משחקי הרעב לכוח

ערב טוב לכולם.

התחלתי את הפוסט ב-4,
אני עכשיו ב-5. ואתם?

לפני שאתחיל, אני רוצה להתנצל על ההיעדרות הארוכה. כפי שאתם יודעים, בוודאי, אני אדם עסוק מאוד עם מוסר עבודה נמוך ממה שהייתי רוצה, שילוב לא מזהיר בעליל. אני די מכריח את עצמי לכתוב את הפוסט הזה עת אני כותב אותו, כיוון שהוא עוסק בבחירות וזה נושא שאני רוצה לכתוב עליו. יש באמתחתי פוסט חצי כתוב על התפישה העולמית את ישראל על רקע אירועים אחרונים ושיחות מהטיול שלי באירופה (באמת, בובה של פוסט), אבל הדחיינות שלי הולכת להשאירו כטיוטה בזמן שאני מפרסם את הפוסט הזה. גם הבלוג השני סובל מזה, וגם בו יש פוסט כמעט גמור שיישאר במגירה בינתיים. מה לעשות; זמן זה מצרך שאפשר רק לבזבז.

אבל אין זמן! הבחירות מחר וחייבים לדבר על זה. המדינה כמרקחה ולי יש מה להגיד. אחרי הכל, כמו כל מערכות הבחירות עד כה, זוהי מערכת הבחירות החשובה ביותר בזמננו, ובזמן שאני עדיין מנסה להבין למה, המלחמה על הקול שלי ושלכם בשיאה. במלחמה רבת המשתתפים הזאת ישנם כמה קרבות מרכזיים שרצוי שנשים אליהם לב:

נתניהו נגד בנט - רבים מכם אולי לא יודעים, אבל אני נמצא בסמסטר הראשון של לימודי התואר השני שלי. במהלך התואר הראשון, צברתי בסמסטר די ריק בסוף הלימודים קורס לפטור בתואר השני על כל מקרה שלא יבוא. בקורס הוצאתי 100, והפטור אושר לשקלול בממוצע התואר השני. מפה ועד לסוף המערכה שלי בתואר, אני יכול רק לחרבן את מצבי, בדיוק כמו נתניהו במערכת הבחירות הזאת. ליבי ליבי, ביבי; ליבי ליבי...

הגורם אליו חלק נכבד מהמנדטים של נתניהו וליברמן הולכים הוא נפתלי בנט. הוא מסמל את הימין שמאס בנתניהו באופן הצהרתי, אך עדיין רואה בו האיש שצריך לעמוד בראשות הממשלה. הפסקת האש אחרי עמוד ענן היא אחראית במידה לא מעטה למגמה הזאת, אבל לא רק. בנט הוא פנים טריות, הוא מציג קו חשיבה יצירתי, ולמרות כל מה שהשמאל עושה ממנו, הוא יחסית שקול.

כרגע מתנהל קרב השמצות די דוחה בינהם על כל קול, למרות שברור לחלוטין ששניהם הולכים לממשלה יחדיו. בנט רוצה כוח בקואליציה כדי לקדם את האג׳נדה שלו וזה לא מפריע לו לגנוב קולות מהליכוד וחבל (לליכוד). זה יוצר סיטואציה שבה שני האישים ההשמיצו האחד את השני לא מעטבמהלך מערכת הבחירות ואף התבטאו על כך שייתכן ולא ילכו ביחד בכנסת הבאה כדי לערער את בטחונם של אלו שנותנים את קולם, הלכה למעשה, לקואליציה ביניהם. ביום שאחרי יצטרכו השניים לעבוד יחדיו בעוד ריח הגידופים עדיין ממלא את האוויר. נקווה שיהיה בסדר.

גוש השמאל נגד נתניהו - כשאנשים מדברים על השיח הפוליטי הרדוד בישראל, הם משום מה חושבים על נתניהו ואני באמת לא מבין למה. יאיר לפיד, שלי יחימוביץ׳ וציפי לבני יותר רדודים ממים על רצפה בעת ספונג׳ה. שלושת האישים הללו מדברים על נתניהו כאילו הוא הוא הסכנה הכי גדולה לשלומה של המדינה, מי יותר (לבני) ומי פחות (לפיד). שלי יחימוביץ' אפילו יצאה בהצהרה שלא תשב בממשלת נתניהו (למרות שזו כנראה אמירה שנועדה לגנוב חזרה קולות ממרצ שסיסמת הבחירות המאוד אישית שלהם היא "הקול שלך בטוח נגד ביבי"). האיבה הזאת גררה ניסיונות שונים ליצור גוש חוסם אשר יוליד ממנו אלטרנטיבה לראשות הממשלה, תוך שכל מפלגה בעצם מוותרת על הקווים הבודדים המבדילים בינה לבין האחרת.

בתור מישהו שמתנגד במידה לא מועטה לכל אחת משלוש המפלגות הללו, זה מאוד מדאיג אותי, כי כשאני מסתכל על הבעיות החברתיות והכלכליות שבאמת מאיימות על החברה, מצער אותי שאותם אישים טובעים בחול הפופוליסטי הטובעני, ובמקום ליצור גוש חוסם חרדים בקואליציה הבאה, הם מדברים על ליצור אנטי-קואליציה על כרעי תרנגולת. מבין שלושת אלו, אני חושב שדווקא יאיר לפיד, דווקא עקב היותו אדם שנע לכיוון משב הרוח, אכן יצטרף לממשלה אחרי הבחירות מתוך רצון למנוע את כניסת החרדים. אני מקווה, כי אחרת הוא משחק את "המשחק הארוך" של ציפי לבני, ואשראי הזמן הפוליטי שלו הרבה יותר נמוך.

כן!!! מה?

ציפי לבני נגד המציאות - זה הקרב המתיש, הארוך והעקוב מכולם, והוא מתפרס הרבה יותר אחורה ממערכת הבחירות הנוכחית. בכנסת היוצאת ציפי לבני שיחקה, כאמור, את המשחק הארוך, שכן היא סבורה שהגיע תורה להיות ראשת הממשלה (לקנטרנים, מחידושי האקדמיה). לפעמים היא נשמעת כמו הבחור הלגמרי רציני הזה, אילן משיחא יר-זנבר, שרץ לראשות הממשלה עם מפלגת מורשת אבות כי הוא סבור שהוא המשיח. ב-2009, במקום להוות חסם בפני החרדים ולהיכנס לממשלה, ועל הדרך לקיים הבטחות בחירות הקשורות באופן אינהרנטי בהיעדרם של החרדים מהממשלה, החליטה ציפי לבני לנצל את השיטה לרעתנו ולהיות יושבת ראש אופוזיציה כ"כ נוראית שניתן להטיל ספק ביכולת שלה לעבור בחינת אזרחות ברמה של כיתה ו'. כפי שאמרתי בסבב איומי הבחירות באביב האחרון, היא הדגימה דיסוננס קוגניטיבי בכך שדיברה על פוליטיקה נקייה ועל כך שנתניהו צריך מסיבה מסוימת לוותר לה על כיסא ראש הממשלה, תוך שהיא מרסקת את המפלגה שלה לחלוטין.

אז עם הישמע קולות המערכה, אצה רצה לה ציפי להקים מפלגת זבל פופוליסטית, תנועת "התנועה בראשות ציפי לבני" בראשות ציפי לבני. שלא תבינו אותי לא נכון, שוויון בנטל זה חשוב, שינוי שיטת הממשל הוא הכרחי וקיפאון מדיני זה רע (לא שאני שש לפתרונות שהיא מדברת על להציע, אך לא באמת מפרטת), אבל אני פשוט לא סומך עליה. המפלגה מורכבת, החל מציפי וכלה בחבריה, מאנשים המסרבים לקבל את דין הבוחר. יש את מצנע ופרץ, שרצו להיות יו"ר העבודה אבל העבודה לא רצתה אותם, יש פליטי קדימה, שמסרבים להבין כי הסיבה שאין יותר מדי מקומות ריאליים בביתם הישן היא שיש גבול לכמה קשב והזדמנויות ניתן לתת למפלגות כלום, ובראש עומדת ציפי לבני, שבאמת ובתמים מאמינה כי הציבור טעה כשלא נתן לה מנדטים מספקים ב-2009 וכשלא התפקד בהמוניו לקדימה ובחר בה לראשותה שלוש שנים מאוחר יותר. כשעורמים את כל אלו על גבי המטען האישי הזוועתי שציפי לבני מטפחת ומפגינה כבר שנים נגד נתניהו, אין שום סיבה להאמין שציפי לבני תיכנס לממשלה בראשותו כדי לחסום את החרדים ולא תעדיף לשחק שוב את המשחק הארוך.

אני באמת מקווה שאני טועה. אני באמת מקווה שציפי לבני השתנתה מאז 2009 ותקיים הפעם את הבטחות הבחירות שלה לגבי הנושאים המהותיים עליהם היא מדברת ולא רק תיאחז במצע ה"רוחני" שלה הרווי בשנאה כלפי נתניהו. הציבור שמצביע בידיים וברגליים לליכוד בסך הכל משמיע את קול העם במדיום היחיד שרלוונטי ביום הבחירות, הקלפי. אם ציפי לבני מעדיפה לשחק בלשבור את הכלים, אין שום סיבה בעולם שנתניהו לא יילך לקואליציה עם החרדים. זה כנראה לא ייקרה כי היא רק מדברת על כמה הפעם היא יותר נחושה. בואו נקווה שיאיר לפיד ייכנס לנישת החסם הנדרשת.

התקשורת נגד ביבי - טוב, אני לא אכנס לזה...

אתם נגד עצמכם - בשורה התחתונה, הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לעשות הוא להצביע. אני צוחק פה קצת, אבל זה העתיד שלנו. הבחירות הללו באמת חשובות כי הן בחירות וזה מספיק. היה לי ויכוח עם חבר לפני כמה זמן לגבי האם ההצבעה היא חשובה או לא מנקודת המבט הסטטיסטית באשר להשפעת קולו של כל אחד מאיתנו. לא הגענו למסקנה סופית, אבל אני מן הסתם צודק. כשאתם לא מצביעים, רוב הקול שלכם הולך למפלגות איתן אתם לא מסכימים. ככה השיטה עובדת. כולם משפיעים, גם מי שמצביע וגם מי שלא, אבל מי שמחליט הם האנשים בקלפי. הם אלו שיכולים לגזול מנדטים למפלגות הערביות או למפלגות החרדים. הם אלו שיכולים להכניס מפלגות ראויות כמו ״עם שלם״ או ״עלה ירוק - הרשימה הליברלית״ לכנסת ולשנות את המפה באופן דרסטי.

תהיו הם שם, בשביל כולנו. לכו להצביע.


לסיום

אתם מתבקשים ללמוד את השיר הזה בעל-פה. יהיה בוחן בפוסט הבא.

השיר לקוח מתוך, Charlie the Unicorn 4, שזו סדרה, אבל הפרק הקודם שלה יצא לפני 3 שנים. מה שאומר שהבלוג הזה הוא יותר בלוג ממה שצ'רלי דה יוניקורן זה סדרה...

לכו להצביע,
רז.

בואו ניכנס לרגיעה

ערב טוב לכולם.

הו כן!

שלא תבינו אותי לא נכון, אני הייתי לגמרי עצבני על הפסקת האש כשהבנתי שהיא אמיתית. חמאס והגיהאד האיסלאמי הציפו את האוויר בדיסאינפורמציה על הפסקת האש כבר מתחילת השבוע, וביטאונים הנוהגים לדבר בקולם (Ynet וחדשות 2, בעיקר) ציטטו אותם ללא הרף. "עמוד ענן" התחיל בחיסול רמטכ"ל החמאס והסתיים כפי שהדברים הללו בדרך-כלל מסתיימים: הודעה על הפסקת האש מצד ישראל, היעדר הודעה רשמית של חמאס (כארגון טרור, מערכת הטפסים שלו לא שומרת על תקינה או משהו כזה), כמה יריות אחרונות ותקווה שזה יחזיק. זה נראה לי בהתחלה דבילי להחריד, שכן האשראי הבין-לאומי היה שם, התמיכה הציבורית הייתה שם, אנשים היו מוכנים לשבת במקלטים כמה שהיה נדרש כדי להגיע להכרעה (היו שאפילו הפגינו תחת אש כדי להגיד זאת) וידנו כבר הייתה על העליונה. אז מה קרה, לעזאזל?

האמת היא שהיה כאן איזשהו מקסם שווא. האשראי הבין-לאומי שלנו החל לפוג תוקף ברגע שבאן קי-מון והילארי קלינטון הגיעו לכאן. נשיא ארה"ב ברק אובאמה התבטא פומבית נגד מהלך קרקעי, וכשכך נראות ההתבטאויות הפומביות, כנראה שבשיחות אישיות הדברים יותר חריפים (הוא לא חייב לנו יותר שום מידת נחמדות מינימלית בכהונה השנייה שלו, אבל זה סיפור לזמן אחר). כנראה שלא היה אפשר לשלוח את באן וקלינטון חזרה לצד שלהם של האוקיינוס ללא הצלחה מצידם. נכון, אנחנו מדינה ריבונית וכל זה, אבל אנחנו עדיין חיים בעולם בו אנו נדרשים להיענות מדי פעם לתכתיבים. הזירה החלה להתקרר ושתי האפשרויות שעמדו מול הממשלה היו כניסה קרקעית או פרישה בשיא הפופולריות; פופולריות שהעולם עוד עשוי לזכור לנו בפעם הבאה. אם היינו נכנסים ויוצאים כאשר האשראי הבין-לאומי היה הופך לאוברדראפט היינו שואלים למה נכנסנו, בדיוק כמו אחרי "עופרת יצוקה".

"כשמסיימים פה, אני הולך לבכות במקלחת"

האמינו לי שנתניהו וליברמן לא מרוצים מהפסקת האש, ואם אינכם רוצים להאמין לי, די בהבעת הפנים שלהם במסיבת העיתונאים המכריזה על הפסקת האש כדי להעביר את המסר הזה. למרות מה שהתקשורת הייתה רוצה שתחשבו עליהם, הם לא מטומטמים. הם יודעים שהם הפסידו מנדטים במהלך הזה. בהתחשב בפטיש והסדן ביניהם היו ב"עמוד ענן", הם הוציאו אותנו די בסדר. מצד אחד היה את הלחץ הבין-לאומי ומצד שני היו הבחירות עוד חודשיים, כלומר העובדה שלממשלת המעבר הנוכחית אין את המנדט לעשות מהלך דרמטי אמיתי. ליברמן הסביר את זה באופן הכי שקול שאפשר ואמר שאם לא תהיה ברירה יתבצע המהלך הקרקעי, אבל בהינתן ברירה יש להשאיר זאת לממשלה הבאה והוא צודק. בהתחשב בעובדה שכבר מעריכים שהסיבוב הבא הוא מעבר לפינה, כנראה שנחייה לראות מה המשמעות של מנדט רחב בסיטואציה דומה.

בנוסף, אל לנו לשכוח שאחרי "עמוד ענן" מצבם של הארגונים גרוע מהמצב בו היו אחרי "עופרת יצוקה" והם התחילו הרבה יותר טוב. הם איבדו ערימה של בכירים ומתקנים. אפשר לזלזל בזה ולומר שזה לא נזק בלתי הפיך, אבל זה עדיין הישג. אנו גם יכולים להגיד שהנזק שספגנו הוא מזערי, בייחוד בהשוואה לנזק אותו ספגו יריבנו. הארגונים גם לא נמצאים בעליונות ההסברתית בה היו אחרי "עופרת יצוקה", כלומר אין שום סיכוי לאיזשהו "גולדסטון 2" בעקבות המבצע. הצינים בקהל וודאי יזלזלו גם בזה באומרם שעצם זה שלא התירו את דמנו בזירה הבין-לאומית לא צריך להיחשב כהישג, אבל הם טועים. בשורה התחתונה, ניתן לזקוף לזכות ה"שלישייה" (נתניהו-ליברמן-ברק) הישג מרשים בפעילויות הצבאיות, המדיניות וההסברתיות.

"אתם צוחקים?! גם אני בהלם שאני עדיין חי!"

מפתיעה אותי הציניות של כל אלו בתקשורת ובציבור שבתחילת המבצע דיברו על מלחמת בחירות ועכשיו מדברים על זה שהיה צריך להיכנס בהם. מילא התקשורת שנהנית להראות תמונות של חגיגות ניצחון מעזה, בלי להבין (או בלי שיהיה להם איכפת) שמדובר בסך הכל בתעמולה חמאסניקית, שהרי ברור שאיסמעיל הנייה היה מרים את ידו עם סימן "וי" גם אם היא לא הייתה מחוברת לגופו. מה שהורג אותי היא כל הציניות הנשפכת הזאת של "ביבי השתפן", "ביבי תתפטר" ו-"ביבי איבד את הקול שלי" מאנשים שלא הצביעו ואפילו לא חלמו על להצביע בעדו (שלא לדבר על אנשים שקוננו על ג'עברי כמתון שאפשר לדבר איתו). מי שצריך לכעוס זה אני, כי אני הצבעתי בשבילו ובפני הוא נמנע מלקיים הבטחת בחירות. כל השאר הם רק זומבים הלוקחים חלק בתעמולת בחירות מונחית תקשורת שכל מה שעומד בבסיסה הוא תיעוב נתניהו.

אז מה יקרה עכשיו? לא יודע, אבל זו השאלה היחידה שרלוונטית. אי אפשר לדעת האם נסגר דיל בחזית האמריקאית או אפילו האו"מית (עניין של הקרבת המערכה הנוכחית תמורת פעולה באיראן או משהו כזה), אבל זה לא מופרך לחלוטין. אני לא אומר "נסתרות הן דרכי הביבי" אבל פשוט אי אפשר לדעת. כתוצאה מההסכם יש גם עניין של ערבויות מצריות לשקט, וכאשר חושבים על מצרים שאחרי מובארק המשוועת לכספי סיוע אמריקאים כשחקן חדש עם אינטרסים חדשים, לא ניתן לצפות איך זה יראה. יש הרבה אי-וודאות, אבל מה שבטוח הוא שמה שמשנה הוא מבחן התוצאה. נראה כמה הפסקת האש הזאת תמשיך, כמה אש תהיה במהלכה ומה ייקרה לכשתישבר.

הו-הא; מי זה בא?

לנו יש את הבחירות בפתח וגם כאן מה שבטוח הוא שלא יותר מדי דברים בטוחים. כנראה שברית נתניהו-ליברמן ספגה מכה של כמה מנדטים. יהיו כמה מנדטים שילכו לקדימה ויאוששו אותה מעט ויהיו כמה מנדטים שילכו ליאיר לפיד שכבר דואג לחבור למתנגדי ההחלטה (אגב, בקישור ניתן לראות ששלי יחימוביץ' מנסה לנכס לעצמה את כל השמאל שתומך בהפסקת האש). לדעתי המרוויחה הגדולה מאובדן המנדטים היא הבית היהודי בראשות נפתלי בנט. בנט התבטא רבות במהלך המבצע בעדו ובעד מהלך קרקעי ונותן אלטרנטיבה לוחמנית ורהוטה למה שהוא מכנה "חולשה מול החמאס". הבית היהודי היא גלגול של המפד"ל, שהחל מהשנה לא רק מקיימת פריימריס אלא גם מקבלת לשורותיה נשים חילוניות ומציבה אותן במקומות ריאליים. אני לא אהיה מופתע אם בנט יימצא את עצמו בראשות הסיעה הרביעית ומעלה בכנסת, בייחוד לאחר המבצע הזה.

אתם שואלים אם אני אצביע לביבי? לראשונה מאז תחילת הקדנציה שלו אני לא בטוח. כנראה שכן, אבל החיבה שלי כלפיו נמצאת בשיא השפל כרגע. מצד אחד הוא הפר הבטחת בחירות; מצד שני זו הבטחת בחירות שהובטחה בהיותו אופוזיציונר מתלהם. מצד אחד, רציתי לראות מהלומה יותר גדולה בעזה; מצד שני המהלומה עדיין הייתה חזקה עם מחיר אדיר לחמאס וזעום לנו. מצד אחד, הוא עשה משהו שאני מאוד לא מסכים איתו; מצד שני, אני די מסכים איתו לאורך כל הקדנציה הזאת ולשפוט אותו לפי הדבר האחרון שהוא עשה זה די דבילי. כנראה שמה שיכריע אותי הוא הרצון ששלי יחימוביץ' לא תהיה ראש ממשלה ושאפילו לא תהיה לה הרשימה הגדולה בכנסת, אבל זה סתם אנוכי מצידי.

בקיצור, אני לא יודע איך לשפוט את הסיטואציה הזאת. העניין הוא שגם אתם לא, אז אל תתיימרו שכן. ובטח אל תניחו מראש שהמצב רע.


לסיום

במהלך המבצע כתבתי מכתב פתוח לאחמד טיבי בקשר להערות שהעיר בערוץ 2. אשמח אם תקראו, תגיבו ותשתפו.

אבל חלאס פוליטיקה! הקטע הזה, שלקוח מערב התרמה בקומדי סנטרל לתוכניות חינוך לאוטיסטים, הוא כנראה הקטע הכי מרגש בהיסטוריה של הטלוויזיה. ראו הוזהרתם.

להתראות בימים שקטים יותר,

רז.

Rote Farbe

ערב טוב לכולם.

יש אפקט פיזיקלי שנקרא ״אפקט דופלר״. משמעותו היא שמנקודת מבטו של צופה, מקור קול הנע ביחס אליו במהירות כלשהי משנה את תדירות הקול הנשמעת ע״י הצופה בהתאם למהירות היחסית: אם המקור מתקרב, התדירות הופכת גבוהה; אם המקור מתרחק התדירות הופכת נמוכה. זה אפקט שביום-יום גורם, בין השאר, לכך שכלי רכב החולפים על פנינו עושים את את אותו צליל ״זום״ שאנחנו מכירים. זמזום שעולה ויורד. שומעים את זה ממטוסים ומאופנועים, ויחד עם סירנות, תינוקות בוכים וחתולי רחוב הם גורמים ללא מעט תושבים במדינה להחסיר פעימת לב התוהה אם זו אזעקת צבע אדום. אתם אולי חושבים שאני חרדתי באופן קיצוני, אבל אני מבטיח לכם שלא חסרים קוראים דרומיים המהנהנים עת הם קוראים פסקה זו עד סופה.

בסביבות 5:30 בלילה בין שבת לראשון לפני כשבועיים, חוויתי את חוויית הצבע האדום הכי חזקה שהייתה לי מאז חזרתי לגור בבאר-שבע. למזלי (או שלא למזלי) הייתי צריך לקום רבע שעה מאוחר יותר, אבל זה לא שינה את התחושה. לקום משעון מעורר שאני לא מכיר (זמזום שעולה ויורד), שותף שלי צועק לי לקום מהצד השני של הדלת ואני נעמד בקושי ומנסה לשים כפכפים. רצים לחדר המדרגות ומחכים. בום. עוד פעם צבע אדום, זמזום שעולה ויורד. כמה דקות מאוחר יותר נגמרה התזזית וחוזרים לשגרה. לא ידעתי שיש לי שגרה ב-5 לפנות בוקר. היום המשיך מעט מעיק בגלל חוסר השינה, אבל גם בגלל המחשבה שאולי צרות באות בצרורות.

במהלך הטיול שלי באירופה יצא לי להיתקל בבחורה גרמנייה המתגוררת בצרפת. היא שאלה אותי איפה אני גר, כי הגרמנים היו רוצים להאמין שיש להם איזושהי הבנה בסיסית בגאוגרפיה שלנו. עניתי לה שאני מראשון-לציון ושאני עובר לבאר-שבע בקרוב, כדי לעבוד על המאסטר. כשהיא הודתה בזה שאין לה מושג איפה נמצאים המקומות האלה, הסברתי לה טיפה על הגאוגרפיה והזכרתי את כל עניין הטילים על הדרום. "ב-2009" אמרתי, "היה טיל שכמעט הרס את אחד הפאבים הכי אהובים עלי בבאר-שבע" והיא תקעה בי מבט מזועזע. עד היום אני לא יודע בדיוק אם זה בגלל החיוך המשועשע שהיה לי כשאמרתי את זה; או המחשבה על כך שבמלחמה המתמשכת שלנו, מקום נחמד לשתות בירה הוא לא הדבר הכי נוראי שניתן לאבד. בת-דודה שלי המתגוררת בצרפת אמרה לי שזה כנראה בגלל שמעולם היא לא חשבה על לחשוב מחשבות על פאב אהוב שמחר פשוט יכול להימחק בעקבות מתקפת טרור. קשה לתפוס, אבל זה כמעט ייחודי לנו בעולם המערבי.

לא בלתי סביר שגם בארץ יש אנשים שהיו תוקעים בי מבט זעזוע או תמיהה לאור האמירה. רוב האנשים בישראל (כמו בעולם) לא באמת מבינים מה התחושה של חיים תחת האיום הזה. הגישה ההנדסית שלי היא פשוט להגדיר את זה כפיגוע לכל דבר. נכון, פיגוע שהסיכוי שלך להיפגע בו הוא יותר נמוך מכאשר מחבל מתאבד מתפוצץ לידך, אך עדיין פיגוע. פצצה שפוצץ מפגע במפגיע. פיגוע שיכול לתפוס אותך באמצע היום בלימודים, בערב בבילוי או לפנות בוקר תוך כדי שינה. מאז שחזרתי לב"ש, הייתי קורבן לכמה פיגועים.

הידיעה שהחיים או הבריאות שלך יכולים להיות תלויים במזל וביכולתך לתפוס מחסה בהתראה של כמה שניות בהתאם לגחמתו של מחבל הרוצה ברעתך רק בשל היותך ישראלי, היא זו שאמורה לעורר זעזוע אצל כולם, אבל הרוב עדיין לא ממש יודעים. מודעים, אבל לא יודעים. איך הם ידעו כאשר התקשורת מדווחת בכותרות על המצב רק בזמן ובאופן שתואם את אג'נדת העורך או כשהוא ממש חמור? איך הם ידעו כאשר בשאר הזמן פגיעות מדווחות רק בחדשות המתגלגלות בצד המסך, הכוללות רק התייחסות לפגיעות ברכוש ובנפש, אך לא לפחד או לשגרת החיים? איך הם ידעו כאשר הביטויים בהם משתמשים בכל מקום הם בסגנון של "נפלה רקטה" כאילו הייתה עלה תמים נידף ברוח שאף אחד לא שיגר בכוונת זדון? אני לא ממש ידעתי עד שלא התחלתי לחוות את זה. אני מכיר אנשים שחושבים שזה פשוט איזשהו גוש מתכת עם קפצון בקצה או אפילו שאפשר לראות את זה מגיע (להבדיל מהמציאות בה הגראד נע כ"כ מהר שהוא כאילו מופיע במקום הפגיעה ומרים ענן עשן של כמה מטרים). אבל זה המצב. הוא קשה ואנשים צריך לדעת אותו.

"למה שלא פשוט תעזוב את ישראל לכמה זמן עד שהכל יירגע" שאלה אותי הגרמנייה בפאב אחרי שתיארתי לה את החיים בדרום. הסתכלתי בה במבט מעט מבולבל. "מה זאת אומרת?" שאלתי, "זה הבית שלי. הפתרון הוא לא שאני אברח אלא שהירי ייפסק". טענת העזיבה היא טענה המושמעת רבות בצורה כזו או אחרת גם בישראל. בתמימות או שלא. יש לנו שלל אנשים שנמנעים מלהגיע לדרום גם שלא בתקופת מתיחות ומעדיפים שאף אחד מאהוביהם לא יהיה בטווח גראד מעזה באופן קבוע. עבור מיליון האנשים שנמצאים בטווח זו לא תמיד אופציה וזה גם לא צריך להיות הפתרון. זה אפילו לא עניין של "אם אני אלך אז הטרור ניצח". זו אמירה נכונה, אבל זה לא זה. אנשים צריכים להיות מסוגלים לחיות בבתים שלהם. הטירוף הוא לא שלנו שאנחנו חיים כאן, אלא של אלו שיורים ומנסים למנוע מאיתנו את החיים כאן.

זה טבע החיים כאן בדרום. זמזומים שעולים ויורדים, שריקות הטילים שבאים, הבומים ומשחק המחבואים. כל שנבקש הוא הבנה לבלתי אפשריות הסיטואציה. גם אם אתם אומרים שאיכפת לכם, אתם לא מבינים עד שאתם חיים את זה; עד שאופנוע חולף עושה לכם התקף לב, עד שתינוק בוכה מפריע לכם להירדם למשך שעות, עד שהתנעת רכב מקפיצה אתכם לכוננות ספיגה. אתם לא תבינו את זה, אלא רק תזדהו ותתפללו שלא להבין את זה. עד שלא תתעוררו ב-5 לפנות בוקר כדי להציל את חייכם לא תבינו. עד  שזה לא קרה לי, אני לא הבנתי. עדיף שתבינו שאתם לא מבינים ושיש אנשים שמבינים בלית ברירה.

זו בעיה שאפקט פיזיקלי כמו "אפקט דופלר" מפחיד אותך. אם יש עובדה שנכונה לגבי כל האפקטים הפיזיקליים המוכחים היא שהם היו לפנינו ויהיו אחרינו, וכל מה שעומד לרשותנו היא האפשרות לכמת אותם. זה לא רווח גדול כאשר אזעקת "צבע אדום" מתריעה על גראד המתקרב לקודקודך. אינני יודע אם בתום "עמוד ענן" ייפסקו הצבעים האדומים או לא, אני רק יודע שגם אם כן, ייקח לנו הרבה זמן להחלים.


לסיום

אל תלחצו על זה. חבל.

להתראות בזמנים שקטים יותר,
רז.