ערב טוב לכולם.
למי שלא מעודכן, ״הארטיסט״, מעבר לתוכנו, הוא מצג של מדיום שונה. מדובר בסרט אילם בשחור-לבן, אוסף תכונות נדיר לסרט מ-2011. הגימיק הפלצני הוא זה שסחף אליו את כל העניין, אבל המשיכה אליו לא אוזלת בסרט עצמו. נכון, כנראה שהתסריט לא היה עובד באף מדיום אחר; אם להכריח את עצמי להעריך זאת במילים, אז כנראה שאם היה מופק בצבע עם קול אז היה לו את המשיכה של קומדיה רומנטית קיטשית בבימוי של קווינטין טרנטינו. אבל הוא לא במדיום אחר אז הכל בסדר.
הסרט מגולל את סיפור נפילתו של ג'ורג' וולנטיין (אי אפשר להגיד את השם שלו בלי סימן קריאה), כוכב סרטים אילמים שנמצא בשיא הצלחתו כאשר מתחילים להפיע סרטים מדברים, ואת סיפור מערכת היחסים המוזרה שלו ושל פפי מילר, כוכבנית סרטים עולה. הסיפור מאוד מוחמא מדרך סיפורו במדיום האילם והשחור-לבן כיוון שהוא עוזר לצופה לראות את הסיפור מנקודת מבטו של וולנטיין שכן אילמות היא עולמו. המשחק בסרט מלווה במניירות האופייניות למשחק בסרט אילם עם שפת הגוף המוגזמת והבעות הפנים המוזרות. החל בתפאורה וכלה ברוחב המסך שהיה 3:4 (כמו בסרטים של אותה התקופה), בהחלט רואים את רמת ההשקעה בפרטים שנכנסה להפקת הסרט הזה.
אם יש איזושהי ביקורת שניתן להעביר על הסרט היא שהעלילה שלו יכולה להיכנס על מפית. זה גורם לי להערכה מחודשת לעומק העלילתי של כל סרט מדבר באשר הוא. אני לא רוצה להגיד שהסרט היה ארוך מדי או קצר מדי, כי אורכו טיפה יותר משעה וחצי ולא הייתה הפסקה באמצע, אבל הוא בהחלט דל בסיפור. אני מניח שזה אמור להיות חלק מהקסם שלו וסממן של הסגנון שלו, אבל יהיו שיטענו שדלות הסיפור בעידן הקולנועי ההוא נבעה מהיות התסריטים לא מושקעים וגנריים, ולא מתוך איזושהי החלטה אומנותית, כך שכאן הרטרו לא מנצח.
אה, ואפשר מילה לאדם המבוגר שישב לשמאלי באולם? לך תזדיין. לך תזדיין בתחת הזקן והמטומטם שלך. לא, אני לא צריך שיביאו לי נייר צלופן כדי שיהיה לי עוד משהו לעשות איתו רעש בנוסף לפופקורן שלי. אתה יודע מה אני עוד לא צריך? מישהו שתפס לי את המקום כי "מה איכפת לך אם תשב פה או מקום אחד ליד" שיטיף לי על התנהגות נאותה בבתי קולנוע. מי ייתן שתלך לספארי ושיאכל אותך שם נמר שישאיר את האוזניים לסוף, יא חתיכת נאד נפוח וטיפש.
לסיום
טוב, חלאס פוליטיקה! בשביל זה יש את הפוסט הבא.
הינה מערכון על פרסום שהופיע ב-The Colbert Report.
רז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה