חוסר חשק, אנטיקשורת וזמן פנוי

ערב טוב לכולם.

עדיין יש לי מצברוח מחורבן. אני לא מאשים אתכם או משהו, אלא בעיקר את עצמי. אומנם זה לא בלוג יותר מדי אישי עם שלל רגשות והחרדה, אבל יום יבוא ואני אכנס למה שעובר עלי כרגע. בשביל שזה יקרה, זה קודם צריך לעבור.

הומלץ לי לעשות דברים שעשויים לשמח אותי אז הינה, אני כותב בבלוג. לא היה לי חשק לעשות את זה אבל אני עושה את זה בכל זאת. אני לא תולה בזה יותר מדי תקוות, אבל נו, שיהיה...


אנטיקשורת

בהתחלה רציתי לכתוב פה על טיפול התקשורת במסקנות וועדת טרכטנברג אבל, אל"ף, נמאס לי לכתוב על המחאה, ובי"ת, נמאס לי לחזור על עצמי. חד-הצדדיות של התקשורת הייתה נוראית. לא שיש בעיה בהתנהלות שהיא בעד המחאה, אבל זו לחלוטין לא הייתה האג'נדה של התקשורת. התקשורת הייתה נגד נתניהו ולא בעד המחאה.

מעבר לגידופים במהלך עבודתה של הוועדה, בשידור החי של הצגת המסקנות ערוץ 2 וערוץ 10 הקדישו רבע מסך לנאום טרכטנברג ושלושת-רבעי מסך לדפני ליף וסתיו שפיר רואות את הנאום בטלויזיה ומנענעות את ראשן בחוסר שביעות רצון (ערוץ ראשון הקדיש לפרופסור את כל המסך ורק לעיתים חצה אותו כדי להראות מוביל טיפה אלמוני יותר מנענע את ראשו באולפן). אח"כ כל הרשתות פצחו בשידור שכולו קטילות, העיתונות הכתובה נעה בין גיבוב שטויות למשנהו והכל בלי באמת להציג את הדו"ח עצמו (המופיע בקישור לעיל). התקשורת יכלה לתת סיקור כנה אבל דבקה ברטוריקה חד צדדית מכוונת. שככה יהיה לי טוב, "מומחית הדיור של צוות המומחים של המחאה" (שאיני זוכר את שמה) אמרה "הדו"ח פותח 'דיור למשתכן' לזוגות צעירים וחיילים משוחררים; אז עכשיו במקום לקנות דירה ב-1.4 מיליון הם יקנו במיליון; מה עשינו בזה"? הגברת הנכבדה מוזמנת להעביר לי 400 אלף ש"ח מכיסה עם מדובר בכסף כזה קטן.

אבל את נקודת השיא בהתנהלות התקשורת בעניין זה ניתן לסמן בתשומת הלב החיובית מדי שקיבלה דפני ליף כשאמרה "אלי ישי יצא גבר (...) לליברמן יש מה ללמוד" על כך שישי החרים את ישיבת הממשלה (אקט לא אתי בעליל, לטעמי) בשביל לפגוש אותה. בתקשורת (ובראשות המחאה) התעלמו מהעובדה שאלי ישי מתנגד לפגיעה בחרדים, אותם הדו"ח ממליץ להוציא לעבוד, וליברמן "מכר" את הצבעתו בעד הדו"ח תמורת דיור לקשישים, דיור למשפחות בהן שני ההורים עובדים ושכר גבוה יותר לחיילים קרביים וכו' (וואו, איזה נקבה). בנקודה הזאת התקשורת פשוט לא הותירה מקום לספק. טרכטנברג היה בסך הכל עוד מערכה של התקשורת נגד נתניהו. כשאלי ישי יוצא נגדו, גם אותו התקשורת תחבק.

לא רציתי לכתוב את זה כי זה הרגיש שאני כותב את הפוסט הזה שוב ועושה מחווה לפוסט הזה ולדומיו. אבל אז הודיעו על עסקה לשחרורו של גלעד שליט. מעבר למה שאני חושב, ישנם הרבה טיעונים טובים בעד ונגד ביצוע העסקה. הטוענים נגד יגידו, בצדק, שמחבלים חופשיים זה רע ורוצחים שמגיע להם שלא יראו אור יום צריכים לבוא על עונשם. הטוענים בעד אומרים שדבר לא יחזיר את המתים, אם מערכת הביטחון אומרת שתוכל להתמודד אז לא יהיה נורא כל-כך ואסור לנו להחליט על קווים אדומים לאחר מעשה. כל זה יכול להוליד אחלה דיון, אבל מה שהכי מרתיח אותי היא פניית הכמעט 180 מעלות שעשתה התקשורת (וכתוצאה מכך, גם חלק נכבד מדעת הקהל) בנושא חילופי האסירים.

כתבות העוסקות בפיקפוק בנכונות העסקה לא היו מופיעות באופן כ"כ נרחב בעיתונות לפני שבועיים והיום הן מעתרות כל עיתון ותוכנית חדשותית. כולן בלי יוצא מן הכלל. אפילו ב"6 עם" שבסוף כל מהדורה ספרה את הימים שגלעד יושב בשבי כדי שחס וחלילה לא נשכח שאנחנו צריכים שהוא יחזרו הביתה. פתאום הקרקס התקשורתי שהיה בנושא החל לבצע פעלולים אחרים וכל בן משפחה שכול הופך למוקד תשומת הלב ואהדת התקשורת

מה שמרתיח בזה הוא לא משיכת התקשורת לסנסציוניות אלא מיקוד כל הביקורת בנתניהו. ביבי אשם בספין ובניסיון להרוויח הון פוליטי על חשבון החייל המסכן ועל חשבון כל הישראלים שיהרגו כתוצאה מחילופי האסירים. ביבי גם לא טורח לפייס את המשפחות השכולות. רק ביבי. לא כל האנשים שלחצו ופרסמו מודעות בשלטי חוצות, החתימו וחתמו על עצומות. שמעתי גם את רוני דניאל אומר שגם אם מגיע קרדיט על העסקה למישהו זה בטח לא לביבי כי רובה הייתה סגורה כבר לפני שהיה ראש הממשלה. ציפי לבני כמעט ותקפה את המהלך.

אני לא חושב שאי פעם התקשורת הייתה מגוייסת כ"כ חזק נגד ראש הממשלה. כאמור, התקשורת אכן אוהבת סנסציות, אבל זה לא שהיא לא יודעת לחבק, אפילו פוליטיקאים ואפילו מהימין. בייחוד כשנושא שהיא באופן אישי קידמה מגיע לסוף אותו היא רצתה. זה קרה במסקנות ועדת טרכטנברג (והתוכנית הראשונית של נתניהו) וזה קורה ביתר שאת בעסקת שליט. ביבי הוא בסדר גמור גם מעבר לזה אבל התקשורת תמיד תכנה את השמעתו לרחשי הציבור "התקפלות", את עקשנותו "ניתוק" ואת העובדה שאחרי לילה של דיונים הוא נראה עייף "שחיקה ושולפנות". שלא תטעו, הבעיה של התקשורת היא ביבי ולא דבר ממה שהוא עושה.

לעיתים אני תוהה אם עדיף שביבי יגדל שפם וירוץ תחת שם בדוי:

(למי שלא יודע, זה היה שם בו השתמש ביבי כשהוא היה נראה ככה.)

תחשבו, ככה יהיה לנו ראש ממשלה מוצלח בלי שהתקשורת תרצה להיכנס בו כל-כך חזק...


זמן פנוי

כמו שאני לא יכול לפרש לכם מאיפה ולמה נחת על הדיכאון שאני חווה, אני לא יכול לפרט לכם מדוע נחת עלי לאחרונה זמן פנוי כה רב. גם במקרה הזה, הזמן הוא זה שיגרום לי לחשוף את זה. אבל בכל הזמן הזה אני לא מוצא את עצמי משתעמם. אני כן מרגיש שאני נרקב (הדיכאון לא עוזר לזה), אבל גם לא כ"כ חם יותר אז אין יותר מדי ריח ואני גם מצליח לעשות עם עצמי משהו. אני מתעמל, פוגש חברים, משלים סרטים וסדרות וישן כאוות נפשי.

אני מקווה שזו תכונה אנושית (על-אף ההנאה שבתכונה על-אנושית) כי יש משהו מאוד חיובי, לדעתי, ביכולת למלא זמן פנוי בתוכן שנראה לאותו פרט כבלתי סתמי. יש אנשים שבשבילם לראות סרט זה סתמי וכוליי, אבל לדעתי זה הכל עניין של ראש פתוח. כנראה שגם במצבי הנוכחי אני רואה בזה בריחה מבורכת, אבל אני מתחיל להבין את הצורך הזה בזמן פנוי. זה הזמן אליו דוחים הכל ואני שם. אם לא הייתי מדוכא הייתי צוהל.


לסיום

• בפוסט הבא אעסוק (אולי) בשני פסטיבלי בירה שיצא לי לפקוד במהלך חג הסוכות. שניהם פסטיבלים המהווים מחווה לאוקטברפסט הגרמני. על אלו ועל פסטיבלים אחרים שהיו ניתן לקרוא בבלוג הבירה הנחמד הזה.
• זה האסקי סיבירי שמבועת מג'וליה רוברטס.
• יש איזושהי מחאה סוציאליסטית חובקת עולם (שאני לא רוצה לקשר אליה כ"כ) שקצת מזכירה את מחאת יוקר המחייה עם דגש, באופן מוזר, על חמדנות תאגידים, כמו שהיה פה עם המחאה נגד תנובה והטייקונים. Cracked, מגזין הומוריסטי בד"כ, פרסם את הטור הנפלא הזה שכדאי לקרוא כי הוא מבהיר כמה בעיות במחאות הללו.
• אגב Cracked, הם מנו לפני כמה זמן את תוכניות הטלוויזיה המוזרות ביותר וזה אחד מהקטעים מאחת התוכניות. לראות ולא להאמין.
• לא הכרתי את הלהקה Mutemath עד לא מזמן. כנראה שגם אתם. אז הינה. תכירו.
• לכבוד סוכות, זוכרים את "מחמוד בונה פצצה" שמופיע בסוף הפוסט הזה?

מועדים בשמחה,
רז