ערב טוב לכולם
An Idiot Abroad: Jordan (עונה 1 פרק 3) - זו סדרה שקיוויתי לכתוב עליה באופן חיובי מאוד לפני זה, אבל אני כבר פה אז זה לא משנה. קרל פילקינגטון הוא סוג של אדם שנע בין די טיפש לדי חכם המשתתף יחד עם סטיבן מרצ'נט בפודקאסט של ריקי ג'רווייס (The Office, Extras) והוחלט לשלוח אותו לטיול בעקבות שבעה פלאי עולם כאשר מתכנני הטיול מכוונים לסבלו המקסימלי. בפרק שעסק בפטרה, עקב היות ירדן מדינה די משמימה, פילקינגטון מבלה חצי פרק בישראל. בין ציפה בים המלח לבין מפגש הזוי עם ברסלבים ולבין מפגש עוד יותר הזוי עם מאמנים למקרי חטיפה (כי זה הרי קורה פה כל יום), הוא מטייל בירושלים והולך לבקר בכנסיה שניצבת במקום בו נולד לכאורה ישו. בירושלים הוא מפחד פחד מוות מהחיילים החמושים ובהיכנסו לבית לחם הוא מתבאס מאוד ממראה חומת ההפרדה.
אני יודע שאני קטנוני, אבל החיילים מהם הוא כ"כ פחד היו קורסיסטים בסיור חינוכי (שאני בטוח שאף אחד לא שאל מישהו אם מסכימים שיצלמו אותם) והיס"מניקים שם כדי למנוע פיגועי טרור. ריבוי החמושים נתפס, ברוח הסדרה, כמוזרות ישראלית. בסין אוכלים עקרבים ובישראל יש גדוד על כל שכונה. גם מטרידה אותי העובדה שבנושא החומה הוצגה רק נקודת מבטו של פלסטיני שטען שהחומה הורסת את חייהם של פלסטינים רבים.
הסדרה מציגה את עצמה כחסרת משוא פנים, כיוון שטימטומו של פילקינגטון הוא בדיחה שאי אפשר לכתוב, אבל היא בעצם נגעה בנושאים בעייתיים בלי כוונה והותירה את הצופה עם חצאי אמיתות ללא כל הקשר מתאים או מלא. אתם יודעים, כמו שתעמולה נוהגת לעשות. אדם שלא מכיר את הסכסוך לגופו יסלוד מישראל ואדם שמגיע עם דעה שלילית רק יתחזק בדעותיו.
Ross Kemp: Middle East - אז השחקן רוס קמפ שיחק פעם מישהו קשוח שהיה בעברו חייל כושל באופרת הסבון המפורסמת EastEnders, אז Sky החליטו שהם שולחים אותו לאזורי מלחמה בעולם, בינהם הפינה הקטנה שלנו על הגלובוס. משימתו של קמפ הייתה לפרוט את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לצופה באמצעות תעודה בשני חלקים (סה"כ שעה וחצי), האחד בעזה והשני בישראל, כל זאת בלי להחליף בגדים אפילו פעם אחת (אני רציני לחלוטין).
לזכותו, אפשר להגיד שנקודת המבט שלו הייתה תמיד כנה ואוהדת כלפי המרואיינים והנופים, הן בצד הישראלי והן בצד העזתי, אבל בחירת התוכן יצרה, אצלי לפחות, לא מעט בעייתיות. בחלק העזתי הוא ראיין קבוצות חמושים ותיעד אחד מהם מקליט את אותה קלטת מוכרת שעושים לפני שמתים מות קדושים בשם אללה (אותו שאהיד לעתיד היה בן 24 והיה בוגר החוג למשפטים באוני' האיסלמית של עזב וזה די זעזע את קמפ) ובצד הישראלי הוא תיעד לוחמים ולוחמות שהודפים הפגנת יום שישי בנעלין; בעזה האדם ברחוב שהוא בחר לראיין הוא מישהו שביתו נהרס בעופרת יצוקה ובצד הישראלי הוא ראיין אנשים בבתי קפה בשנקין.
הדבר היחיד, פחות או יותר, בו הוא קלע בול היה שהמניעה מהצד העזתי לשלום היא נטיה איסלמית קיצונית של החמאס. אבל מצד שני הסיבה למניעת השלום מהצד הישראלי אליה הגיע קמפ בקשר היא חילוקי דעות בין דתיים לחילוניים באשר לפינוי התנחלויות (ע"י כך שראיין מחד את יונתן יבין וניצן הורוביץ באופן שצייר אותם כשקולים ומאידך את דניאלה וייס באופן שצייר אותה כפסיכופטית) ודעות קדומות בחברה הישראלית (ע"י כך שאימא שאיבדה את בתה בפיגוע התאבדות אומרת לו ליד הקבר של בתה ש"הם כולם טרוריסטים").
מה שמציל את הסדרה היא מידה מסויימת של ביקורת כלפי הצד השני, אבל קשה לי לקבל זאת כדו-צדדיות. לפחות כאן היס"מ הוצגה כיחידה עילית ללוחמה בטרור ולא כחמושים מפחידים.
Louis Theroux: The Ultra Zionists - לואי ת'רו הוא עיתונאי ויוצר סרטי תעודה שפועל כבר שנים ארוכות בתיעוד תת-תרבויות קיצוניות. אני חייב להתוודות שאני מחבב מאוד את ת'רו ואני מאוד נהנה מהסרטים שלו, מזעזעים ככל שיהיו לפעמים. הוא באמת נכנס לעובי הקורה ומנסה להבין את המרואיינים שלו אבל מצד שני אני זוכר שבזמן שראיתי את הסרטים הטיפה יותר מזעזעים שלו על ניאו-נאצים, זונות והכנסייה הבפטיסטית מווסטבוארו אמרתי לעצמי "רק שהמתנחלים לא יפלו לידיים שלו". בסרט הזה הם נופלים לידיו והוא עושה מהם צימעס.
כשלעצמו, הסרט מציג דעה לגיטימית בכך שהוא מציג את אגרסיביות המתנחלים הקיצוניים (כמו למשל פעולות תג מחיר) באור שלילי. הוא אפילו מראה התפרעות של מפגינים פלסטינים הנפגשת עם שקילות מצד חיילי צה"ל ופלסטיני שאומר שכל היהודים צריכים למות, אבל מצד שני הקונטרה היחידה לכל אלה הם אותם מתנחלים קיצוניים. כשהוא עשה סרט על גנגסטר-ראפרים היה ברור לכל צופה בר דעת שלא כל אדם כהה עור מתנהג ככה, אבל בישראל, אותה העולם מכיר כמעט אך ורק דרך התקשורת, ההצמדות המאפיינת את סרטיו של ת'רו המדמה אותם, לעיתים, לסרטי טבע, מצניעה את העובדה שהם לא רק זרם מינורי בחברה הישראלית, אלא אפילו זרם מינורי באוכלסיית המתנחלים.
עוד בעיה בחוסר הכנות הזה מצד ת'רו גורמת לאותם מתנחלים קיצוניים להראות כמשוגעים אחוזי אשליות (לא, זו לא התכונה הדומיננטית שלהם גם ככה). כך למשל כשדניאל לוריא מעטרת כוהנים משיב לטענתו של תרו שאירגונו משתלט על בתי פלסטינים בטענה שהבתים נמכרו להם בחשאי כי האיסלאם אוסר על מכירת רכוש ליהודים, זה נתפס כשקר גזעני למרות שזה לא בלתי סביר. כשהוא שואל בחור מנוער הגבעות עם אנגלית קלוקלת למה הוא משתלט על אדמה שלא לו הוא עונה לו שהיא שייכת ליהודים ונתפס פולש אכזר כי מבחינת הדרך בו הסכסוך מוצג לא מקטלגת את השטחים כאזור מריבה אלא כשטח הידוע כפלסטיני קבל עם ועדה.
אני לא יודע אם ת'רו התכוון להוציא אותנו כ"כ רע, אבל אני די בטוח שהוא בא עם אג'נדה לא קטנה. אולי קשה לנו לראות את כוחו של הסרט הזה כי אנחנו בצדק רואים באותם מתנחלים כתרבות שוליים ומסוגלים להתחבר לחלק מהנאמר בסרט, אבל הסרט מציג את כולנו במידה כזו או אחרת. חוט התייל בלוגו מצייר אותנו כנאצים והמונח "אולטרא-ציונים" רומז שהשיח הפוליטי בארץ הוא חד-מימדי ושהמתנחלים הקיצוניים בסך הכל עושים מה שכל הציונים מאמינים בו אך לא מעיזים. אותו עיוות מהדהד אצל הצופה באופן שיגרום לו, למשל, להתקשר לתחנת רדיו ולדבר על זה שכוחם של האחים המוסלמים במצרים הרבה פחות מסוכן לשלום העולם מאשר אותם אולטרא-ציונים.
בדרמה
_DVD_cover.jpg)
The Promise - (תקציר) בעוד שאר הכותרים שבחנתי היו סרטי תעודה, זוהי מיני-סדרה עלילתית דרמטית בארבעה חלקים (סה"כ 6 שעות) בתקציב של 7 מיליון ליש"ט (כ-40 מיליון ש"ח) שמעלה לי את הסעיף. הסדרה עוסקת בארין מת'יוס המלווה בשנת 2006 (השד יודע למה דווקא אז) את חברתה היהודייה שחוזרת לישראל כדי להתגייס. לפני יציאתה ארצה היא נתקלת ביומן שניהל סבה, לן (קיצור של "ליאונרד"), עת היה מוצב כצנחן בפלשתינה של '46-'48 (היא נתקלת ביומן בזמן שהיא עוזרת לאימה לפנות את ביתו של סבה בזמן שהוא על ערש-דווי בבית חולים). סיפורה של ארין משמש מסגרת לסיפורו של לן המגולל במהלך הסדרה.
הסיבה שבגינה הסרט מרתיח לי את הדם היא חד-הצדדיות שלו תוך כדי שהבמאי טוען שהוא נמנע ממנה. אפשר לחשוב שעם תקציב לכל כך הרבה שעות צילום, תפאורות, ניצבים ושחזור של תקופת המנדט הם יוכלו להפיק משהו שמציג יותר מדעה אחת. מסתבר שהם העדיפו להציג את אותה דעה פעמיים - גם אז וגם עכשיו, היהודים הם פולשים בלתי רצויים בארץ הקודש.
לן הוא צנחן בריטי שמוצב בפלשתינה אחרי שעזר לשחרר את ברגן-בלזן במלחמת העולם השניה וחווה מעבר מאהדה יחסית כלפי הישוב היהודי בתחיילת שיבוצו לשנאה תהומית ערב עזיבתו. במהלך שיבוצו הוא נחשף למניפולציות יהודיות (עריית חיפה שולחת בחורות יפות שינעימו את זמנם של החיילים כדי שאלו ישלחו מכתבים אוהדים על השאיפות הלאומיות הביתה), רצח הסרג'נטים (שע"פ הסדרה, בוצע ע"י שני אנשים שניגשו לרכב, ירו להם בראש וחזרו לשולחנם בבית הקפה הסמוך תוך שהקהל היהודי לא מניד עפעף), הפיצוץ במלון המלך דויד, פרשת דיר יאסין, הטרנספר הערבי הנורא בידי היהודים ועוד. במהלך שהותו הוא מתאהב בקלרה, יהודיה ממוצא גרמני (אם אני זוכר נכון) שמתבררת כפעילת אצ"ל אכזרית הנקרעת בין נאמנותה לאירגון ואהבתה ללן ומתיידד עם מוחמד אבו-חסן, מוכר קפה פלסטיני (שכנראה אפילו לא יודע שהוא פלסטיני כיוון שהפלסטינים התחילו לקרוא לעצמם כך רק עשורים ספורים אחרי התרחשויות הסדרה) שמזמין אותו לארוחת ערב ובסופו של דבר נעזר בלן כדי לברוח מהיהודים. בסוף היומן הוא מבטיח לקיים את ההבטחה (יענו "The Promise") שהבטיח להחזיר לו את המפתח לביתו בעין ח'ווד (עין הוד של ימינו) שהיה אצל חסן, בנו, שברח כדי לעזור לערבים להציל את עצמם בזמן שהיהודים טובחים בהם ללא רחמים. חסן מת מאש היהודים ולן נעצר על עריקות כיוון שנטש את עמדתו כשהלך לחפש את חסן והוא לא רואה יותר את מוחמד.
ארין מלווה את חברתה היהודייה ליז לישראל כדי שזו תבלה בנעימים את ימיה האחרונים לפני הטירונות ואת הסופ"שים הקרובים. במהלך שהותה בארץ היא פוגשת את אחיה של ליז, פול (אותו משחק איתי טירן המתייוון הקבוע), פעיל שמאל קיצוני שהיה לוחם בחברון בשירותו הצבאי החבר ב"לוחמים לשלום". פול לוקח אותה לנבלוס שם היא פוגשת את עומאר, לוחם לשעבר בגדודי חללי אל-אקצה ופעיל פת"ח בהווה. אחרי שארין ופול שורדים פיגוע התאבדות בבית הקפה בו הם יושבים, ארין פוצחת במסע של התחקות אחר משפחתו של מוחמד תוך שהיא נעזרת בפול ומוחמד לעיתים כדי להגיע לשלל מקומות כמו עין ח'ווד של ימינו, חברון ועזה, ולספוג הרבה איבה כלפי הכובש היהודי. בסוף הסדרה, היא מחזירה את המפתח לביתו של מוחמד (שהיא כבר זקנה שלא נשארו לה שנים רבות לחיות) בזמן שמפנים את שתיהן בכוח מבית מחבלת מתאבדת המיועד להריסה בעזה שורצת החיילים. ארין עוזבת את הארץ בלי כוונה לחזור והולכת לבית החולים כדי לבשר את הבשורה המשמחת לסבה השוכב על ערש דווי, שהיא הפיחה תקווה במאבק הפלסטיני לכיבוש כלל ישראל.
קצרה היריעה מלהכיל כל נקודה מעצבנת בסדרה הזאת, אז הינה כמה נקודות נבחרות:
וכולם ביחד - בהתבוננות בהכל קשה שלא להרגיש, יאוש אבל אנחנו חייבים להבין שזה שדה קרב אמיתי ויש מה לעשות. הפלסטינים כבר נמצאים בשדה הקרב הזה. בראש ובראשונה צריכים לזכור שהכותרים המוצגים כאן מפספסים בלא מעט עובדות ובעובדות אלו כל אדם בישראל צריך להיות בקיא וההסברה שלנו צריכה לעמוד עליהם. מקור טוב (אם כי טיפה אגרסיבי) לעובדות בנושא הנכבה, נושא הנחפר לעומק ב-The Promise, הוא הספרון "נכבה חרטא" של "אם תרצו". אני יכול רק לקוות שהחזית הזאת לא תוזנח בעתיד ונוכל להתחיל לחיות בטיפה יותר שקט ושלווה כשאנחנו פותחים טלוויזיה בתחנה זרה.
אגב, את הכל הורדתי באופן בלתי חוקי מהאינטרנט. שיזדיינו.
כבכל שנה, עברה עלינו אותה התקופה המאוד טעונה שבין פסח ליום העצמאות. בין לבין היה לנו את יום השואה ואת יום הזיכרון ואחרי יש לנו את יום הנכבה שנפתח בפיגוע חבלני, וכל אלו דואגים להזכיר לנו (כאילו שיש לנו דרך לשכוח) שקיומנו וחירותנו, הן כבני אדם בכלל והן כאזרחים כאן במדינה, תמיד יהיו מוטלים בספק. לכבוד התקופה, החלטתי לבחון בפוסט הזה את הקימה המודרנית עלינו בהרחבה. זוהי זירת קרב שידועה ביכולתה לשעבוד לא רק באספקט שלנו. אני מדבר כמובן על תקשורת ההמונים. אני מקווה שאתם מעריכים את המאמץ שהיה דרוש לי כדי לראות למעלה מ-10 שעות של תעמולה אנטי-ציונית (וגם טיפה תעמולה פרו בשביל לרפא את הפצעים).
יש לי חבר שלומד תקשורת ואומר שאין מה לעשות ושזה באמת לא משנה. בפוסט הזה אני אנסה לשכנע אתכם אחרת. יש לנו כמה אויבים רציניים בחוץ ואפילו ייתכן שבעיותינו המדיניות עם הפלסטינים יוכלו להיפתר בהרבה יותר קלות אילולי היינו לוקחים אותם ברצינות. אם אתם שואלים אותי זה כבר מזמן לא עניין תדמיתי בלבד. דעת ההמונים בעולם כיום היא זו שקובעת, גם אם הדעה הזאת לחלוטין אינה מבוססת. אנחנו הרי לא אי בודד וחסר חשיבות באמצע האוקינוס; אנחנו מדינה קטנה באמצע אזור בעייתי (ומסתבר שגם להיות יהודים לא ממש עוזר).
הסיבה שקשה לראות בזה שדה קרב אמיתי היא שאין לנו איך למדוד את הנזק בחיי אדם. אני מקווה שאני טועה אבל לדעתי המצב הרע שלנו כבר התחיל לעלות לנו. בין אם זה בתרומות לארגונים אנטי-ישראלים בטוענות צדק שקריות שהתגלגלו לפעילויות טרור, בין אם זה בפריסת קליפות ביצים תחת רגלי חיילינו בשדה הקרב שתחת עין המצלמה ובין אם זה בלגיטימציה לטרור ולקיפוח חיים. באשר לאחרון, מלאני פיליפס (שקצרה היריעה הזאת מלהרחיב עליה וייתכן שיריעה מספקת תיפרס כאן בקרוב) אומרת שזה כבר קורה, כפי שהיא מסבירה בראיון ליעקב אחימאיר ב"רואים עולם" לפני כמה זמן (שאר הראיון גם מעניין). את רמת המגוחכות של צידקתה אפשר לראות בעימות שלה מול דובר מטעם Independent Jewish Voices (ארגון יהודי שלא ייתן שיכריחו אותו לתמוך בציונות) שטוען כי הוא לא בטוח כמה מטחי הטילים מעזה הם בעיה רצינית, או לצורך העניין, קיימת.
אני לא יודע אם הפוסט הזה יפחיד אותכם לרעה או לטובה; ישעשע או ידאיג אתכם; או סתם ישעמם. אני לא יודע מתי זה יינשך אותנו בתחת, אבל אני חושב שאסור לנו לקבור את הראש בחול כי זה יקרה (וכבר קורה במידה מסוימת). מה שאני יודע בוודאות הוא שאני רוצה שהפוסט הבא יהיה קצר יותר ולא יעסוק פוליטיקה (אבל ביררתי על מה הוא כנראה יהיה ואני לא יכול להבטיח שזה יקרה).
יש לי חבר שלומד תקשורת ואומר שאין מה לעשות ושזה באמת לא משנה. בפוסט הזה אני אנסה לשכנע אתכם אחרת. יש לנו כמה אויבים רציניים בחוץ ואפילו ייתכן שבעיותינו המדיניות עם הפלסטינים יוכלו להיפתר בהרבה יותר קלות אילולי היינו לוקחים אותם ברצינות. אם אתם שואלים אותי זה כבר מזמן לא עניין תדמיתי בלבד. דעת ההמונים בעולם כיום היא זו שקובעת, גם אם הדעה הזאת לחלוטין אינה מבוססת. אנחנו הרי לא אי בודד וחסר חשיבות באמצע האוקינוס; אנחנו מדינה קטנה באמצע אזור בעייתי (ומסתבר שגם להיות יהודים לא ממש עוזר).
הסיבה שקשה לראות בזה שדה קרב אמיתי היא שאין לנו איך למדוד את הנזק בחיי אדם. אני מקווה שאני טועה אבל לדעתי המצב הרע שלנו כבר התחיל לעלות לנו. בין אם זה בתרומות לארגונים אנטי-ישראלים בטוענות צדק שקריות שהתגלגלו לפעילויות טרור, בין אם זה בפריסת קליפות ביצים תחת רגלי חיילינו בשדה הקרב שתחת עין המצלמה ובין אם זה בלגיטימציה לטרור ולקיפוח חיים. באשר לאחרון, מלאני פיליפס (שקצרה היריעה הזאת מלהרחיב עליה וייתכן שיריעה מספקת תיפרס כאן בקרוב) אומרת שזה כבר קורה, כפי שהיא מסבירה בראיון ליעקב אחימאיר ב"רואים עולם" לפני כמה זמן (שאר הראיון גם מעניין). את רמת המגוחכות של צידקתה אפשר לראות בעימות שלה מול דובר מטעם Independent Jewish Voices (ארגון יהודי שלא ייתן שיכריחו אותו לתמוך בציונות) שטוען כי הוא לא בטוח כמה מטחי הטילים מעזה הם בעיה רצינית, או לצורך העניין, קיימת.
אני לא יודע אם הפוסט הזה יפחיד אותכם לרעה או לטובה; ישעשע או ידאיג אתכם; או סתם ישעמם. אני לא יודע מתי זה יינשך אותנו בתחת, אבל אני חושב שאסור לנו לקבור את הראש בחול כי זה יקרה (וכבר קורה במידה מסוימת). מה שאני יודע בוודאות הוא שאני רוצה שהפוסט הבא יהיה קצר יותר ולא יעסוק פוליטיקה (אבל ביררתי על מה הוא כנראה יהיה ואני לא יכול להבטיח שזה יקרה).
מסתבר שהאוייבת הגדולה ביותר שלנו היא לא אחרת מאשר בריטניה, האומה שעירסלה אותנו ברכות ערב עצמאותנו. אומרים שבלונדון הטלוויזיה מצויינת, אבל אם אתה מדינת ישראל אז היא לא נחמדה במיוחד. בשנה ומשהו האחרונות לא חסרו תוכניות תעודה ודרמה מתוקצבות ומהוקצעות שתפקידן היה השמצה בוטה שלכם. כן כן, שלכם. ההשמצות היו מרומזות וישירות; שקולות ופרועות; ותמימות ומכוונות. הינה ארבע מהן, מסודרות לפי חומרה (ובאופן מוזר או לא מוזר כלל, גם לפי אורך):
בתעודה
An Idiot Abroad: Jordan (עונה 1 פרק 3) - זו סדרה שקיוויתי לכתוב עליה באופן חיובי מאוד לפני זה, אבל אני כבר פה אז זה לא משנה. קרל פילקינגטון הוא סוג של אדם שנע בין די טיפש לדי חכם המשתתף יחד עם סטיבן מרצ'נט בפודקאסט של ריקי ג'רווייס (The Office, Extras) והוחלט לשלוח אותו לטיול בעקבות שבעה פלאי עולם כאשר מתכנני הטיול מכוונים לסבלו המקסימלי. בפרק שעסק בפטרה, עקב היות ירדן מדינה די משמימה, פילקינגטון מבלה חצי פרק בישראל. בין ציפה בים המלח לבין מפגש הזוי עם ברסלבים ולבין מפגש עוד יותר הזוי עם מאמנים למקרי חטיפה (כי זה הרי קורה פה כל יום), הוא מטייל בירושלים והולך לבקר בכנסיה שניצבת במקום בו נולד לכאורה ישו. בירושלים הוא מפחד פחד מוות מהחיילים החמושים ובהיכנסו לבית לחם הוא מתבאס מאוד ממראה חומת ההפרדה.
אני יודע שאני קטנוני, אבל החיילים מהם הוא כ"כ פחד היו קורסיסטים בסיור חינוכי (שאני בטוח שאף אחד לא שאל מישהו אם מסכימים שיצלמו אותם) והיס"מניקים שם כדי למנוע פיגועי טרור. ריבוי החמושים נתפס, ברוח הסדרה, כמוזרות ישראלית. בסין אוכלים עקרבים ובישראל יש גדוד על כל שכונה. גם מטרידה אותי העובדה שבנושא החומה הוצגה רק נקודת מבטו של פלסטיני שטען שהחומה הורסת את חייהם של פלסטינים רבים.
הסדרה מציגה את עצמה כחסרת משוא פנים, כיוון שטימטומו של פילקינגטון הוא בדיחה שאי אפשר לכתוב, אבל היא בעצם נגעה בנושאים בעייתיים בלי כוונה והותירה את הצופה עם חצאי אמיתות ללא כל הקשר מתאים או מלא. אתם יודעים, כמו שתעמולה נוהגת לעשות. אדם שלא מכיר את הסכסוך לגופו יסלוד מישראל ואדם שמגיע עם דעה שלילית רק יתחזק בדעותיו.
לזכותו, אפשר להגיד שנקודת המבט שלו הייתה תמיד כנה ואוהדת כלפי המרואיינים והנופים, הן בצד הישראלי והן בצד העזתי, אבל בחירת התוכן יצרה, אצלי לפחות, לא מעט בעייתיות. בחלק העזתי הוא ראיין קבוצות חמושים ותיעד אחד מהם מקליט את אותה קלטת מוכרת שעושים לפני שמתים מות קדושים בשם אללה (אותו שאהיד לעתיד היה בן 24 והיה בוגר החוג למשפטים באוני' האיסלמית של עזב וזה די זעזע את קמפ) ובצד הישראלי הוא תיעד לוחמים ולוחמות שהודפים הפגנת יום שישי בנעלין; בעזה האדם ברחוב שהוא בחר לראיין הוא מישהו שביתו נהרס בעופרת יצוקה ובצד הישראלי הוא ראיין אנשים בבתי קפה בשנקין.
הדבר היחיד, פחות או יותר, בו הוא קלע בול היה שהמניעה מהצד העזתי לשלום היא נטיה איסלמית קיצונית של החמאס. אבל מצד שני הסיבה למניעת השלום מהצד הישראלי אליה הגיע קמפ בקשר היא חילוקי דעות בין דתיים לחילוניים באשר לפינוי התנחלויות (ע"י כך שראיין מחד את יונתן יבין וניצן הורוביץ באופן שצייר אותם כשקולים ומאידך את דניאלה וייס באופן שצייר אותה כפסיכופטית) ודעות קדומות בחברה הישראלית (ע"י כך שאימא שאיבדה את בתה בפיגוע התאבדות אומרת לו ליד הקבר של בתה ש"הם כולם טרוריסטים").
מה שמציל את הסדרה היא מידה מסויימת של ביקורת כלפי הצד השני, אבל קשה לי לקבל זאת כדו-צדדיות. לפחות כאן היס"מ הוצגה כיחידה עילית ללוחמה בטרור ולא כחמושים מפחידים.
כשלעצמו, הסרט מציג דעה לגיטימית בכך שהוא מציג את אגרסיביות המתנחלים הקיצוניים (כמו למשל פעולות תג מחיר) באור שלילי. הוא אפילו מראה התפרעות של מפגינים פלסטינים הנפגשת עם שקילות מצד חיילי צה"ל ופלסטיני שאומר שכל היהודים צריכים למות, אבל מצד שני הקונטרה היחידה לכל אלה הם אותם מתנחלים קיצוניים. כשהוא עשה סרט על גנגסטר-ראפרים היה ברור לכל צופה בר דעת שלא כל אדם כהה עור מתנהג ככה, אבל בישראל, אותה העולם מכיר כמעט אך ורק דרך התקשורת, ההצמדות המאפיינת את סרטיו של ת'רו המדמה אותם, לעיתים, לסרטי טבע, מצניעה את העובדה שהם לא רק זרם מינורי בחברה הישראלית, אלא אפילו זרם מינורי באוכלסיית המתנחלים.
עוד בעיה בחוסר הכנות הזה מצד ת'רו גורמת לאותם מתנחלים קיצוניים להראות כמשוגעים אחוזי אשליות (לא, זו לא התכונה הדומיננטית שלהם גם ככה). כך למשל כשדניאל לוריא מעטרת כוהנים משיב לטענתו של תרו שאירגונו משתלט על בתי פלסטינים בטענה שהבתים נמכרו להם בחשאי כי האיסלאם אוסר על מכירת רכוש ליהודים, זה נתפס כשקר גזעני למרות שזה לא בלתי סביר. כשהוא שואל בחור מנוער הגבעות עם אנגלית קלוקלת למה הוא משתלט על אדמה שלא לו הוא עונה לו שהיא שייכת ליהודים ונתפס פולש אכזר כי מבחינת הדרך בו הסכסוך מוצג לא מקטלגת את השטחים כאזור מריבה אלא כשטח הידוע כפלסטיני קבל עם ועדה.
אני לא יודע אם ת'רו התכוון להוציא אותנו כ"כ רע, אבל אני די בטוח שהוא בא עם אג'נדה לא קטנה. אולי קשה לנו לראות את כוחו של הסרט הזה כי אנחנו בצדק רואים באותם מתנחלים כתרבות שוליים ומסוגלים להתחבר לחלק מהנאמר בסרט, אבל הסרט מציג את כולנו במידה כזו או אחרת. חוט התייל בלוגו מצייר אותנו כנאצים והמונח "אולטרא-ציונים" רומז שהשיח הפוליטי בארץ הוא חד-מימדי ושהמתנחלים הקיצוניים בסך הכל עושים מה שכל הציונים מאמינים בו אך לא מעיזים. אותו עיוות מהדהד אצל הצופה באופן שיגרום לו, למשל, להתקשר לתחנת רדיו ולדבר על זה שכוחם של האחים המוסלמים במצרים הרבה פחות מסוכן לשלום העולם מאשר אותם אולטרא-ציונים.
בדרמה
הסיבה שבגינה הסרט מרתיח לי את הדם היא חד-הצדדיות שלו תוך כדי שהבמאי טוען שהוא נמנע ממנה. אפשר לחשוב שעם תקציב לכל כך הרבה שעות צילום, תפאורות, ניצבים ושחזור של תקופת המנדט הם יוכלו להפיק משהו שמציג יותר מדעה אחת. מסתבר שהם העדיפו להציג את אותה דעה פעמיים - גם אז וגם עכשיו, היהודים הם פולשים בלתי רצויים בארץ הקודש.
לן הוא צנחן בריטי שמוצב בפלשתינה אחרי שעזר לשחרר את ברגן-בלזן במלחמת העולם השניה וחווה מעבר מאהדה יחסית כלפי הישוב היהודי בתחיילת שיבוצו לשנאה תהומית ערב עזיבתו. במהלך שיבוצו הוא נחשף למניפולציות יהודיות (עריית חיפה שולחת בחורות יפות שינעימו את זמנם של החיילים כדי שאלו ישלחו מכתבים אוהדים על השאיפות הלאומיות הביתה), רצח הסרג'נטים (שע"פ הסדרה, בוצע ע"י שני אנשים שניגשו לרכב, ירו להם בראש וחזרו לשולחנם בבית הקפה הסמוך תוך שהקהל היהודי לא מניד עפעף), הפיצוץ במלון המלך דויד, פרשת דיר יאסין, הטרנספר הערבי הנורא בידי היהודים ועוד. במהלך שהותו הוא מתאהב בקלרה, יהודיה ממוצא גרמני (אם אני זוכר נכון) שמתבררת כפעילת אצ"ל אכזרית הנקרעת בין נאמנותה לאירגון ואהבתה ללן ומתיידד עם מוחמד אבו-חסן, מוכר קפה פלסטיני (שכנראה אפילו לא יודע שהוא פלסטיני כיוון שהפלסטינים התחילו לקרוא לעצמם כך רק עשורים ספורים אחרי התרחשויות הסדרה) שמזמין אותו לארוחת ערב ובסופו של דבר נעזר בלן כדי לברוח מהיהודים. בסוף היומן הוא מבטיח לקיים את ההבטחה (יענו "The Promise") שהבטיח להחזיר לו את המפתח לביתו בעין ח'ווד (עין הוד של ימינו) שהיה אצל חסן, בנו, שברח כדי לעזור לערבים להציל את עצמם בזמן שהיהודים טובחים בהם ללא רחמים. חסן מת מאש היהודים ולן נעצר על עריקות כיוון שנטש את עמדתו כשהלך לחפש את חסן והוא לא רואה יותר את מוחמד.
ארין מלווה את חברתה היהודייה ליז לישראל כדי שזו תבלה בנעימים את ימיה האחרונים לפני הטירונות ואת הסופ"שים הקרובים. במהלך שהותה בארץ היא פוגשת את אחיה של ליז, פול (אותו משחק איתי טירן המתייוון הקבוע), פעיל שמאל קיצוני שהיה לוחם בחברון בשירותו הצבאי החבר ב"לוחמים לשלום". פול לוקח אותה לנבלוס שם היא פוגשת את עומאר, לוחם לשעבר בגדודי חללי אל-אקצה ופעיל פת"ח בהווה. אחרי שארין ופול שורדים פיגוע התאבדות בבית הקפה בו הם יושבים, ארין פוצחת במסע של התחקות אחר משפחתו של מוחמד תוך שהיא נעזרת בפול ומוחמד לעיתים כדי להגיע לשלל מקומות כמו עין ח'ווד של ימינו, חברון ועזה, ולספוג הרבה איבה כלפי הכובש היהודי. בסוף הסדרה, היא מחזירה את המפתח לביתו של מוחמד (שהיא כבר זקנה שלא נשארו לה שנים רבות לחיות) בזמן שמפנים את שתיהן בכוח מבית מחבלת מתאבדת המיועד להריסה בעזה שורצת החיילים. ארין עוזבת את הארץ בלי כוונה לחזור והולכת לבית החולים כדי לבשר את הבשורה המשמחת לסבה השוכב על ערש דווי, שהיא הפיחה תקווה במאבק הפלסטיני לכיבוש כלל ישראל.
קצרה היריעה מלהכיל כל נקודה מעצבנת בסדרה הזאת, אז הינה כמה נקודות נבחרות:
- כשארין מגיעה לארץ, הוריה של ליז מטיסים אותן במחלקת עסקים ושולחים נהג במכונית יוקרה לאסוף אותן. ארין, המופתעת שישראל היא לא שדה קרב מתמשך, מתרגלת לחדרה באחוזת הוריה של ליז בקיסריה והולכת איתה לשופינג בכיכר המדינה ולמסיבה ב-TLV (אתם יודעים, תמצית נקודות המפתח בלבנסראום הציוני). הפליקרים במסיבה גורמים לה להתקף אפילפסיה (היא חוטפת אחד כל כמה דקות בסדרה הזאת) ובזמן שהיא מפרכסת על הרצפה, כל הציונים מצביעים עליה וצוחקים במקום לעזור. אתם יודעים, כי הישראלים הם אנשים עד כדי כך מחורבנים. אלו רק הדקות הראשונות של הסדרה! לאורך כל הסדרה אין דמות ישראלית (או יהודית) אחת שמצטיירת כנחמדה.
- קו הזמן של לן לוקה הרבה עובדות כמו פעולות של הערבים נגד היהודים שבכלל לא מתוארות בסדרה, פעולות בריטיות נגד היהודים מוצנעות. זה גורם לכל פעולה יהודית להראות אקראית לחלוטין כאילו נעשית מתוך רוע. גם אין איזכור להצהרת בלפור כהצדקה לבואם של היהודים, אלא להיפך; הם מתוארים כרואים בהגיעם שליחות דתית.
- פול, אחיה של ליז, אמור לתפקד כדמות החיובית ביותר בסדרה (עובדה שהוא משטרנגל את הגיבורה). הוא מושווה פעמים רבות לסבה של ארין, גיבור קו הזמן השני. ליז אומנם טוענת שהוא משוגע ואביו מתווכח איתו בנושאים פוליטיים אך הוא מוצג כזה שצודק. זה למה חורה לי שבין שורותיו ניתן למצוא אמירות לגבי היות מדינת ישראל דיקטטורה צבאית, טענות שמטרתה היחידה של גדר ההפרדה היא פגיעה ברווחת חייהם של הפלסטינים, אמירות לגבי סיפוח השטחים (אם ישראל הייתה מספחת את השטחים ב-67' היא לא הייתה נמצאת בצרות בהם היא נמצאת היום), הצדקת פיגועי התאבדות (למרות שנפצע באחד) ועוד ועוד ועוד.
- אגב הפיגוע בו פול נפצע, מדובר בפיגוע הזוי המתרחש בשניה האחרונה של החלק הראשון. פול נפצע קל מאוד ומחלים תוך כמה ימים למרות שהוא נמצא מאוד קרוב למחבלים המתאבדים (כן, שניים, גבר ואישה שהתחזו לזוג ליברלי שנכנס לשבת בבית הקפה). זה גורם לנשק הפיגועים להיראות כמאוד לא יעיל אם מישהו יכול לעמוד כ"כ קרוב למטען ולהחלים אחרי סשן אחד של פיזיותרפיה וכמה פלסטרים. מבחינת נקודת המבט שלי, פעיל שמאל קיצוני שכמעט נהרג בפיגוע זה פאנצ' ליין של בדיחה, אבל לסדרה יש כוונות אחרות.
- אגב הצדקת פיגועים, אותו פיגוע בבית קפה בו נפצעים ארין ופול מושווה לפיצוץ במלון המלך דויד ע"י האצ"ל. הצופה אמור להבין שמדובר על אירועים שקולים כי לא מסבירים לו שאירוע במלך דויד הייתה פעולת נקם ייחודית באופייה נגד מטרה צבאית בעקבות השבת השחורה עליה הזהירו את הבריטים טלפונית, בעוד פיגועי התאבדות הם פעולות הרג אקראיות חוזרות נגד אזרחים בעורף (במהלך הסדרה יש שני פיגועים). בניסיון להבין את האירוע במלך דויד, הולכת ארין לבקר את סבה של ליז, במקרה אחד מהאנשים האחראים למעשה הנורא, בביתו. סליחה, אחוזתו; הרי כל היהודים חיים בארמונות פה בארץ. ההצדקה שהוא נותן בתקיפות (או יותר נכון בגרוטסקיות) לפעולה היא שאחרי השואה כל האמצעים כשרים בידי היהודים, תירוץ הניתן פעמים רבות לאורך הסדרה ע"י יהודים. הרי אנחנו רואים בזה הצדקה לכל פעולה, ברוטאלית ככל שתהיה.
- אגב ברוטאליות בשם השואה, הסדרה אחראית לציטוט שהוא לא פחות ממדהים (בפרפרזה): "זה מוזר שהעם היהודי, שהיה קורבן למעשה בריונות כ"כ זוועתי, מרשה לעצמו לנהוג בכזו בריונות נגד עם אחר". אלו רגעים בהם חבל לי שסבא שלי לא בחיים כדי שאוכל לשאול אותו אם במחנה העבודה בו כלאוהו הנאצים היה שוק עשיר כמו השוק בנבלוס או אם גם על המקום ההוא היה אפשר להפיק את סרטון הפרסומת הזה (החצי הראשון מדהים, השאר סתם מחרבן עלינו).
- בעוד כל הדמויות היהודיות בסדרה מוצגות כאנשים מאוד לא נעימים, כל הערבים הם אנשים מאוד נחמדים, מנומסים, אצילים ועדינים, וביחוד עומאר (שרק ממזמז את הגיבורה כמה פעמים). יש לי טיפה בעייתיות עם הרקע שניתן לעומאר. מוזכר (ללא שום הצדקה לעלילה) שעומאר, לוחם לשעבר בגדודי חללי אלאקצה, הוא ערבי ישראלי נוצרי. זה נשמע קטנוני מצידי להתייחס לטעות הזאת, אבל עומדת מאחורי זה אמירה לא קטנה. הארגון הזה, הדוגל בשהאדה, לא כ"כ מסתדר עם הנצרות, אך באמצעות הטעות הזאת יש נסיון למחוק את הרכיב האיסלאמי הקיצוני מהסכסוך ולהפוך אותו לסכסוך גזעני בו הלבן היהודי (אין יהודי כהה עור אחד בכל הסדרה) מנסה לנגוש בילידים השלווים כההי העור הערבים. הקונטקסט הזה מאוד בעייתי כי הוא שולל כל הצדקה מהיהודים במאבק.
- היהודים הכי אגרסיביים בסדרה הם כמובן חיילי צה"ל.הם מגנים על ילדים מתנחלים בזמן שהם זורקים אבנים על ילדים פלסטינים, מנערים את ארין עת הם עוצרים אותה בחברון, מכפכפים ומקללים את ארין כשהיא מעצבנת אותם ודואגים להתחמש בילדה פלסטינית כמגן אנושי לצורך השתלטות על בית מחבלת המיועד להריסה. צה"ל הוא גם זה שאונס את ליז לבגוד בארין ולהניא אותה מלהפריע למלאכתם של החיילים. צה"ל הוא גם הדופי היחיד המוטל בפול: אחרי מעצרה בחברון, פול בא לשחרר אותה (כי זה המוצב בו הוא שירת אז כנראה שיש לו זכויות יתר שם) וכמה זמן אחר כך נפתחת אש לעבר המוצב ופול עוזר ללוחמים בהגנה. ארין כועסת עליו כי הוא הבטיח שלא ירים נשק יותר בחייו ופול טוען שמה שגרם לו לפעול כך הייתה הנאמנות שלו. זה גורם לה רק לכעוס יותר, כנראה בגלל שהיא שכחה שהכדור הראשון שנורה לעבר המוצב עבר סנטימטרים ספורים מהראש שלה.
- אם כבר מדברים על טעויות קטנות ומעצבנות, הכותבים לא ממש טרחו ללמוד את הגיאוגרפיה של האזור באופן מספק. יכולתם של ארין וחבריה (ולן, בקו הזמן שלו) לזגזג בין נקודות כה רבות בלי שהשמש בשמים תזוז יותר מדי גורם לקיסריה, חברון, נבלוס, עין הוד, עין ח'ווד, ירושלים, תל-אביב ועזה להיראות כאילו הן כולן ערים שכנות. הדבר הזה מטשטש כל גבול אפשרי ותוכנית החלוקה, 49', 67' וגדר ההפרדה הופכות מבחינת הצופה למונחים לא רלוונטיים בדיוק בזמן לפואנטה של הסדרה. הדוגמה הכי חזקה לכך היא שלן מחזיר את חסן, בנו של מוחמד, ממבחן מתמטיקה לביתו בעין ח'ווד (היום עין הוד, ישוב במועצה האזורית חוף הכרמל). אני לא זוכר אם נאמר מאיפה הוא מחזיר אותו, אבל בדרך הם עוברים בדיר-יאסין, כפר 5 ק"מ מערבית לירושלים. אין שום הצדקה שמוחמד יילך ללמוד בירושלים אם הוא גר כ"כ קרוב לחיפה. אגב, בדיר-יאסין הם חוזים בטבח של היהודים בערבים שמתבצע ע"י זריקת רימון דרך הדלת וריסוס בנשק אוטמטי כדי לוודא הריגה (קלרה, שמשתתפת בטבח, מקבלת פקודה ממפקדה לאחר עימות שלו עם לן ומוחמד בנוסח "תעיפי את הטינופת הזה מהעיניים שלי ותהרגי את הילד"). אלו חופשים גיאוגרפיים אומנותיים מסוג זה הגורמים להבנה כי כל ישוב יהודי באשר הוא נמצא בלב אוכלוסיה ערבית שגורשה או נטבחה.
- בסוף הסדרה, לן מנסה לעזור לחסן לברוח מהיהודים ומוחמד נעלם כי הוא רוצה להישאר ולהילחם. לפני היעלמותו, מוחמד מקבל מאביו את המפתח לביתם הננטש. לן מבטיח שימצא את מוחמד ויחזירו לאביו, אך דקות ספורות אחרי שהם נפגשים, מוחמד בן ה-9 נורה בליבו ע"י צלף ציוני. לן מנסה להחזיר את המפתח לחסן אך נעצר ע"י המשטרה הצבאית הבריטית על נטישת עמדתו. את ההבטחה של לן מקיימת ארין שמאתרת בטעות את בתו של חסן בעזה (לא לפני שהיא עוזרת להבריח נשק לרצועה באמצעות מנהרה מתוך שטח ישראל ומתעמתת עם חיילים השורצים בעזה דרך קבע). ארין מעניקה את המפתח לבת, כיום אישה זקנה וחולה שחיילי צה"ל לא מתביישים להתעמר בה, ברגע מרגש ומלא תקווה כי יום יבוא והיהודים יגורשו יום אחד מפלסטין (אם אפשר, בעזרת אללה, דרך הים). בחירת הנושא הזאת גורמת לצופה להסתכל על המועצה האזורית חוף הכרמל כעל התנחלות בעייתית ושמה את כל שטחי ישראל בסימן שאלה (כן, גם איפה שאתם גרים).
- למרות שבריחת הערבים עודדה בעיקר ע"י הועד הערבי העליון (עובדה שלא מוזכרת כלל), בסדרה הערבים נראים כלא מעוניינים לעזוב את בתיהם כיוון שהם בטוחים ששבע צבאות ערב יבואו לשחררם. גם רוב הבריטים משוכנעים בזה ומתעודדים מזה, אבל לן מתעשת ומשכנע את חסן שזה לא יקרה כי הציונים חזקים מדי. מה שלא משתקפת כאן היא המשמעות המעשית מאחורי אותו שחרור. צופה תמים עשוי להבין שצבאות ערב ינסו לשחרר את הערבים באמצעות הפגנות, מכתבים זועמים או אבק פיות, ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהשחרור הזה משמעותו שואה שניה לעם היהודי.
וכולם ביחד - בהתבוננות בהכל קשה שלא להרגיש, יאוש אבל אנחנו חייבים להבין שזה שדה קרב אמיתי ויש מה לעשות. הפלסטינים כבר נמצאים בשדה הקרב הזה. בראש ובראשונה צריכים לזכור שהכותרים המוצגים כאן מפספסים בלא מעט עובדות ובעובדות אלו כל אדם בישראל צריך להיות בקיא וההסברה שלנו צריכה לעמוד עליהם. מקור טוב (אם כי טיפה אגרסיבי) לעובדות בנושא הנכבה, נושא הנחפר לעומק ב-The Promise, הוא הספרון "נכבה חרטא" של "אם תרצו". אני יכול רק לקוות שהחזית הזאת לא תוזנח בעתיד ונוכל להתחיל לחיות בטיפה יותר שקט ושלווה כשאנחנו פותחים טלוויזיה בתחנה זרה.
אגב, את הכל הורדתי באופן בלתי חוקי מהאינטרנט. שיזדיינו.
לסיום
להתראות בפוסטים קצרים יותר,
רז.
- אני עובר פה שינוי פורמט קל. רציתי בהתחלה לשים פה משפט או שניים על פוליטיקה שלא קשורים לשאר הפוסט, אבל היה לי קשה לדחוק הצידה סרטון חתולים נחמד שנתקלתי בו. זו בעיה שחוזרת הרבה, אז אני מוצא לגמלאות את "כל הכבוד ל..." העייף ועובר לנקודות קצרות ב"לסיום". מקווה שזה יזרום.
- טוב, תירגעו! הינה סרטון החתולים (והמשכו).
- אני לא יודע אם רבים מכם יודעים למה יש הטוענים שכהנא צדק (אני משוכנע שרבים מהטוענים את זה אפילו לא יודעים) אבל יש לו ציטוט מאוד מפורסם שאומר "מדינת יהודים פירושה (...) מעל לכל, (...) ריבונות יהודית ושליטה יהודית על ייעודה; את זה ניתן ליישם רק במסגרת של רוב יהודי קבוע ומיעוט ערבי שלו וזעיר-ממדים; אך הערבים סבורים כי היהודים גזלנים ששדדו מהם את ארצם (...) והערבים מתרבים, בכמות ובאיכות; (...) לגבי ערביי ארץ-ישראל ויהודיה יש רק פתרון אחד: הפרדה." להדיוט זה נשמע כאילו כהנא בעד מדינה פלסטינית, שזה לחלוטין לא נכון, אבל זה מראה, לכאורה, שיש מעט מרחק לגשר עליו. "לכאורה" כי השמאל חי בסרט משלו, כפי שניתן להבין מראיון של מירב מיכאלי עם חנה מרום בעקבות הכרזת העצמאות הפלסטינית שאירגנו כמה מבכירי השמאל בתרבות הישראלית בו היא אמרה "עם כל החוקים הגזעניים שמפלים ומפרידים ערבים ועם הדת האיומה שלנו ועם הכוח של הדתיים, אנחנו לא מצליחים להגיע למה שבעצם יעני כולם רוצים - פשוט לחיות בשקט כל אחד בעניין שלו; (...) הם לא הולכים לקראתנו בשום דבר; אבל אנחנו היותר מתורבתים, יותר חכמים, אנחנו צריכים להושיט להם יד ולעזור להם להגיע למצב שבו יוכלו לחיות אתנו ביחד." לא הייתי יכול להמציא ציטוט כזה יפה גם אם הייתי רוצה...
- אגב דמוניזציה של ישראל. תודה רבה ל-Massive Attack שהוציאו את עצמם מהפלייליסט שלי. למי שלא שמע, הם מחרימים אותנו כיוון שאנחנו אוכלים תינוקות פלסטינים או משהו כזה. לא ממש ירדתי לסוף דעתם.
- מזל טוב לברק אובאמה על נצחונו בבחירות 2012, לא רק בגלל שהביא למותו של בין-לאדן, אלא בגלל שאין מועמד רפובליקני שיכול להתמודד עם הקריזמה שלו כפי שהדגים אותה בארוחת הערב השנתית של עיתונאי הבית הלבן (גם סת' מאיירס היה מצחיק). אני באמת לא יודע איך נאכל עוד 4 שנים של זה...
- הייתם טובים, אז הינה גור כלבים שמפחד מאפרוח ברווז.
להתראות בפוסטים קצרים יותר,
רז.
