מכת פסח, פאראפסיכים וארץ ההגזמות

ערב טוב לכולם.

חג הפסח בא עלינו לטובה, ואיתו בעיות עיכול וימי חופש. לדעתי, פסח הוא חג שמסמל את הישרדות העם שלנו יותר מכל חג אחר, בייחוד לאור העובדה שמבחינה כרונולוגית הוא קרה קודם, והוא גם הכי מושרש בהווייתינו. אני לגמרי בסדר עם זה שיש אנשים שלא רוצים לשמור כשרות פסח, אבל חבל לי שדווקא המנהג הזה זוכה לכל כך הרבה התנגדות הגובלת ברדיפה אנטישמית. אין מקום בעולם ל"חיה ותן לחיות"? למה אנשים צריכים להתגאות בזה שהם אוכלים חמץ כאילו שבאקט זה הם מוכתרים כלוחמי חופש? בישראל 2010, עם כל זה שאני יודע שיש אנשים שהיו שמחים לעשות זאת, אף אחד לא מכריח אף אחד לעשות כלום. לבתי עסק יש את הזכות לוותר על קהלי יעד לבחירתם (חלקם אף עושים את זה גם ביום-יום) ולאנשים יש את היכולת לבחור בעצמם. אני לא מבין למה כל מיני אנשים חשים תחושת שליחות באכילת פיתה בפסח על-פני כל יום אחר בשנה. זה מתחיל להרגיש כמו גרמניה של שנות ה-30.


פאראפסיכים

גבירותי ורבותי, אני סוגר את הבלוג. אין מספיק מקום באינטרנט לבלוגים שהם לא הבלוג של מנכ"ל פסיכוקינזיס בע"מ ותת-מודע בע"מ, מבקר המדינה בפסיכוקינזיס, אורן זריף. כולי נאלם אל מול הניסים והפאר שעוטפים אותו. רק לקרוא על כל מעשיו המופלאים חייב לגרום לכם להאמין; להאמין שהוא שרלטן.

פעם ראשונה שהתוודעתי לתופעה הייתה כשראיתי מודעה שלו עושה ברקים עם הידיים במקומון באר-שבעי בתקופת הלימודים. לא האמנתי למראה עיני כשראיתי מודעה שלו על אוטובוס "דן" ועכשיו אין אדם בישראל שלא מכיר אותו. אני לא מבין איך אנשים מאמינים לחרא הזה. זה אפילו נשמע מזוייף. אם זה לא מזוייף, אני מזמין אותך, אורן, שוודאי שומע אותי בתדרי האנרגיות מעל דפי הבלוג הזה, לשרוף לי את שיערות הביצים בפסיכוקינזיס. אם תצליח, אני עוזב את עולם ההנדסה והופך לסטודנט הראשון שלך בפקולטה לתיקשור.

אני מבין שיש אפקט פלסיבו לא קטן בכל העניין הזה. כשמישהו אומר לך שיש לו כוחות על ושהוא ריפא אותך מאיזשהי מחלה, אז אתה תרגיש טוב יותר לכמה זמן, גם אם זה הכל בראש שלך. אבל ישנן שתי בעיות. זה רק בראש שלך וזה עלה לך אלפי שקלים. אני עכשיו קורא את הספר של "הסוד" בהמלצת חבר. לפי הספר הזה אני אמור להיות מסוגל לשנות את מזג האוויר אם אני אתאמץ מספיק חזק, אז אני לוקח את מה שכתוב שם בפרופורציות, אבל מעבר לשטויות האלו יש משהו בו שגורם לי להרגיש טוב יותר. הספר מלמד חשיבה חיובית והשפעה על אנשים באמצעותה ויש בזה משהו. למרות שזה פלסיבו.

יכול להיות שאני סתם מקנא באורן בגלל שהוא מליונר בזכות זה שהוא מנצל אנשים תמימים (וטיפשים) אבל אולי צריך להיות חוק נגד זה. הרי זו רמאות. זה אפילו לא עניין אמוני (לכל האתאיסטים בקהל שאומרים שדת קונבנציונאלית זה אותו דבר). הבחור מוכר מי סוכר בטענה שזו תרופת פלא ואף מותיר אותי בלי פחד לגבי שלמות שיערות הביצים שלי.


ארץ ההגזמות

ראיתי במהלך הסופ"ש האחרון את "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון ואני חייב להגיד שעם כל הדברים הטובים שאפשר להגיד על הסרט הזה (השימוש בטכנולוגיה, האנימציה הטובה, רמת המשחק המעולה וכו'), רק בזכות גימיק התלת מימד זה היה סרט חווייתי, אבל לא יותר מזה. זה כאילו כל הסרט היה בסך הכל עוד בד נקי שברטון היה יכול לקשקש עליו בפסיכיות אפלה ולהדביק את ג'וני דפ באמצע. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא לא באמת הלך על דף נקי, אלא הסתמך על כך שכל צופה כבר ראה אדפטציה אחת או שתיים של הספרים מאת לואיס קרול (ואולי אף קרא אותם). למשל, חתול הצ'שייר (ספויילר: חתול הצ'שייר מופיע בסרט) לא מציג את עצמו אבל כולם יודעים איך קוראים לו. כך גם הכובען, מלכת הלבבות וכמעט כל הדמויות חוץ מטווידלדי וטווידלדם (שאותם משחק באופן מצויין מאט לוקאס מ-Little Britain).

הסרט הזה מנסה להיות סרט אפי אבל הוא לא. הוא הוציא את כל המסרים הפוליטיים והנונסנס מהמקור והפך אותו לשר הטבעות עם ארנבים (מלכת הלבבות, למשל, גרה במורדור). זה היה סרט שהופק רק למטרת הפקתו ואם היו משקיעים בו טיפה יותר מחשבה הוא היה יכול להיות הרבה יותר ואפילוו בלי לרצוח את הקלסיקה. אני כבר לא יכול לחכות לפרויקט הבא של ברטון - חידוש ל-"The Brave Little Toaster" עם ג'וני דפ בתפקיד הרדיו.


כל הכבוד ל...

סינמה סיטי על שבנו את התפלץ החדש שלהם לא רחוק מאיפה שאני גר. בההתחלה חששתי שזה יבלגן את החיים בראשל"צ אבל הכל בסוף הסתדר. אני בטוח שקטסטרופלי להסתובב שם במהלך היום כשיש את כל הילדים, אבל בערב ובלילה זה נראה כמו מקום ממש נחמד. אהה, וגם הקולנוע שלהם בסדר גמור.


לסיום

ל-Adult Swim, ערוץ הטלוויזיה שמביא לנו סדרות כמו Robot Chicken ו-Metalocalypse, יש אתר משחקים בו תוכלו להנות ממשחקים כמו Polar Bear Payback, Pole Dance Hero ו-Robot Unicorn Attack. שעות של שעשוע!!!

פסח שמח וכשר,
רז.

חדות, גייסות הרעש וראציונליות בעיני המאזוכיסטים

ערב טוב לכולם.

בשעה טובה ומוצלחת החלפתי משקפיים. אני לא מבין למה "לא להיות עיוור" לא היה איפשהו במעלה סדר העדיפויות שלי. עלייה קלה במספר שלי בצירוף מבצע עדשות עם אנטירפלקס חינם בקניית מסגרת גרמו למהלך הזה. חוויית היציאה מחנות המשקפיים אחרי שקיבלת מספר חדש היא משהו בלתי ניתן לתיאור לאנשים בלי משקפיים. זה עולם אחר לגמרי. אומרים שזה כמו להיות על אסיד. פתאום רואים שלטים מרחוק ועלים על העצים אבל אחרי זה, זה עובר ונשארים עם כאב ראש ליומיים, שזה נחמד כי אני גם ככה עדיין חולה.

יש אנשים שאומרים לי שהמסגרת החדשה גורמת לי להראות חכם ואני לא מבין למה אף אחד לא טרח לומר לי קודם שאני נראה כמו אידיוט...


גייסות הרעש

אני קצת מופתע מעצמי עקב בחירת הנושא הזה (שאני לא אוהב בכלל) והעמדה שלי בו (שהיא לא הכי ימנית, באופן מוזר) אבל ישנם ימים שבהם חייבים לשחות נגד הזרם, שזה בדיוק מה שיטענו חלק מהמשתמטים משרות צבאי, שהרעש סביבם הוא מוגזם מדי. מלחמות החורמה (וקבוצות בפייסבוק כמו הקבוצה הזאת) הן מתלהמות מדי ועסוקות בעיקר בלפספס את הנקודה לחלוטין.

שלא תבינו אותי לא נכון, השתמטות זה רע. זה נגע רע בחברה שלנו. אבל ההגדרה היא טיפה דרקונית. בעיני רבים, משתמט הוא מי שלא עשה שירות מלא בצבא ופה מקור הבעייה. זה פשוט לא נכון. הקולות נגד ההשתמטות כיום לא עושים הבחנה בין חרדים, פציפיסטים, אנשים עם בעיות רפואיות ואנשים עם בעיות נפשיות. מבחינתם אין סיבה לגיטימית. אני לא אומר שבר רפאלי היא לא חלאה, אבל הנושא הוא לא כזה חד-גוני.

לדוגמא, אחת ההתבטאויות הדביליות ביותר ששמעתי לאחרונה הייתה נגד מייקל לואיס (שאומרים לי שהוא דוגמן שזכה בריאליטי עם ריקודים) שהשתחרר מהצבא, לטענתו, בגלל מום לב. הטענה הייתה שמום הלב כנראה פיקטיבי כיוון שאותו מום לב לא הפריע לו עם לרקוד ולשחק כדורסל עם החבר'ה ואני פה יושב וצועק כמו מפגר שחלק מאותן בעיות שהצבא משחרר עליהן, בריאותיות ונפשיות, הן בעיות שהצבא פשוט לא רוצה להתעסק איתן ומעדיף לשחרר בשביל שאיזה טירון לואיס לא ייתפגר מהתקף לב כשמ"כית טירונים תחווה לו תסמונת קדם-ווסתית בפרצוף (באופן מטאפורי, כמובן). אותו מייקל לואיס איבד חוזה עם מועצת החלב בגלל שערימה של אנשים מתלהמים איימו לפצוח בשביתה דלת לקטוז ועד שיצורף לעיתוני הבוקר גיליון מיוחד המכיל את תיקו הרפואי, דברים כאלו יקרו לו כל הזמן. משעשע אותי לחשוב מה היה קורה אם הוא היה חותם על חוזה עם החברה להגנת הטבע...

טיעון משעשע ששמעתי גם עוסק בכל עניין החוקיות של כל העסק הזה. "לא אקנה אלבום של פושע" שמעתי פעם מישהו לא חכם במיוחד אומר. הסיבה שזה טיעון משעשע נובעת בעיקר מהסלקטיביות הביזארית של הנוהג הזה. יש לא מעט מוזיקאים שהתנסו לא פעם בסמים והם נמכרים לא רע גם בקרבם של משמרות ההשתמטות. אני מוכן לחתום לכם שיש איפשהו גם מוזיקאי שהיה "בטוח שהיא חוקית" פעם. זו עבריינות פופולרית יותר?

מה שמדיף ריח עז של פספוס מוחלט של הנקודה הוא שאפילו לא עוסקים בחוק, בחובה הלאומית ובערכים, והתשובה ל"למה" היא תשובה שהמשיבים עשויים לא לאהוב. עיקר המתלהמים לא היו בעמדה לחרף את נפשם למען המדינה במהלך שירותם אלא מגיעים ממעוזי האבטלה הסמוייה של צה"ל ובעצם מחאתם היא נטו שאיפה ל"דפיקה שווה לכולם". יש בזה משהו לגיטימי, אבל רדיפה של אנשים על משהו שהם אולי מתחרטים עליו זה לא הפתרון. צריך להשקיע בחינוך (שזו בעייה שאני אתייחס אליה בפוסט יעודי), צריך לתגמל יותר את חיילי החובה, צריך לפתוח את השירות הלאומי כשיבוץ לחיילים שאין מה לעשות איתם והכי חשוב, צריך להפסיק להיות כזאת ערימה של נאדים.


ראציונליות בעיני המאזוכיסטים

אם היה לי עסק והיה לי עובד שבאופן מוצהר ומודע היה פועל למען מניעת רווחיותה של החברה שלי, לא הייתי רואה בפעולותיו דרך מבורכת להבעה עצמית, אלא הייתי מפטר אותו. אם הייתי מגיע הבייתה והייתי רואה אדם זר מתכבד במכשירי החשמל שלי, לא הייתי רואה בזה דרך לגיטימית להבעת שאיפותיו לטלוויזיה משלו, אלא הייתי קורא למשטרה או דופק לו מכות. את הדברים האלו הייתי עושה כי לדעתי אני אדם רציונלי, אבל אם תשאלו את השמאל בארץ המתנגד כ"כ לחוק הנכבה שעבר בשבוע שעבר בקריאה ראשונה, אז אני בעצם פאשיסט.

אני לא מבין מה עובר להם בראש. לא ייתכן שהמדינה תממן גופים המציינים את יום הקמתה כיום אבל או כיום השואה הפלסטינית. זה אבסורד לדרוש מהמדינה שלא תשאף להתקיים ושלא תעגן בחוק יום המיועד לקריאה להשמדתה (שלא יעבדו עליכם, זהו יום הנכבה; זה לא פסטיבל שלום ודו קיום).

כל העסק הזה מזכיר את הפרק ההוא בבית הלבן בו דיברו על תיקון בחוקה האוסר על שריפת דגל הלאום. בתור צידוק לכך שהתיקון לא נדרש, אמר הנשיא ברטלט "האם יש מגפה של שריפת דגלים שאני לא מודע לה?". במקרה ההוא, הצדק עימו, אבל כאן, בדיוק מאותה סיבה, אין לנו ברירה.


כל הכבוד ל...

דודו זר על זה שהוא כזה מגה שפיץבקטע הזה של טו שורט, שהוא ערוץ יוטיוב מומלץ בלי קשר. זו לא הפעם הראשונה שאני חוזה בו עושה מעצמו צחוק בצורה כ"כ נפלאה, כמו בהופעה הזאת עם שממל. שפיץ על.


לסיום

TheOatmeal.com הוא אתר קומיקס משעשע במיוחד שגיליתי דרך חבר. באמצעות האתר למדתי איך להיות מעאפן בפייסבוק, למה כדאי להרביץ לדולפינים וכמה תולעי סרט טפיליות מערכת העיכול שלי יכולה להכיל (אחת גדולה, למקרה ותהיתם). האתר מציע חלק מהתוכן למכירה כפוסטרים, אם אתם ממש מעוניינים.

לא יצא לי לכתוב הרבה זמן כי אני נע ונד בין חולה מת וחולה חי.

עימכם הסליחה,
רז.

הולך בטל, שעשוע לעת מצוא ואיך אפשר להפוך כובע ב-2.5 שקל לבית

ערב טוב לכולם

כל איזה כמה זמן אני מוצא שאני צריך להתחיל לעשות ספורט כי זה חשוב וכל מיני דברים כאלה. זה תמיד מסתיים בלעשות הליכות ואם להיות כנה, זה ממש נחמד. אני שם לעצמי מוזיקה ופשוט הולך במשך שעה. זה כמו חופשה 4 פעמים בשבוע רק גורם לך להרגיש פחות שמן.

הפעם התחלתי ללכת כי ידידה טובה שלי הפצירה בי שאני צריך. גם אני הייתי בשוק באיזו קלות זה עבד לה. מה שכן, כמו כל פעם שאני מתחיל לעשות הליכות, קורה משהו שגורם לי להפסיק ואז אין שום דבר שנותן לי מוטיבציה להתחיל מחדש. אני חולה באיזה וירוס חורפי-אביבי מעצבן וזה לא עובר לי כי אין לי את האופציה פשוט להישאר בבית ולהעביר את זה. מה לעשות, החיים לא פיירים.

כל מה שאני צריך זה שברגע שאני בריא, שיזכירו לי לחזור להליכות. יש מתנדבים? עכשיו זה ממש קל כי פתחתי
עמוד רשמי בפייסבוק לעולם על-פי רזי!!!

העולם על-פי רזי on Facebook

(Fuck Yeah)

כעת, קל מאוד לשמור על קשר עם הבלוג (והבלוגר) בכל רגע! הצטרפו ולא תצטערו!


שעשוע לעת מצוא

אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל די יבש בטלוויזיה האמריקאית כרגע, בין עונת הסתיו לעונת האביב. לעיתים זה נחמד ואם מתחשק לראות משהו אז פשוט רואים פרק אהוב מסדרה ישנה או שמנסים לראות משהו מרשימת מטלות הצפייה התופחת, אבל לפעמים זה פשוט לא מספק. לגמרי בטעות, יצא לי להתקל כמה קומדיות (רובן מצויירות, באופן מוזר) שפשוט הצילו את המצב העגום:

Metalocalypse (עונה 3) - כנראה שפספסתי את כל העונה או שהגעתי באמצע הפגרה, אבל זה היה ממש נחמד לראות שהסדרה המצויינת הזאת חזרה לעונה שלישית עם פרקים באורך 22 דקות (במקום 11 דקות לפרק בעונות הקודמות). הסדרה עוסקת בחייהם המשותפים של להקת דת' מטאל ממוסחרת ומתלהמת בשם Dethklok (שגיאות כתיב במקור) ובקושי שלהם להתמודד עם העולם האמיתי. הסדרה הולכת לכיווני הביזאר בכל צעד ושעל בליווי מטאל הומוריסטי והרבה דם וקרביים. אני ממליץ על זה רק אם יש לכם חוש הומור שחור ואם עושה לכם חם בלב לשמוע הופעות אורח של זמרי מטאל אמיתיים בתור מדבבים של דמויות משניות. מומלץ גם לראות מהתחלה למרות שאין יותר מדי המשכיות.

The Marriage Ref (סדרה חדשה) - יש לי כל סיבה בעולם לשנוא את הסדרה הזאת, אבל היא פשוט מצחיקה. זו תוכנית ריאליטי שפיתח ג'רי סיינפלד בהנחיית תת-האדם ההומוסקסואלי בהכחשה טום פאפא. במהלך התוכנית זוגות נשואים לא מבריקים במיוחד מציגים ריב ביניהם (הבעל רוצה לפחלץ את הכלב למורת רוחה של אישתו, האישה לא מפסיקה לנקות את השיניים עם חוט דנטלי במיטה וכו') ואז צוות של סלבריטאים מייעץ לפאפא מי לדעתם צודק בויכוח ואז פאפא מכריז על מנצח. במילים אחרות, התוכנית נותנת רוח גבית לגישה הגברית לפתרון בעיות. התוכנית היא בליל סינרגיה של NBC, שכן כל הסלבריטאים הם מתוכניות אחרות של NBC, פאפא מלווה בסייד-קיקס מתוכנית ספורט ב-NBC ומחדשות NBC והתוכן היחיד שלה הוא לשמוע את חברי הצוות צוחקים על הזוגות המפגרים שמופיעים בה. אבל מה, זה מצחיק ואילו רק בשם הביזאר. לראות ולמחוק, אם יש לכם זמן.

The Life and Times of Tim (עונה 2) - בעוד בהרבה סדרות מנסים לגרום לנו לחבב ולא קצת את הדמות הראשית או לפחות חלק מהדמויות המשניות, כאן ניצבת בפנינו סדרה אחרת לגמרי. טים הלא-יוצלח מוצא את עצמו בצרה אחר צרה יחד עם החברים המוזרים שלו והכל בגלל שהם אידיוטים. טים מייצג את יצרי העצלנות, חוסר המזל, האפאטיות והאגואיזם שיש אצל כולנו וזה למה אני כ"כ אוהב אותו למרות שכולנו צריכים לשנוא אותו. ממליץ לראות מהעונה הראשונה (כי אין הרבה להשלים) אבל למי שלא בא, פשוט יכול לקרוא עליה.

The Ricky Gervais Show (סדרה חדשה) - הסדרה הלא קונבנציונאלית הזאת היא ללא ספק אחת ההפתעות הגדולות של התקופה האחרונה. למי שלא מכיר, ריקי ג'רווייס הוא קומיקאי בריטי שאחראי, בין השאר, ליצירת The Office ו-Extras הבריטיות וגם לא מעט מופעי סטנדאפ מתוחכמים ובקיצור, כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב טלוויזיוני. במקביל לשאר עיסוקיו, ג'רווייס הנחה תוכנית רדיו מתחילת העשור הקודם שלאחר מכן הפכה ל-Podcasts ואלו עברו אדפטציה לסדרת הטלוויזיה הזאת. לכאורה, הנושא לא כזה מעניין, כיוון שמדובר בשלושה חבר'ה מצחיקים שיושבים ומדברים על שטויות, ללא עלילה או דמויות, אבל בצרוף ההנפשה של חלק מהתיאורים שלהם, הסדרה פשוט קורעת מצחוק. אני ממליץ עליה בחום למרות שהיא לא לכולם. רק לאינטיליגנטים כמוני וכמו קוראי הבלוג.

אה, וגם התחלתי לראות Saturday Night Live (עונה 35) אבל זה באמת בזבוז זמן. זה הומור רדוד כאשר לפעמים יש איזה משהו אינטליגנטי. מה שנוח בזה, זה שאפשר לראות קצת ולעצור עד הפעם הבאה שמשעמם. לא להיט, אבל ממלא את הזמן.


איך אפשר להפוך כובע ב-2.5 שקל לבית

מתן פטאל הוא בחור שאני מכיר משלל מסגרות חברתיות אשר החליט לעשות ניסיון הדומה לניסוי החברתי הזה (ותכלס לאיזה משחק שגם עושים בתנועות נוער, אם אני לא טועה) ופתח את הקבוצה הזאת. הרעיון הכללי הוא להגיע ע"י סדרה של עסקאות סחר חליפין מהכובע בתמונה (ששוויו מוערך ב-2.5 ש"ח) לבית. העסקאות יהיו כמובן קצת חד צדדיות ביתרונם לטובת האדון פטאל, כיוון שהוא מנסה לגרום לערך ההשקעה שלו לתפוח פי מלאנתאלפים (בערך).

הוא מתקדם נכון לעכשיו די בסדר. יש כמה מאות חברים בקבוצה (ואם אתם עדיין לא שם, אז זה הזמן להצטרף ולהזמין את כל החברים שלכם) והוא כבר ביצע החלפה ראשונה לחרב פלסטיק והחלפה שניה לטלוויזיה (שעובדת!), אבל אני חושב שכל זה יגמר כאשר הנדל"ן הראשון שהוא ימצא יהיה בהתנחלות וכל העסק יהפוך לפוליטי.

אני מאחל לו המון בהצלחה (כי אני בטוח שאני אשתה בחינם בחנוכת הבית) אבל ישראל קטנה מדי ובתים הם מצרך יקר מדי אז אני לא יותר מדי אופטימי. מאידך, אני לא אופטימי בקשר לכלום אז כנראה יהיה בסדר.


כל הכבוד ל...

פרופסור עמית גפן והדוקטורנטית שלו נועה סלומקה על שפיתחו שיטה (מבוססת אלמנטים סופיים, לידיעת החנונים בקהל) לביצוע סימולציות המדמות מניפולציות שונות על תאים ביולוגיים. למה אני שמח? בראש ובראשונה כי זה פיתוח מדעי מעניין בנושאים הקרובים לליבי, אבל גם בגלל שזה יכול לשים קץ ללא מעט ניסויים בבעלי חיים שאני כ"כ אוהב.

ולמה זה משמח? כי איכשהו יש לי הרגשה שהארגונים הסביבתיים לא יסיטו את כיוון הלהט (והכסף) שלהם מניגוח תאגידים לכיוון תקציבי מחקר לפרופ' גפן ומאבקים להפיכת השיטה שלו למחוייבת ע"פ חוקים ואמנות בינלאומיות, מה שאומר שאני אהיה צודק וכל מה שאיכפת לאירגונים הירוקים זה להיות סוציאליסטים ושמאלנים. בואו נקווה שאני טועה, למרות שזה לא סביר.


לסיום

עוד כמה ימים חל Hug an Engineer Day 2010. זהו יום חשוב מאין כמוהו וכולם חייבים לקחת חלק.

שרב קל,
רז.