ערב טוב לכולם.
בשעה טובה ומוצלחת החלפתי משקפיים. אני לא מבין למה "לא להיות עיוור" לא היה איפשהו במעלה סדר העדיפויות שלי. עלייה קלה במספר שלי בצירוף מבצע עדשות עם אנטירפלקס חינם בקניית מסגרת גרמו למהלך הזה. חוויית היציאה מחנות המשקפיים אחרי שקיבלת מספר חדש היא משהו בלתי ניתן לתיאור לאנשים בלי משקפיים. זה עולם אחר לגמרי. אומרים שזה כמו להיות על אסיד. פתאום רואים שלטים מרחוק ועלים על העצים אבל אחרי זה, זה עובר ונשארים עם כאב ראש ליומיים, שזה נחמד כי אני גם ככה עדיין חולה.
יש אנשים שאומרים לי שהמסגרת החדשה גורמת לי להראות חכם ואני לא מבין למה אף אחד לא טרח לומר לי קודם שאני נראה כמו אידיוט...
גייסות הרעש
אני קצת מופתע מעצמי עקב בחירת הנושא הזה (שאני לא אוהב בכלל) והעמדה שלי בו (שהיא לא הכי ימנית, באופן מוזר) אבל ישנם ימים שבהם חייבים לשחות נגד הזרם, שזה בדיוק מה שיטענו חלק מהמשתמטים משרות צבאי, שהרעש סביבם הוא מוגזם מדי. מלחמות החורמה (וקבוצות בפייסבוק כמו הקבוצה הזאת) הן מתלהמות מדי ועסוקות בעיקר בלפספס את הנקודה לחלוטין.
שלא תבינו אותי לא נכון, השתמטות זה רע. זה נגע רע בחברה שלנו. אבל ההגדרה היא טיפה דרקונית. בעיני רבים, משתמט הוא מי שלא עשה שירות מלא בצבא ופה מקור הבעייה. זה פשוט לא נכון. הקולות נגד ההשתמטות כיום לא עושים הבחנה בין חרדים, פציפיסטים, אנשים עם בעיות רפואיות ואנשים עם בעיות נפשיות. מבחינתם אין סיבה לגיטימית. אני לא אומר שבר רפאלי היא לא חלאה, אבל הנושא הוא לא כזה חד-גוני.
לדוגמא, אחת ההתבטאויות הדביליות ביותר ששמעתי לאחרונה הייתה נגד מייקל לואיס (שאומרים לי שהוא דוגמן שזכה בריאליטי עם ריקודים) שהשתחרר מהצבא, לטענתו, בגלל מום לב. הטענה הייתה שמום הלב כנראה פיקטיבי כיוון שאותו מום לב לא הפריע לו עם לרקוד ולשחק כדורסל עם החבר'ה ואני פה יושב וצועק כמו מפגר שחלק מאותן בעיות שהצבא משחרר עליהן, בריאותיות ונפשיות, הן בעיות שהצבא פשוט לא רוצה להתעסק איתן ומעדיף לשחרר בשביל שאיזה טירון לואיס לא ייתפגר מהתקף לב כשמ"כית טירונים תחווה לו תסמונת קדם-ווסתית בפרצוף (באופן מטאפורי, כמובן). אותו מייקל לואיס איבד חוזה עם מועצת החלב בגלל שערימה של אנשים מתלהמים איימו לפצוח בשביתה דלת לקטוז ועד שיצורף לעיתוני הבוקר גיליון מיוחד המכיל את תיקו הרפואי, דברים כאלו יקרו לו כל הזמן. משעשע אותי לחשוב מה היה קורה אם הוא היה חותם על חוזה עם החברה להגנת הטבע...
טיעון משעשע ששמעתי גם עוסק בכל עניין החוקיות של כל העסק הזה. "לא אקנה אלבום של פושע" שמעתי פעם מישהו לא חכם במיוחד אומר. הסיבה שזה טיעון משעשע נובעת בעיקר מהסלקטיביות הביזארית של הנוהג הזה. יש לא מעט מוזיקאים שהתנסו לא פעם בסמים והם נמכרים לא רע גם בקרבם של משמרות ההשתמטות. אני מוכן לחתום לכם שיש איפשהו גם מוזיקאי שהיה "בטוח שהיא חוקית" פעם. זו עבריינות פופולרית יותר?
מה שמדיף ריח עז של פספוס מוחלט של הנקודה הוא שאפילו לא עוסקים בחוק, בחובה הלאומית ובערכים, והתשובה ל"למה" היא תשובה שהמשיבים עשויים לא לאהוב. עיקר המתלהמים לא היו בעמדה לחרף את נפשם למען המדינה במהלך שירותם אלא מגיעים ממעוזי האבטלה הסמוייה של צה"ל ובעצם מחאתם היא נטו שאיפה ל"דפיקה שווה לכולם". יש בזה משהו לגיטימי, אבל רדיפה של אנשים על משהו שהם אולי מתחרטים עליו זה לא הפתרון. צריך להשקיע בחינוך (שזו בעייה שאני אתייחס אליה בפוסט יעודי), צריך לתגמל יותר את חיילי החובה, צריך לפתוח את השירות הלאומי כשיבוץ לחיילים שאין מה לעשות איתם והכי חשוב, צריך להפסיק להיות כזאת ערימה של נאדים.
ראציונליות בעיני המאזוכיסטים
אם היה לי עסק והיה לי עובד שבאופן מוצהר ומודע היה פועל למען מניעת רווחיותה של החברה שלי, לא הייתי רואה בפעולותיו דרך מבורכת להבעה עצמית, אלא הייתי מפטר אותו. אם הייתי מגיע הבייתה והייתי רואה אדם זר מתכבד במכשירי החשמל שלי, לא הייתי רואה בזה דרך לגיטימית להבעת שאיפותיו לטלוויזיה משלו, אלא הייתי קורא למשטרה או דופק לו מכות. את הדברים האלו הייתי עושה כי לדעתי אני אדם רציונלי, אבל אם תשאלו את השמאל בארץ המתנגד כ"כ לחוק הנכבה שעבר בשבוע שעבר בקריאה ראשונה, אז אני בעצם פאשיסט.
אני לא מבין מה עובר להם בראש. לא ייתכן שהמדינה תממן גופים המציינים את יום הקמתה כיום אבל או כיום השואה הפלסטינית. זה אבסורד לדרוש מהמדינה שלא תשאף להתקיים ושלא תעגן בחוק יום המיועד לקריאה להשמדתה (שלא יעבדו עליכם, זהו יום הנכבה; זה לא פסטיבל שלום ודו קיום).
כל העסק הזה מזכיר את הפרק ההוא בבית הלבן בו דיברו על תיקון בחוקה האוסר על שריפת דגל הלאום. בתור צידוק לכך שהתיקון לא נדרש, אמר הנשיא ברטלט "האם יש מגפה של שריפת דגלים שאני לא מודע לה?". במקרה ההוא, הצדק עימו, אבל כאן, בדיוק מאותה סיבה, אין לנו ברירה.
כל הכבוד ל...
דודו זר על זה שהוא כזה מגה שפיץבקטע הזה של טו שורט, שהוא ערוץ יוטיוב מומלץ בלי קשר. זו לא הפעם הראשונה שאני חוזה בו עושה מעצמו צחוק בצורה כ"כ נפלאה, כמו בהופעה הזאת עם שממל. שפיץ על.
לסיום
TheOatmeal.com הוא אתר קומיקס משעשע במיוחד שגיליתי דרך חבר. באמצעות האתר למדתי איך להיות מעאפן בפייסבוק, למה כדאי להרביץ לדולפינים וכמה תולעי סרט טפיליות מערכת העיכול שלי יכולה להכיל (אחת גדולה, למקרה ותהיתם). האתר מציע חלק מהתוכן למכירה כפוסטרים, אם אתם ממש מעוניינים.
לא יצא לי לכתוב הרבה זמן כי אני נע ונד בין חולה מת וחולה חי.
עימכם הסליחה,
רז.
בשעה טובה ומוצלחת החלפתי משקפיים. אני לא מבין למה "לא להיות עיוור" לא היה איפשהו במעלה סדר העדיפויות שלי. עלייה קלה במספר שלי בצירוף מבצע עדשות עם אנטירפלקס חינם בקניית מסגרת גרמו למהלך הזה. חוויית היציאה מחנות המשקפיים אחרי שקיבלת מספר חדש היא משהו בלתי ניתן לתיאור לאנשים בלי משקפיים. זה עולם אחר לגמרי. אומרים שזה כמו להיות על אסיד. פתאום רואים שלטים מרחוק ועלים על העצים אבל אחרי זה, זה עובר ונשארים עם כאב ראש ליומיים, שזה נחמד כי אני גם ככה עדיין חולה.יש אנשים שאומרים לי שהמסגרת החדשה גורמת לי להראות חכם ואני לא מבין למה אף אחד לא טרח לומר לי קודם שאני נראה כמו אידיוט...
גייסות הרעש
אני קצת מופתע מעצמי עקב בחירת הנושא הזה (שאני לא אוהב בכלל) והעמדה שלי בו (שהיא לא הכי ימנית, באופן מוזר) אבל ישנם ימים שבהם חייבים לשחות נגד הזרם, שזה בדיוק מה שיטענו חלק מהמשתמטים משרות צבאי, שהרעש סביבם הוא מוגזם מדי. מלחמות החורמה (וקבוצות בפייסבוק כמו הקבוצה הזאת) הן מתלהמות מדי ועסוקות בעיקר בלפספס את הנקודה לחלוטין.
שלא תבינו אותי לא נכון, השתמטות זה רע. זה נגע רע בחברה שלנו. אבל ההגדרה היא טיפה דרקונית. בעיני רבים, משתמט הוא מי שלא עשה שירות מלא בצבא ופה מקור הבעייה. זה פשוט לא נכון. הקולות נגד ההשתמטות כיום לא עושים הבחנה בין חרדים, פציפיסטים, אנשים עם בעיות רפואיות ואנשים עם בעיות נפשיות. מבחינתם אין סיבה לגיטימית. אני לא אומר שבר רפאלי היא לא חלאה, אבל הנושא הוא לא כזה חד-גוני.
לדוגמא, אחת ההתבטאויות הדביליות ביותר ששמעתי לאחרונה הייתה נגד מייקל לואיס (שאומרים לי שהוא דוגמן שזכה בריאליטי עם ריקודים) שהשתחרר מהצבא, לטענתו, בגלל מום לב. הטענה הייתה שמום הלב כנראה פיקטיבי כיוון שאותו מום לב לא הפריע לו עם לרקוד ולשחק כדורסל עם החבר'ה ואני פה יושב וצועק כמו מפגר שחלק מאותן בעיות שהצבא משחרר עליהן, בריאותיות ונפשיות, הן בעיות שהצבא פשוט לא רוצה להתעסק איתן ומעדיף לשחרר בשביל שאיזה טירון לואיס לא ייתפגר מהתקף לב כשמ"כית טירונים תחווה לו תסמונת קדם-ווסתית בפרצוף (באופן מטאפורי, כמובן). אותו מייקל לואיס איבד חוזה עם מועצת החלב בגלל שערימה של אנשים מתלהמים איימו לפצוח בשביתה דלת לקטוז ועד שיצורף לעיתוני הבוקר גיליון מיוחד המכיל את תיקו הרפואי, דברים כאלו יקרו לו כל הזמן. משעשע אותי לחשוב מה היה קורה אם הוא היה חותם על חוזה עם החברה להגנת הטבע...
טיעון משעשע ששמעתי גם עוסק בכל עניין החוקיות של כל העסק הזה. "לא אקנה אלבום של פושע" שמעתי פעם מישהו לא חכם במיוחד אומר. הסיבה שזה טיעון משעשע נובעת בעיקר מהסלקטיביות הביזארית של הנוהג הזה. יש לא מעט מוזיקאים שהתנסו לא פעם בסמים והם נמכרים לא רע גם בקרבם של משמרות ההשתמטות. אני מוכן לחתום לכם שיש איפשהו גם מוזיקאי שהיה "בטוח שהיא חוקית" פעם. זו עבריינות פופולרית יותר?
מה שמדיף ריח עז של פספוס מוחלט של הנקודה הוא שאפילו לא עוסקים בחוק, בחובה הלאומית ובערכים, והתשובה ל"למה" היא תשובה שהמשיבים עשויים לא לאהוב. עיקר המתלהמים לא היו בעמדה לחרף את נפשם למען המדינה במהלך שירותם אלא מגיעים ממעוזי האבטלה הסמוייה של צה"ל ובעצם מחאתם היא נטו שאיפה ל"דפיקה שווה לכולם". יש בזה משהו לגיטימי, אבל רדיפה של אנשים על משהו שהם אולי מתחרטים עליו זה לא הפתרון. צריך להשקיע בחינוך (שזו בעייה שאני אתייחס אליה בפוסט יעודי), צריך לתגמל יותר את חיילי החובה, צריך לפתוח את השירות הלאומי כשיבוץ לחיילים שאין מה לעשות איתם והכי חשוב, צריך להפסיק להיות כזאת ערימה של נאדים.
ראציונליות בעיני המאזוכיסטים
אם היה לי עסק והיה לי עובד שבאופן מוצהר ומודע היה פועל למען מניעת רווחיותה של החברה שלי, לא הייתי רואה בפעולותיו דרך מבורכת להבעה עצמית, אלא הייתי מפטר אותו. אם הייתי מגיע הבייתה והייתי רואה אדם זר מתכבד במכשירי החשמל שלי, לא הייתי רואה בזה דרך לגיטימית להבעת שאיפותיו לטלוויזיה משלו, אלא הייתי קורא למשטרה או דופק לו מכות. את הדברים האלו הייתי עושה כי לדעתי אני אדם רציונלי, אבל אם תשאלו את השמאל בארץ המתנגד כ"כ לחוק הנכבה שעבר בשבוע שעבר בקריאה ראשונה, אז אני בעצם פאשיסט.
אני לא מבין מה עובר להם בראש. לא ייתכן שהמדינה תממן גופים המציינים את יום הקמתה כיום אבל או כיום השואה הפלסטינית. זה אבסורד לדרוש מהמדינה שלא תשאף להתקיים ושלא תעגן בחוק יום המיועד לקריאה להשמדתה (שלא יעבדו עליכם, זהו יום הנכבה; זה לא פסטיבל שלום ודו קיום).
כל העסק הזה מזכיר את הפרק ההוא בבית הלבן בו דיברו על תיקון בחוקה האוסר על שריפת דגל הלאום. בתור צידוק לכך שהתיקון לא נדרש, אמר הנשיא ברטלט "האם יש מגפה של שריפת דגלים שאני לא מודע לה?". במקרה ההוא, הצדק עימו, אבל כאן, בדיוק מאותה סיבה, אין לנו ברירה.
כל הכבוד ל...
דודו זר על זה שהוא כזה מגה שפיץבקטע הזה של טו שורט, שהוא ערוץ יוטיוב מומלץ בלי קשר. זו לא הפעם הראשונה שאני חוזה בו עושה מעצמו צחוק בצורה כ"כ נפלאה, כמו בהופעה הזאת עם שממל. שפיץ על.
לסיום
TheOatmeal.com הוא אתר קומיקס משעשע במיוחד שגיליתי דרך חבר. באמצעות האתר למדתי איך להיות מעאפן בפייסבוק, למה כדאי להרביץ לדולפינים וכמה תולעי סרט טפיליות מערכת העיכול שלי יכולה להכיל (אחת גדולה, למקרה ותהיתם). האתר מציע חלק מהתוכן למכירה כפוסטרים, אם אתם ממש מעוניינים.
לא יצא לי לכתוב הרבה זמן כי אני נע ונד בין חולה מת וחולה חי.עימכם הסליחה,
רז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה