יום שבת, 18 ביוני 2011

קדימה-אחורה, התגוששות וריח של תחילת הקיץ

ערב טוב לכולם.

בדיוק שחשבתי שאני חוזר לקצב פה בבלוג, נפלה עלי סיטואציה חצי בלתי צפוייה בה הייתי מנותק לכמעט שבועיים שלמים מהיקום. בחלקה הקטן הייתה כרוכה ביום הסטודנט של אוני' בן-גוריון (שעל הכיף הזה אפרט מתישהו) וברובה הייתה כרוכה בפעילות שאני לא ממש יכול (או רוצה) להיכנס אליה. בואו רק נאמר שזו פעילות של הגבלת נוחות ושינה. כנראה שיום יבוא ואפרסם פה משהו על זה (כי יש טקסט אך הוא נגנז) אבל זה לא הזמן ולא המקום.

מה שכן יצא לי לעשות במהלך התענוג הזה הוא לקרוא ספר; משהו שלא יצא לי לעשות הרבה זמן. כל פעם ששואלים אותי בקשר לקריאה אני מעדיף להגיד שאני לא יודע לקרוא מאשר להודות שאין לי מספיק קשב בשביל זה, אבל תקעתי יתד לחידוש המנהג אצלי. הספר שקראתי, מסתבר, מאוד מוכר ומושרש בתרבות האמריקאית אך כמעט לא מוכר פה בארץ. אני קיבלתי אותו בהשאלה מחבר שאמר לי שאני חייב לקרוא אותו.

הספר "All I Really Need To Know I Learned in Kindergarten" מאת Robert Fulghum הוא אוסף מונולגים שלוקחים סיטואציות מחייו האמיתיים של הכותב ובוחן אותם מנקודת מבט ייחודית המפרקת אותם לרמה ערכית ותפיסתית המשותפת לכל בני האדם, הערכים עליהם גדלים ילדים כמו "תחלוק, תשחק יפה, אל תכה אף אחד" וכו'. אין לי מילה אחרת לתאר את הטקסטים חוץ מ"מקסימים". אחרי הספר הזה יצאו עוד שבעה שאני מקווה שיצא לי לקרוא, אבל מעבר לכך שמחתי לגלות כי הוא כותב בלוג הכולל קטעים כאלו וממשיך לזרוק לעולם את מחשבותיו. הינה משהו שכדאי לי ללמוד ממנו...


התגוששות

עקב היעלמותי פספסתי את כל חילופי הנאומים בין בנימין נתניהו לברק אובמה, ונאלצתי להסתפק בנשורת ששרדה למעלה משבוע אחרי כל הבלגן. הלכתי וחיפשתי את הנאומים, ראיתי אותם לבד (שוב, מקווה שאתם מעריכים את ההשקעה) ואני חייב להגיד שאני די מרוצה, ואילו רק מהמסה של כל העסק.

בפינה השמאלית ניצב לו אלוף העולם ברטוריקה למשקל נמוך, ברק אובמה. אובמה נואם ומרצה מלא אנרגיות וכריזמה. בפינה הימנית ניצב לו אלוף העולם ברטוריקה למשקל בינוני (מה לעשות, העלה קילו או שניים מאז הקדנציה הראשונה), בנימין "ביבי" נתניהו. גם ביבי אנרגטי וכריזמטי, אך הוא מתאמן הרבה יותר קשה בזה בנאומיו מול הכנסת

לפני כל קרב טוב, יש סיבוב ליכלוכים מול העיתונות. אובמה, בקור רוח של מנצח בטוח, עמד מול מחלקת המדינה והתחיל לנאום על מדיניות במזרח התיכון, מה שרבים כינו "נאום קהיר 2". לא שאני בעד סרטי המשך, אבל יש האומרים שהוא יותר טוב מהראשון. מה שהפריע היה שהוא ריחף לחלוטין מעל כל נושא הקרב לאורך מרבית הנאום. הוא דיבר על מצרים ועל תוניס ועל איראן ועל סוריה ועל תימן; ואת הסכסוך הקטן שלנו, נושא הקרב, השאיר לשליש האחרון של הנאום. הוא דיבר על המהלומות אותם הוא יכניס לביבי בדמות אי נוכחות צבאית בבקעה, חלוקת ירושלים והתבססות על קווי 67' בקביעת גבולות המדינה הפלסטינית תוך שהוא נותן לו לשעוט קדימה בנושא פתרון בעיית הפליטים מחוץ למדינת ישראל, קבלת דרישות הקוורטט ע"י הפלסטינים ואי דיבור עם חמאס.

ביבי, לעומת זאת, נעמד מול התקשורת כאנדר-דוג מובהק. הקהל היה הכנסת, שמשורות האופוזיציה שלה נשמעו דברים שיכלו להתפרש כקריאות בוז רמות. טיפה עייף וטיפה מגומגם, אמר ביבי דברים שכבר אמר בעבר תוך ניסיון לאחד מאחוריו את הקהל שרק פילל לכישלונו. לא אוהבים שם סינדרלות. גם מימין התרגזו כששמעו דיבורים על גושי התנחלויות. וכך, מוכה אך אופטימי, יצא ביבי לקרב במגרש הביתי של אובמה.

סיבוב ראשון: הבית הלבן - (דינג דינג) טוב, האמת שאין מה לדבר על הסיבוב הזה, כיוון שהוא נערך בארבע עיניים בחדר הסגלגל. אם לקחת הפסקה קלה מהמטפורה הקטנה שאני מריץ פה, ניתן להניח שהם באמת החליפו כמה אגרופים שם, כיוון שבסיבוב השני שניהם נראו חבוטים להחריד.

סיבוב שני: ההצהרה המשותפת לתקשורת - (דינג דינג) רק נגמר הסיבוב הראשון וכבר מגיע השני. אובמה מתחיל לחזר באמצעות דיבור על הקשר החזק בין ארה"ב למדינת ישראל בשביל להכניס שמאליות בדמות קווי 67' עם חילופי שטחים ולביבי אין ברירה אלא לשבת שם ולספוג. אחרי גל המהלומות, תורו של ביבי מגיע. הוא מתחיל במתקפה ישירה. בלי יותר מדי גינונים הוא מכניס סנוקרת שאומרת שקווי 67' לא רלוונטיים ואובמה סופג. ביבי חזק מול אובמה ומראה לו שעומד מולו יריב אמיתי. אי אפשר למצוא מנצח אמיתי אחרי הסיבוב הזה, אבל מהקווים מפרשן מיט רומני (מועמד מוביל בפריימריז הרפובליקני לנשיאות ופייבוריט אישי שלי) שאובמה משחק מלוכלך.

סיבוב שלישי: כנס מדיניות AIPAC - (דינג דינג) פתאום, היוצרות התהפכו. במגרש הביתי של אובמה הבליחה לה קרחת ביתיות עבר נתניהו. אובמה נותן פייט מצויין, אך טיפה זהיר. מנסה לפנות לנקודות החזקות של המגרש ומרוויח את הנקודות. ואז עולה ביבי ומכה בכל הכוח. סוחף את המגרש הביתי בהתלהבות. הזירה שאהבה אותו, אוהבת אותו יותר. אפילו צעקת ביניים מהקהל לא משנה את העובדה הזאת. ואם זה לא מספיק, אחרי שהסיבוב נגמר, בין העולים לבמה עלה אריק קנטור (מנהיג הרוב הרפובלקני בבית הנבחרים בקונגרס; יש המנבאים שהוא יהיה היהודי הראשון שייתמודד לנשיאות ארה"ב) ונותן מהלומות משלו בדמות נאום שיתפס כימני מאוד בפוליטיקה שלנו והקהל על הרגליים. אובמה בעמדת נחיתות.

סיבוב אחרון: ישיבה משותפת של הקונגרס - (דינג דינג) אחרי 22 דקות של גינוני טקס בהם הכניסו את כל בתי הקונגרס, נציגי קבינט הנשיא, נציגי תא הדיפלומטים לקונגרס והוציאו ועדה מיוחדת של חברי בית הנבחרים להזמין את הוד מעלתו (הכינוי ע"פ כללי הטקס למנהיג זר הוא his excellency) זה סוף כל סוף התחיל. טכנית זה לא באמת סיבוב, כי אובמה לא באמת היה שם, אבל רוחו הייתה שם. נתניהו הזכיר אותו מספר פעמים כמי שאיתו הוא מסכים שקווי 67' כמו שהם אינם רלוונטיים, שביטחונה של ישראל חייב להישמר וכו', ואז לקח את זה לכיוונים שלו. נסיגה שמאלה עם כיוון המהלומה רק כדי לתקוף עם הימנית. גם החברים של אובמה היו שם. סגנו הוא הרי נשיא הסנאט ןחברח מלגתו ממלאים כיסאות רבים, והם השתוללו בתלהבות מכל אמירה. במהלך 45 דקות הנאום הקהל עצר לכפיים 55 פעמים (פחות מדקה בין פעם לפעם) ועשה את הכפיים האלה בעמידה 29 פעמים (פחות מדקה וחצי בין פעם לפעם; יותר ממה שקיבל אובמה בנאום מצב האומה האחרון לקונגרס). אומנם בבית הנבחרים יש רוב רפובלקני ורק בסנאט יש רוב דמוקרטי, אבל זה עדיין היה המגרש הביתי של אובמה אותו הוא סחף ובו ניצח.

שיפוט התקשורת על כל האירוע הזה חצוי, פחות בין פרשן לפרשן. התקשורת הישראלית (פרט ל"ישראל היום", כמובן) כינו את הביקור כישלון חרוץ; התקשורת האמרקנית מהללת ברובה. מה שהפריע לתקשורת בארץ היה בין השאר (כי הם גם עסקו בזה שהפמלייה הייתה גדולה מדי ובטיול רגלי שטייל עם שרה) היעדרותה של תוכנית מדינית מהנאום. או שהתקשורת מקווה שאף אחד לא טרח לשמוע את הנאום או שמבחינת התקשורת התוכנית המדינית שהציג נתניהו בנאומו בקונגרס לא נספרת כיוון שהיא רחוקה מדי ממה שהתקשורת או החמאס חושבים שהיא צריכה להיות. זה לא היה נאום לאוים כמו שרבים מנסים לצייר אותו או הכרזת מלחמה כפי שכינה אותו נביל שעת' אלא הצגת עמדה. קווי 67' כפי שהם אינם רלוונטיים, ביטחונה של ישראל חייב להישמר, הפלסטינים צריכים להכיר בישראל כמדינה יהודית (שזה גרעין כל הסכסוך), ירושלים צריכה להיות מאוחדת ובעיית הפליטים צריכה להיפטר מחוץ לגבולות ישראל. לא דובר על גישה למקומות קדושים, לא דובר על סידורים כלכליים, לא דובר על פתרונות לעניין הרצף הטריטוריאלי ועוד. הפתרון לסכסוך לא עובר אך ורק דרך ויתור מוחלט על מדינת ישראל.

יהיו שיגידו שהסיבה היחידה שהאמרקאים אוהבים את נתניהו היא שהם לא אוהבים את אובמה כמו פעם, אבל בשורה התחתונה המטרה הושגה. כרגע עמדת ארה"ב, גם אם זו לא עמדת הנשיא, היא עמדתו של נתניהו. כמעט ואין חבר קונגרס שלא מחזיק בה כרגע. אם הייתה טיפה יותר אחדות אצלנו, ייתכן והיה אפשר לגרום ביחד לכל העולם להחזיק בדעה דומה. זה הרבה יותר ממה שניתן להגיד על כל מדינה אחרת בעולם.

כרגע עיקר מה שנשאר הוא ויכוחון קטן וסמנטי. אובמה אמר "קווי 67' עם חילופי שטחים מוסכמים" ונתניהו אמר "קווי 67' אינם רלוונטיים ומדינת ישראל תהיה נדיבה בהחזרת השטחים לפלסטינים". מי שלא מקשיב מספיק טוב יתהה מה הקונפליקט, הרי שני הניסוחים האלה יכולים להיגמר באותו גבול בדיוק. ההבדל הוא מישור היחוס. אובמה אומר שצריך לתת להם את קווי 67' ולהתחיל לדבר על החלפות; נתניהו אומר שצריך לשבת ולשרטט מאפס את הגבול (מן הסתם המדינה הפלסטינית תקום בגדה ובעזה). זו התעקשות חשובה למקרה והמו"מ ייתפוצץ, כיוון שלפלסטינים אין אינטרס להמשיך לדבר אחרי שהם קיבלו הכל.

העולם צריך לשמוע שהכדור הוא בידי הפלסטינים כרגע. זה מה שנתניהו אמר וזו האמת. זה למה הוא ניצח, זה למה הנאום הזה היה טוב לנו וככל שנבין את זה מהר יותר, כך ייטב.


ריח של תחילת הקיץ

אם יש משהו שאני אוהב בקיץ זה את אותם אירועים שיכולים להתרחש רק תחת כיפת השמיים. מה שהכי מסמל את בוא הקיץ בעיני הוא פסטיבל הבירה של בית היין בקיבוץ מעברות שהתקיים ב-9 וה-10 ביוני. אז נכון, זהו לא הפסטיבל הראשון שהייתי בו מאז התחילו הפסטיבלים השנה; הייתי בפסטיבל יערות מנשה (שאולי אכתוב עליו מתישהו בעתיד) וביום הסטודנט של אוני' בן-גוריון (שהיה כיף, אבל לא משהו ששוה להאריך עליו במילים). זה אפילו לא היה פסטיבל הבירה הראשון של השנה; היה פסטיבל באחד מחופי ת"א ביום השישי בו התקיים מרתון ת"א (כלומר, אירוע אטרקטיבי לבאים ברגל בלבד) והיה פסטיבל בחורף באיצטדיון נוקיה.

אבל דווקא אותו פסטיבל בנוקיה הדגיש את כל מה שטוב בפסטיבל מעברות. בעוד הפסטיבל בנוקיה היה חנוק, צפוף, ממוסחר והמוני, פסטיבל מעברות עשה את הכל נכון. הוא משך אליו בעיקר קהל מתפלצן שהשקיע ונסע לטובת האירוע, הצפיפות לא הורגשה כמו בנוקיה כיוון שהקירות והתקרה עצמן לא מעכו את הקהל מכל כיוון ורובו היה בדגש על בירות הבוטיק ולא על המותגים המוכרים או ההמוניים. עוד נקודה יפה שהייתה במעברות היא שהיו שתי הופעות מעולות. ביום הראשון היו אלו "דלתות נפתחות מעצמן", הרכב מחווה למאיר אריאל שנתן הופעה טובה של שעתיים (!). ביום השני עלו "שממל" ונתנו הופעה מקפיצה. הקומבינציות הללו נתנו פסטיבל מעולה.

אם להשוות לשנה לשעברה, עד לתקופה זו היו כבר כמה פסטיבלי בירה נוספים, אז כנראה שהשנה הזאת דלה בהם, אבל נקווה שאני טועה. ונקווה שאם יהיו עוד, הם ישאילו דף או שניים מהספר של מעברות.


לסיום
  • למי שלא שם לב, עוברת על העיתונות עונת מלפפונים קלה, אז הם בוחרים להתמקד במחאת הקוטג'. כמו בכל דבר, גם בזה מאשימים את הממשלה. זה הזכיר לי קטע שרציתי לשים פה בנושא האמרת מחירי הדלק. בארה"ב, הן התקשורת והן השלטון הנוכחי בצד השמאל, אז ככה נראית הסאטירה שלהם בנושא עליית המחירים.
  • הזמן קצר, אבל לכו להצביע לליפדאב הזה בתחרות הליפדאב של "כוכב נולד". הוא בביצועם של מתנדבי וחניכי "בית הגלגלים" ואם יזכו הם יקבלו טיסה משמחת לחו"ל. שווה.
  • אוקיי, זה פשוט אבסורד. ח"כ בן ארי, בפרץ של נצלנות וציניות, לקח ערימה של סודנים להשתכשך בבריכה בצפון ת"א כדי לחשוף (ביתר הצלחה, אגב) את צביעותה של האליטה השמאלנית שדורשת לא לגרשם. המציאות לעיתים גובלת במחזה של קישון.
  • נתקלתי לא מזמן במערכון הזה מ"הקומדי סטור" בנושא טלפונים סלולריים. לא הרבה השתנה מאז...

קיץ שמח,
רז.