שביתת רעב, תליית הכפפות וחצי הכוס הנכון

ערב טוב לכולם.


כן, רבותי, פצחתי בדיאטה. זה אקט מיותר ומביש, אם תשאלו אותי, אבל איימו עלי בשלל נגעים ומיתות מוזרות אם לא אפצח בו באופן מיידי. יש לי איזה משהו בבדיקות דם שבא לרופאה לא טוב בעין אז אני צריך להרעיב אותו למוות כעונש. הציניים בקוראים יגידו שהברירה הטבעית מנסה לסנן אותי ושאני צריך לתת לטבע לעשות את שלו, אבל טרם ויתרתי על עצמי.


כרגע אני מסתדר עם זה יופי, להפתעתי. הייתי רוצה לאכול סטייק קילו אנטריקוט מדיום רר עם קילו תפוחי אדמה מטוגנים בחמאה עמוקה על מצע של בחורות ערומות וחצי ליטר ערק על קרח עם חצי קילו סוכר מומס בו, אבל אני לא יכול. מה לעשות, דיאטה. אבל אני מסופק באופן מפתיע מזה שאני צורך כ-2 ק"ג ירקות מדי יום, הרבה מוצרי חלב עם מעט אחוזי שומן, הרבה מים ומעט מאוד לחם. אה, וויתרתי על אלכוהול כמעט לחלוטין. זה משמעותית יותר קשה מהפעם ההיא שלא שתיתי במשך חודש, בעיקר כי כרגע אין תאריך עליו ניתן להצביע כתאריך בו אוכל לחזור לשתות, אפילו לא במידה. מה שכן, בגלל שאין התערבות אני יכול להרשות לעצמי בירה מדי פעם. מאז שהתחלתי לפני מספר שבועות שתיתי שלוש בירות. בגלל שאני עדיין בכושר יחסי זה היה רק בשביל הטעם. יש יתרונות ברורים כמו קלוריות וכסף, אבל זה משמעותית פחות מרגש. כמו שאמרתי פעם, פיכחות היא דבר מוערך יתר על המידה.


אני שוקל לעשות מעקב חודשי בבלוג כמו שעשיתי ב"אתגר תקופת היובש" המוזכר לעיל. הסיבה שאני לא קופץ על הרעיון היא שאני רואה כישלון צורב בסוף התהליך ולא כ"כ בא לי להפוך אותו לפומבי. מה אתם אומרים? זה יעניין מישהו?




תליית הכפפות


זהו. נשבר לי. זה הגיע לי עד מעל לראש ואני לא יכול יותר להתווכח ויכוחים פוליטיים עם אנשים. זה לא אומר שאני אפסיק להביע את דעותיי הפוליטיות. זה אומר שאני פשוט אפסיק להגיב לתשובות . שמתי לב לאחרונה שכאשר מתחיל איזשהו ויכוח פוליטי אני צריך לפרוס כ"כ הרבה עובדות ולהתווכח על כ"כ הרבה דברים רחוקים, עד שההפרש בין מי שאני מנסה לשכנע לביני רק נפער עם הזמן. מצאתי לזה כמה סיבות.


אין סט טיעונים הגיוניים גדול מספיק שיגרום למצביע מר"צ להצביע לישראל ביתנו ולהפך - אני אישית הצבעתי ליכוד, אז מעולם לא ניסיתי לגרום למישהו להצביע לאף אחת מאלו,  אבל הטיעון נשאר נכון. ההיגיון היבש אומר שזה לא בלתי אפשרי, אבל העובדות בשטח מוכיחות אחרת. יוצא לי להסתובב בחברת הרבה אנשים שרחוקים ממני פוליטית. הם טוענים שזה בגלל שאני אינטיליגנטי יחסית לנטיות הפוליטיות שלי. יש המשייכים את זה לגנטיקה ויש המשייכים את זה לחוויות ילדות. אני לא יודע למה לשייך את זה, אבל העובדה נותרת שזה משהו שאי אפשר לשנות במילים.


לאנשים אין בעיה להתווכח על משהו גם אם הידע שלהם אינו שלם - סיפור אמיתי: התווכחתי עם מישהו על נושא חוק הנאמנות אחרי שהוא עבר בממשלה (אני לא תומך נלהב של החוק אבל אני מתנגד נלהב להתנגדות אליו). בשלב מסוים הוויכוח התנוון להאם אישור חוק בממשלה מכניס חוק לתוקף. יריבי בויכוח טען בתוקף רב שהוא כמעט בטוח שכן ואני אמרתי, מאידך, שעוד משיעורי אזרחות בתיכון אני יודע שחוק בישראל שעובר בממשלה צריך לעבור 3 קריאות בכנסת עם דיון בועדת הכנסת הרלוונטית בין קריאה ראשונה לשניה וקריאה שניה חוזרת על כל סבב תיקונים בוועדה (להבדיל מהצעת חוק ע"י ח"כ שצריכה לעבור קריאה טרומית במקום הצבעה בממשלה). אני מניח שאפשר להאשים בזה את מערכת החינוך (שתקבל את הניגוח המובטח בפוסט הבא). נושא הידע באזרחות הוא בעיה שקיימת גם אצל הפרלמנטרים שלנו שלא מבינים שתפקיד האופוזיציה הוא לא להפיל את הממשלה אלה לאזן את החקיקה כדי שתהיה קרובה יותר לקונצנזוס רחב, אבל זה סיפור ללילה אחר. במקרה חוק הנאמנות אפשר להפיל חלק נכבד מהאשמה על התקשורת שהציגה את המצב כפי שחברי הבין אותו.


עוד דוגמה מאוד בוערת ואקטואלית באופן יחסי היא סבב ההאשמות בתקשורת ובאופוזיציה בעקבות השריפה בכרמל. ציפי ליבני זועקת מעל כל במה שאין הנהגה אמיתית בישראל והעיתונות מהללת. מי שהקשיב טוב (למרות שלא היה צורך כיוון שהכל התנהל בצעקות רמות) עיקר המהומה הגיע אחרי פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא שירותי הכבאות, שהתקשורת בחרה להציגו כגושפנקה לכשלונו של נתניהו, וכפי שכבר אמרתי שזה מעיד על כך שהם לא קראו אותו (יאללה, חבר'ה; זה רק 35 עמודים וזה למבחן). וגם אם יש להאשים מישהו בממשלה הנוכחית בתפקוד לקוי, חוק יסוד הממשלה מגדיר את האחריות המיניסטריאלית כבר בסעיף 4 (דרישת שלום לשיעורי האזרחות) אבל התקשורת בשלה.


בכלל, אני מוצא את עצמי פעמים רבות רב עם אנשים כאשר את הטיעונים נגדי הם שולפים מהעיתונות וזה מאוד מתסכל. זה נובע מזה שהזרם המרכזי של התקשורת נוטה שמאלה - מישהו אמר לי פעם שאין לי מה לזעום על נטיית התקשורת. העניין הוא שהבנתי שהבעיה שלי היא פחות הנטייה עצמה אלא ההתכחשות אליה. שלל טענות על מרירותם של מנהיגים כושלים לכאורה והתפארות חוזרת ונשנית באמינות, דיוק והצגת התמונה המלאה ביותר. הנה אנקדוטה משעשעת שקראתי בטור של אליקים העצני דווקא בידיעות אחרונות: מסתבר שהטילים שחיזבאללה זורק עלינו בשנים האחרונות מכונות "קטיושות" בטעות; בעצם אלו הם טילים מסוג אחר ואת הטעות התקשורת תיקנה רק לקראת נפילתם על אשקלון והחלה לקרוא להם "גראדים". למה? כדי שאף אחד לא יבין שבגלל הנסיגה מעזה "נופלות קטיושות על אשקלון" (אמירה שזלזלו בה בימים שאחרי אוסלו).


אז למה לתלות את הכפפות? ימניים יהיו ימניים, שמאלנים יהיו שמאלנים, התקשורת תמשיך לשאוף להמליך את ההנהגה והווכחן הישראלי לעד יפצה על חוסר הידע שלו בצעקות וקלישאות. אין לי מה לעשות נגד זה,  אפילו לא בבלוג. מה שאני כן יכול לעשות זה רק לבקש שאנשים יהיו טיפה יותר אובייקטיביים ושלא ידברו שטויות. אולי כך השיח הפוליטי שלנו יהיה פורה. עד אז, אני מוריד ווליום.


(אגב, כנראה שאני אמשיך להתווכח ללא שינוי, אבל זה נחמד להוציא את האמור לעיל החוצה)




חצי הכוס הנכון


יש לי רגשות מעורבים לגבי גל המהפכות שבוער באזורינו בשבועות האחרונים. כשזה קרה בתוניס עוד חשבתי מחשבות טובות, מצריים קצת הרסה לי את המצברוח ועכשיו אני פשוט מבולבל. יצא לי לדון על זה עם כמה אנשים וגם זה לא עזר לי להבין מה אני חושב על זה. החולמניים רואים במהפכות פתח למזרח תיכון חדש ודמוקרטי אך מתעלמים מהעובדה שזה בסך הכל תרחיש אחד מני רבים. אם נתבונן בבחריין הבוערת, שם הרוב השיעי מורד בהגמוניה הסונית, קל מאוד להבין את הבעיה שלי. אישית, אני בספק שהם בכלל רוצים דמוקרטיה. ייתכן שהם בסך הכל רוצים להיות אלו שמנהלים את הדיקטטורה הקיימת.


במצריים, ניתן לראות שחלק מהמחאה היא לצייר מגני דוד על מובארק (כמו שהיו פה ששמו על רבין כאפייה) ואני בספק שזו רק מטפורה. האנטישמיות הגבוהה שם (מבט אחד ל-MEMRI יאמת את הטענה) ועליית קיצונים איסלאמים רק גורמים לי לחשוש יותר מנפילתו של מובארק. תוסיפו על זה גם את הסולידריות הרווחת עם הפלסטינים וקיבלתם תמונה לא נעימה בכלל. זכויות סוציאליות להמונים זה יפה אבל לא במחיר של חזרה לחיים כמדינה מוקפת אויבים. לא חסרות לנו סיבות לפחד. 


מצד שני, יכול להיות הכל יהיה בסדר. לכו תדעו...




כל הכבוד ל...


יוצרי הסרט Iranium, הסרט התיעודי על סכנות המשטר באיראן (אגב סיבות לפחד מהפסקה הקודמת). הסרט סוקר את ההיסטוריה ואת העתיד הצפוי בצורה מאוד עניינית והוא בהחלט שווה צפייה. ביקורת ראשונית עליו עשויה להיות שהוא מכוון את הצופה לתרחיש יחיד, אבל לדעתי הוא לא עושה זאת בלי להפריך תרחישים אחרים ובזו גדולתו. צפייה בהחלט שווה את הקצת פחות משעה שהוא אורך (ואת הזמן שייקח לכם לחפש אותו, כמובן).




לסיום


אתם ידעתם שיש סיבה למה בקבוקי בירה הם או חומים או ירוקים ושבכלל עדיף לשתות מפחיות? אני לא ידעתי את זה עד שלא קראתי את זה בכלכליסט!

לחייכם,
רז.

דם, גיבורים ודיבורים מלוכלכים מהכרמל עד אריזונה

ערב טוב לכולם.


אני נחשף לאחרונה לשבריריות הבלתי נסבלת של גוף האדם פעם אחר פעם ואני חייב להגיד שזה די מעצבן. המערכות הפיזיולוגיות שלי ושל כל מה שסובב אותי נמצאות בקריסה חסרת תקדים. אני רגיל לחשוב על זה שגוף האדם הוא מכונה מתוחכמת, אבל מסתבר שאנחנו יתר מתוחכמים ממנה. לרעתנו.


אל תדאגו, אני כנראה לא אמות בקרוב. מה שכן, אני מאוד מאוכזב מהפיזיולוגיה שלי. אם הייתי יכול, הייתי מעניש אותה על התנהגות רעה.




גיבורים

מאז ומתמיד שלטו גיבורי על בכל מדיה שיכלו. הכל נהיה מגניב יותר אם למישהו יש כוחות על טבעיים או תחפושת מגוחכת או שהוא אפילו חייזר. עד ל-"Heroes" כל הנושא לא היה באמת מוצהר לתקופה די ארוכה (להוציא את Smallville, כמובן). היו אנשים עם כוחות על-טבעיים אבל אף אחד לא דיבר במפורש על גיבורי על (לפחות לא בסדרות מוצלחות). לכש-Heroes כשלה את כשלונה הבלתי נמנע (כי היא לקחה את עצמה בהרבה יותר רצינות מאשר הצופים שלה) נפרץ השער לעוד כמה כותרים מאוד מעניינים (ופחות מעניינים).

בין השאר, פרצה לעולמנו סדרה די משמימה בשם No Ordinary Family שעלתה השנה ב-HBO שהיא מעין שילוב בין Heroes ל-The Incredibles. הסדרה עוסקת במשפחה שמקבלת כוחות על ואז מגלה שיש עוד אנשים עם כוחות על והאבא מתחיל להלחם בפשע ולכל אחד יש עוזר משלו וכוליי וכוליי וכוליי. הסדרה די משעממת יחסית להפקת מקור של HBO. השחקנים מעולים (כנראה כי הם גייסו כל שחקן מסדרת טלוויזיה מוצלחת בעשור האחרון; ע"ע מייקל צ'יקליס וג'וליה בנז) והבימוי מאוד טוב רוב הזמן, אבל הסדרה נופלת בתכונה מאוד יסודית. מטעמי אסתטיקה ויומרה היא לא מתאימה את דרך העברת הסיפור לסיפור. משהו בכתיבה ממשיך להתנצל ולהתבדח על כך שזו סדרה על גיבורי על תוך כדי שמושכים את זה באופן תמידי לכיוון הדרמה לכל המשפחה. הצפייה בזה הופכת בשלב מסוים למתסכלת מאוד.

סדרה שמצליחה בדיוק בנקודות הכשל הללו היא The Cape שגם היא עלתה השנה ב-NBC. זה מפתיע שדווקא סדרה מ-NBC תפרוץ יותר גבולות מסדרה מ-HBO, אבל זה קורה בענק. מדובר בסדרה נטולת יומרות על שוטר שמוצא את עצמו בתחפושת' נלחם בפושעים מוזרים בתקווה להתאחד יום אחד עם משפחתו; כמעט סיפור צדק קלישאתי. הדמויות מאוד משכנעות וייחודיות והסדרה עצמה מזכירה קצת את סרטי הבאטמן של כריסטופר נולן. הסיפור טוב, הבימוי מצוין והאתנחתות הקומיות קולעות. הדבר שהכי נחמד בסדרה הוא שאין ליותר מדי דמויות כוחות על אמתיים ואנחנו בעצם מסתכלים על אנשים שנשארו להם מעט מאוד ברגים בראש.

המגמה עצמה היא חיובית ואני מקווה שיצוצו לא מעט סדרות טובות שלא מתביישות לגעת בנושאים כאלה. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. כנראה שאם אחת מהסדרות האלו תשרוד, תהיה זו דווקא No Ordinary Family, גם בגלל שהיא מובילה ברייטינג באופן יחסי וגם בגלל שאף סדרה עם סאמר גלאו לא יכולה להתרומם (אני באמת לא מבין את זה, אבל זו פשוט עובדה). תוסיפו על זה את העובדה שהעונה הנוכחית של The Cape קוצרה מ-13 ל-10 פרקים וקיבלתם מוות קליני לטרנד הלא-רע -בכלל שנסתה להוביל. אולי לפחות הטרנד הבא יהיה טוב יותר.




דיבורים מלוכלכים מהכרמל עד אריזונה


לפני כמה שבועות ראיתי בטלוויזיה את "מצב האומה". אני בד"כ לא רואה תוכניות סאטירה פוליטית כיוון שהן מאוד חד-צדדיות, אבל הייתי חולה מאוד וזה היה בטלוויזיה, אז ראיתי. במהלך התוכנית, ליאור שליין (המנחה) התבדח על גירושו של השר אלי ישי מהטקס הממלכתי לזכר הנספים בשרפת הכרמל ואמר "מעניין אם בהפגנה נגד גירוש העובדים הזרים ישרפו אותו". גם בימים בהם פריצת גבולות היא הקונצנזוס החדש, אמירה כזו, שנונה ככל שתהיה, היא מוגזמת. אבל הקהל הריע, הקטע שודר ועולם כמנהגו נוהג. יתרה מזאת, חרדי שיטען לגזענות עדיין יתקל באותו מבט מזלזל.


כתיבת הקטע הזה התעכבה לא מעט בגלל שהנושא לא מפסיק לצבור דוגמאות. הרטוטיקה בשיח הציבורי כבר מזמן לא מנומסת. מוזר שדווקא לשמאל אין בעייה עם לדבר על שריפת אנשים, על זה שביבי ושטייניץ גוזלים לנו את הכסף לטובתם האישית וש"אם תרצו" הוא ארגון פאשיסטי שרוצה להרוג ערבים. אחרי הכל הם עדיין מאשימים את הליכוד ברצח רבין בגלל שכמה מבכיריו היו בהפגנה בה נכחו גם כמה אוהדי בית"ר שצעקו "מוות לרבין".

רטוריקה מהסוג הזה היא הדבר הראשון שהאשימו אחרי הירי בטוסון שבאריזונה בזמן אסיפה פתוחה של חברת בית הנבחרים של אותו מחוז, גבי גיפורדס. התקשורת קפצה והאשימה את הימין בשימוש במונחים לוחמניים בשיח הפוליטי. אירוני, לאור העובדה שהאשמה ברצח היא התבטאות די לוחמנית. שרה פיילין הואשמה בזה שאמרה שגיפורדס "על הכוונת" שלה, כאשר הכוונה הייתה פוליטית לחלוטין. הימין היה צריך ללכת על קצות האצבעות אחרי שכולם האשימו אותו ברצח, עד כדי שהיו צריכים לדון באריכות על האם ראוי, לאור הארועים בטוסון, לקרוא לדיון המועלה בפני בית הנבחרים "Repealing the Job-Killing Health Care Law Act" (בתרגום חופשי, הצעת החוק לביטול החוק הורג התעסוקה לביטוח רפואי). 


הקטע הוא שאין צד צודק בכל הסיפור הזה. שני הצדדים צודקים. אף אחד לא נקי מדיבור מלוכלך, לא מימין ולא משמאל, והפרובוקציות האלו גורמות רק לרע. אפילו אני אומר לא פעם שאני אוהב אנרכיסטים כי הם נלחמים על הזכות שלי לרצוח אותם וגם זה לא בסדר. מה שכן, דווקא השמאל מנכס לעצמו את הצדק בסיפור הזה. ההצעה לחקור ארגוני שמאל היא פאשיסטית, ליאור שליין מציע לשרוף את אלי ישי, ערימה של סלבריטאים חוטפים סטירה ממשלת נתניהו ביו-טיוב (אני לא אעודד צפייה בסרטון המטומטם הזה ע"י לינק) וממשלת נתניהו היא הראשונה בהיסטוריה שהעלתה את מחירי הדלק או נתנה כסף לחרדים.


מישהו האיר את עיני לא מזמן לכך שבלתי אפשרי שלא להביע אג'נדה בתקשורת ושכולם חרטו על דגלם להביא שינוי חברתי. כשזה מגיע לדיבורים מלוכלכים, הכל שיווק. אז אף אחד לא מת מזה ב-15 השנה האחרונות, אבל כל יום יש מי שיקרא להפלת הממשלה שלא בצדק (ובעצם, להכנסת ישראל לעוד אי יציבות) או יתבע את המדינה בגלל שהתקשורת טפטפה לפצעיו הפתוחים שהימין אשם בכל כאבו. שיח ציבורי דמגוגי, מימין ומשמאל, הוא הרעה החולה בחברה שלנו. לא הפרטה, לא פלסטינים, לא עובדים זרים ולא החרדים. רק אם נשב ביחד ונסכים על כך שהמטרה המשותפת שלנו היא ליצור פה משהו טוב, יפתרו כל בעיותינו. עד אז, כל מה שאני יכול לעשות זה לשבת, להתעצבן ולקלל.




כל הכבוד ל...


נותן ברוק ב-88FM על שחגגו לפני כמה זמן שנתיים. מעבר לכך שהיא אחת מתוכניות הרדיו הטובות ביותר בארץ, זו גם קהילת פייסבוק גדולה ונחמדה.




לסיום


ב-8-2-2011 יוצא סרט בשם Iranium בנושא סכנת המשטר האיראני לעולם. סרט הוא מבית היוצר של Obsession ו-The Third Jihad בנושא סכנות האסלאם הקיצוני. הם בחלקם טיפה תעמולתיים, אבל הם מציגים אמת מאוד מטרידה. תראו את הסרטים; יהיה בוחן.

מקווה לכתוב שוב בקרוב,
רז.