געגועי לטי-שירט, למה כדאי להיות בן 5 ו-2010 על-פי רזי

ערב טוב לכולם.

(וואו; אני משתמש במקום הזה בפוסט כדי לדבר הרבה על מזג האוויר, נכון?)

טי-שירט

משהו במזג האוויר של החוףהשנה לא לרוחי. הסימפטום העיקרי לכך הוא שבאותו הזמן לפני שנה, אני הייתי כל כולי ברוח ההסתובבות עם טי-שירט והשנה משהו כנראה השתבש. אני לא חושב שניתן לנכס את זה לעובדה שהזדקנתי או שמשהו פיזית השתנה בי בצורה כה דרסטית. אני חושב שבאמת יותר קר השנה (כשאין שרב) או ששנה שעברה הייתה חמה באופן קיצוני.


אני מבין שמזג האוויר הוא פסיכי והכל, אבל אני ללא חושב שיש לי מספיק בגדים ארוכים לכל העסק הזה. אני רואה את אירופה תקועה בשלג וזה מקסים, אבל ההנאה של הסתובבות בטי-שירט בקור הסביר שאנו רגילים אליו בחורף היא הדבר העיקרי שמשך אותי בחורף. כבר עדיף איזו עונת מעבר...




למה כדאי להיות בן 5


כן... עוד שנה עברה ושוב מגיע יום ההולדת שלי. הפעם הוא יחסית מיוחד כי 25 הוא מספר יחסית מיוחד, למרות שבתור יום הולדת הוא רק עוד עדות שרירותית לזמן הזולג בין אצבעות שלא מגשימות את אשר הנפש רוצה בעוד האנטרופיה ביקום גואה מעל לגדות הסיבולת של כל אדם בן-תמותה עלי אדמות, אבל אני סוטה מהנושא. עיקר מה שמיוחד באירוע הוא שלפני 20 שנה (מספר עגול) הייתי בן 5 ומאז ומתמיד אמרתי שאני מעדיף להיות בן 5 כי:


פריבילגיית השימוש בדמיון יורדת עם הגיל בעיני החברה. בגיל 5 היינו יכולים לשחק עם אבנים, מקלות ומשאיות צעצוע וזה היה מספיק. למה? כי בגיל 5 החשיבה מחוץ לקופסה היא הרבה יותר פשוטה כי הקופסה פשוט לא שם. זו, אגב, אחת מהבעיות במערכת החינוך (הפוסט בדרך) כפי שנטען בהרצאה הזאת (תיכנסו לגרסה המקוצרת). בכנות, גם היום אנחנו כנראה נצליח לשחק עם אבנים אבל זה יעורר אצלנו תחושה  מוזרה. בגילנו אנחנו צריכים מורכבות בסיסית בצורת חוקים ומטרות במשחקים שלנו.


ציפיות נמוכות מהסביבה שתמיד מתעלים עליהם. מה כבר אפשר לצפות מילד בן 5? בימינו אנו עדיין לא מצפים שידע קרוא וכתוב וכל ציור הכי לא ריאליסטי ביקום של אדמה, שמיים, שמש, בית, עץ, ילד וילדה זוכה לתשואות. אתם יודעים באיזו סיטואציה אדם בגיל 25 מתבקש לצייר עץ או ילד? כחלק מיום מיון במרכזי הערכה! וכדאי מאוד שהילד יחייך, אחרת תישארו מובטלים...


חוסר יכולות, צורך או ציפייה ממך לכלכל את עצמך. זה די מסביר את עצמו. בתור אדם מבוגר אני יכול להודות שעבודה זה הדבר הכי מועך נפשית שקיים עלי אדמות ואני מבין שלא יכול להיות פורמט אחר. זוועה.


אף אחד לא הרוויח מעולם מזה שמישהו אי-פעם הגיע לבגרות מינית. עוד מישהו שם לב לזה? זה נכון שהעסק הוא אחד הגורמים המניעים ביותר בעולם (יש שאומרים שהוא אחד הגורמים העיקריים להתקדמות הטכנולוגית של עולמנו) אבל זה כאב ראש די מיותר כשמשווים את זה לחיים בגיל 5. מה שכן, זה די כיף.


אבל אין מה לעשות; חייבים להתקדם הלאה. השנה ה-26 של חיי, הינה אני בא.




2010 על-פי רזי


זה נראה כאילו אי אפשר לירוק לאחרונה בלי לפגוע בסיכום שנה. מוזר לי מאוד שבתור נונקונפורמיסט אני אקח חלק במנהג הפרובנציאלי הזה, אבל נו שיהיה. להלן כמה דברים לפני שהשנה החולפת תתכווץ בארכיון לכדי שורה קטנה בשם 2010.


הפילוג בחברה: זו הייתה שנה מאוד עמוסה בהרבה מובנים אבל אני חושב שהכי הרבה היא הייתה עמוסה בריבים. תמיד אפשר להאשים ביבי, אבל זה אחד הדברים שגורמים לפיצול הזה מלכתחילה. אני לא רואה איך  2011 תהיה שונה. אני יכול לקוות אבל שמאלנים יהיו שמאלנים, חרדים יהיו חרדים, ערבים יהיו ערבים והעולם יהיה העולם.


אנחנו והם: הסכסוך שלנו עם הפלסטינים עדיין ממשיך אבל אני חושב שבעידן שאחרי נאום בר-אילן בו אפילו ליברמן מדבר על חילופי שטחים מתחוור כי אנחנו עושים די והותר. אני מקווה שזה ינגוס קצת במנדטים של קדימה (ואילו רק בשביל שהם יפסיקו להרגיש כ"כ יומרנים), אבל נחייה ונראה.


המסך: זו הייתה שנה של טלוויזיה לא רעה בכלל. הייתה גם מחורבנת, אבל בעיקר טובה. אני לא יודע איזה חור היה שגרם לכ"כ הרבה סדרות טובות להופיע, אבל בהחלט כל הכבוד. מעל לכל זו הייתה גם שנה טובה לטלוויזיה הישראלית ולגמרי לא נתתי לזה ייצוג בבלוג וחבל. אני מקווה להגיע לזה מתישהו.


פסטיבלים: היו הרבה פסטיבלי מוזיקה, בירה וכו' אבל אני חושב שדווקא האוזפסט היה גולת הכותרת. הוא סימל יותר מכל ההופעות מחו"ל שפקדו השנה את ארצנו (והיו לא מעט) שאנחנו על המפה, בעיקר בגלל שהקהל הישראלי נתן חוויה מאוד מיוחדת. גם ממה שאמרו המארגנים וגם מההיכרות שלי עם הופעות מחו"ל הקהל הישראלי יודע לעשות שמח וזה בהחלט מסב הרגשה טובה למופיעים. זה למה אני חושב שאוזי יחזור לפה בענק שנה הבאה שחרמות למיניהם יתחילו לעניין פחות ופחות את האמנים מחו"ל.


אני: נו, מה אומר ומה אגיד. הייתי בחו"ל, יצאתי פה ושם מהמאורה שלי, קניתי משקפיים חדשים, ראיתי סדרות טלוויזיה והתלוננתי הרבה. גם בשנה הבאה אני אתלונן לא מעט. לגבי חו"ל, אני לא יודע.




כל הכבוד ל...


טטיאנה שוורצמן המעצבת הגרפית השפיצית שעיצבה לי מחדש את הבלוג (כולל תמונת הראש המגניבה)! את טניה אני מכיר עוד מימי התיכון העליזים ודרכינו נפרדו לפני כמה שנים  ולפני כשנה התחדש הקשר דרך הפייסבוק (תודה מרק צוקרברג).


עוד נשארו כמה דברים לשנות ולהתאים אבל את הרוב כבר עברתי (הודות לה) והשאר זה כבר שטויות. בסוף הבלוג שלי יהיה יפה ויעיל! פאק יא!

העיצוב הישן, ימח שמו וזכרו.

לסיום


ביום ההולדת שלי אני אוהב לקחת חופש ולעסוק בלנקות את הראש. מה שעזר לי לנקות את הראש השנה היה הכנת ריבת צ'ילי, בצל והדרים. אני לא זוכר מאיפה נחתה עלי המוזה, אבל באמצעות גוגל מצאתי את המתכון הזה, שבהשראתו ניסחתי את המתכון הבא:


רכיבים (לליטר ריבה):

• 12 פלפלים חריפים בינוניים (או 8 גדולים)
• 4 בצלים בינוניים (רצוי סגולים)
• 6 שיני שום
• 3 לימונים
• 2 תפוזים
• 1/2כפית קינמון
• 1 כפית פפריקה מתוקה
• 2 כפיות סוכר
• 2 עלי דפנה (או 4 עלי דפנה יבשים)
• 1/2 כוס שמן זית
• 1/4 כוס חומץ בן יין או חומץ בלסמי (לא חובה)
• ניתן גם לצרף לפלפלים  כמה גמבות

הכנה:

1. מורידים באמצעות קולפן כמה שניתן מהקליפה החיצונית הצבעונית של התפוזים והלימונים (ניתן להשתמש במכשיר ייעודי לגרידה).
2. את הגרידה, הפלפלים, הבצלים והשום קוצצים ושמים בקערה (את השום ניתן לכתוש). רצוי להוציא את הגרעינים של הפלפלים. מומלץ להשתמש בכפפות לטקס מהנקודה הזאת עד להוספת המים.
3. סוחטים את התפוזים והלימונים במסחטה.
4. בסיר מספיק גדול שמים את השמן, הפפריקה, הקינמון, הסוכר ועלי הדפנה.
5. כשהשמן חם, מוסיפים את הפלפלים, הבצלים, הגרידה והשום שקצצנו ומטגנים תוך עירבוב על אש בינונית-נמוכה עד שהבצל מתרכך ונהייה קצת זהוב. (תהליך של כחצי שעה)
6. מוסיפים את המיץ מהתפוזים והלימונים ואת החומץ הבלסמי לסיר. מוסיפים מים חמים עד לכיסוי, מערבבים ומעבירים לאש הכי נמוכה שיש לכם ומבשלים ללא מכסה, עם ערבוב כל כמה זמן, עד לצמצום רוב הנוזל, התרככות כל הרכיבים וקבלת מרקם ריבתי. (לי זה לקח 3 שעות; אל תשמידו את זה, יש דברים שלא מצטמצמים)
7. להוריד מהאש ולחכות שיתקרר מעט. בשלב זה ניתן לטחון בבלנדר אבל רק אם בא לכם לנקות חריפות איומה ונוראה מלהבי הבלנדר שלכם.
8. לשים בצנצנת ולאכול קר. בזמן שזה מתקרר, לנקות טוב את כל הכלים שהשתמשתם בהם.

להתראות ב-2011,
רז.

החג האבוד, העולים על המוקד והמטומטמים שחכמים יותר מכולנו

ערב טוב לכולם.


מאז ומתמיד אהבתי את חנוכה. הוא מלא באוכל משמח לבב אנוש ואתם חייבים להודות שסיפור הרקע שלו הוא בין הטובים ביותר בחגינו ומועדינו. גם סביבונים זה להיט לא קטן; בתור מהנדס מכונות, תנו לי כמה שעות ואני אסביר לכם בהתלהבות איך משפיע סיבוב כדור הארץ על תנועת הסביבון (רמז: לא יותר מדי).


אבל יש לי בעיה די רצינית עם החג הזה ולא זו שהאוכל לא בא ללא החרטות. משום מה, מישהו, מתישהו, איפשהו, החליט שהחג הזה לא ראוי לחופש משלו. זה מקומם! לא רק בגלל שחופש של כמה ימים הוא נקודה חיונית להרים את הראש מעל המים בשביל לנשום קצת אוויר. הרי ההוויה היהודית של התפקרות בעתות השמחה שלנו נפגעת קשות מזה שרוב האוכלוסייה צריכה לקום יום למחרת לפני השמש. אני רוצה לשחק בסביבונים עד הבוקר והחיים המודרניים מפריעים לי. זה חבל. חבל מאוד...


מקווה שנהניתם מחנוכה כמוהן.




העולים על המוקד

כולכם, וודאי, הייתם, כשאר עם ישראל, ממוסמרים לאמצעי התקשורת באותו סוף שבוע מבאס שבו נשרף לנו הכרמל. גם אני עקבתי אחרי מרתון הסיקור המטורף שרץ במהלך אותו סוף השבוע. ראיתי בדיוק כמוכם את ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בחפ"ק באוני' חיפה, תופס פיקוד על מאמצי הכיבוי ומפגין מנהיגות מצוינת, כצפוי ממנו וכפי שהוא יודע; פשוט נותן עבודה. ישבתי על קצה הכיסא שלי וחיכיתי. חיכיתי שאיזה פרשן ציני יגיד שביבי עושה מופע יח"צנות מהוקצע ולא יותר מזה; זה לא בא ואני פשוט לא הבנתי למה. אחרי כמה זמן הבנתי שאם יש מישהו שהתקשורת אוהבת לצלוב יותר מאשר נתניהו זה את אלי ישי. כשכל הציבור היה כבר משולהב נגד ישי (אזור יום ראשון-שני) התקשורת בהחלט התפנתה לרוקן את בטן הציניות המלאה שלה והתחילה לדבר עם זה שביבי ניסה להרוויח פופולריות על גב ההרוגים והנפגעים. ואם זה לא הספיק, יצא דו"ח מבקר המדינה בנושא מצב הכבאות הרעוע והקריאות להתפטרותו של ביבי מצד מפלגת קדימה לא איחרו למלא את שערי העיתונות הטיפה יותר שמאלנית בארצנו. תענוג לדעת שיש לי את היכולת לנחש את העתיד.

אין לי ספק שאלי ישי צריך ללכת הבית ויפה דקה אחת קודם ואילו רק בגלל שאם יש ש"ג להאשים, זה הוא. אבל זה לא מונע מאנשים לבצע בו לינץ' תקשורתי ולאסוף את ביבי אליו בקריאות להתפטרות. אז לכל האנשים האלו אומר שהם צריכים לקרוא את הדו"ח של מבקר המדינה בנושא לפני שהם יוצאים בהצהרות מתלהמות. הכי קל להאשים את ביבי אם אתה יוצא מנקודת הנחה שביבי אשם בהכל, אבל כפי שכבר כתבתי, זה לא נכון. מקריאה בדו"ח עולה שכל חלקו של ביבי הוא בזה שהדיונים בנושא הכבאות לא היו צפופים דיים. כתוב שם גם ששירותי הכבאות לא היה מאורגן טוב, שלשרי הפנים בעשור האחרון לא היה איכפת ממנו יותר מדי ושמערכת הבטחון זלזלה בו ולא דאגה לשילובו במערך החירום, כך שזריקת מליוני שקלים עליו לא הייתה יותר יעילה מאקמול לחולה סרטן. אי אפשר לצפות מאף ראש ממשלה שידע לקרוא בקפה או בכדור בדולח כדי לנתב את מלוא תשומת הלב שלו לדבר הראשון שיתפוצץ תוך שהוא מחזיק באוויר כדורים גדולים כמו האיום האיראני, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, סקנדלים במשטרה והצבא וממשל אמריקני בלתי אוהד.

בנוסף, גם אי אפשר לצפות ממנו לבצע את עבודתם של שריו. אם יש מסקנה מרחיקת לכת שניתן להסיק מכל העסק הזה הוא ששרים צריכים להיות משמעותית יותר מקצועיים בתחום משרדם כשזה מגיע לנושאים חשובים וגדולים כמו שירות הכבאות שבעת חירום תלויים בו חיי אדם. שיוך שירותי הכבאות וההצלה למשרד הפנים מתגלה כטעות אבל משום מה זה לא עומד במרכז המחאה. הרי אי אפשר להאשים בזה את ביבי; המצב ככה מהקמת המדינה (בשנת 1948, למי שלא עוקב) וביבי נולד רק בסוף 1949. עם זאת יש לי הרגשה ששום דבר לא ימנע מציפי לבני לנסות...

המטומטמים שחכמים יותר מכולנו


אני תמיד אומר שאני אוהב אנארכיסטים כיוון שהם נלחמים על הזכות הטבעית של כולנו לרצוח אנארכיסטים. וויקיליקס (אני לא שם לינק בכוונה) הם אנארכיסטים לתפארת אבל משום מה האג'נדה שלהם שונה לחלוטין. שמעתי את ג'וליאן אסאנג', מנהל האתר, אומר שהם עושים את מה שהם עושים כדי "למחוץ ממזרים", שזה לא כזה רחוק ממה שקורה בפועל. כנראה שמבחינת אסאנג' כל אדם באשר הוא הוא ממזר (ואני מכיר כמה ציניים שיסכימו איתו). 

פרסום רבע מיליון המסמכים שהודלפו ממחשבי מחלקת המדינה האמריקנית ("משרד החוץ") באתר "מוחץ" את כולנו ויש לא מעט אנשים שזה לא משנה להם או שהם פשוט לא רואים את זה. מהאקרים אנארכיסטים אני לא מצפה ליותר מדי, אבל בתקשורת הליברלית הטיפה יותר אחראית עדיין מדברים על זה שוויקיליקס הם לוחמי חופש ומגני הדמוקרטיה וחופש הביטוי וזה פשוט לא נכון. הטענה העיקרית של תומכי וויקיליקס היא שבמשטר דמוקרטי חייבת, למען טובת הכלל, להיות שקיפות מוחלטת מתוך עיקרון חופש המידע. זה רעיון יפה אבל שגוי כיוון שלעתים הגבלת חופש המידע יכולה לפעול לטובת הכלל, כפי שאנחנו רואים בפועל בימים שאחרי ההדלפות. הטענה שכל מה שהממשלה שלך עושה חייב בשקיפות מוחלטת הוא אבסורדי; אם מחר יודלפו כל השרטוטים של טנק המרכבה או סידורי השמירה על הכנסת, אותה "טובת הכלל" בארצנו הקטנטונת תפגע אנושות (לא בעיני האנארכיסטים, אבל בעיני אנשים ראציונליים, ודאי וודאי). ולמה שלא ידליפו את זה כל מיני אנארכיסטים? הרי זה מידע שהממשלה מסתירה מהציבור הרחב ולדעתם זכות הציבור (והעולם) היא לדעת.


גם אם הילרי קלינטון מתגלה כמכשפה לא קטנה (שכנראה תסיים את הקריירה הפוליטית שלה בתום קדנציית הממשל הנוכחי) וממשל אובאמה מתגלה כמעדיף את החיזור אחרי אויביו על פני דאגה לידידיו בהדלפות הללו, הציבור האמריקני לא מרוויח דבר מהחשיפה הזאת ואפילו קצת מפסיד. גם אם תקום בסופו של דבר מחאה ציבורית, כל מה שהיה סודי יישאר סודי ורק יפסיק דלוף ובנוסף, העולם ינהג בזהירות בדיפלומטיה עם ארצות הברית, שתהפוך למעצמה טיפה יותר מבודדת. ואנחנו, בשאר העולם, נוכחים לדעת שחברים זה לא חברים; כל העולם מפחד מהגרעין האיראני חוץ ממי שנמצא מספיק רחוק (ועכשיו האיראנים יודעים את זה) ורכילויות על מנהיגים כאלו ואחרים הם עכשיו נחלת הכלל. נו, לפחות אנחנו בישראל יצאנו קצת בסדר מכל הסיפור.


כן, אנארכיסטים יקרים, אנחנו רוצים להישאר טיפה באפלה, אנחנו רוצים להלך ככבשים סומות בתלם ולפעמים גם מתחשק לנו לא לדעת איזה עלבון הטיח איזה בכיר באיזה בכיר אחר. מעל לכל אנחנו לא רוצים לדעת דברים שאנחנו לא רוצים אויבינו ידעו. במובן מסוים זה מגן על האינטרסים שלנו להישרדות. אז בבקשה, חסכו מאיתנו את הטרור שלכם לפני שמישהו יפגע.




כל הכבוד ל...

המוסד, על ששחרר כרישים אוכלי אדם לחוף בשארם א-שייח' כדי לפגוע בתיירות באזור.


כן! אם אנחנו לא יכולים לבוא לסיני בגלל פיגועים ואיומי חטיפה, אף אחד לא יכול לבוא לסיני!


הערה: האמור לעיל נאמר באירוניה. התיאוריה כי המוסד אחראי להתקפות הכרישים היא נלעגת ואנטישמית. צריך להחרים את סיני רק על זה. לפחות סטיבן קולבר לצידינו.




לסיום


מקווה שהיה לכם חנוכה שמח.

מקווה שהיה לכם חנוכה שמח כי ממחר תפסיקו לאכול דברים מטוגנים לנצח,
רז.

בוא העונה, דיגדוגה של עונה ועונת הציד

ערב טוב לכולם.

אני אוהב את החורף. אני חושב שזו אחת מהתכונות הכי מאפיינות והכי טובות שלי. אין יותר מדי מה לאהוב בקיץ; חם, מצחין ואין בו את יום ההולדת שלי. עם זאת, בוא העונה מעלה הרבה רגשות מעורבים. דבר ראשון, עדיין חם ומצחין ויום ההולדת שלי עוד מרוחק מאיתנו כחודש ימים. דבר שני, אני שם לב להאטה כללית בקרב הסביבה והסובבים אותי; אין מאורעות גרנדיוזים כמו פסטיבלי הקיץ ויש הרבה פחות נהירה לעשיית דברים מצד הרבה אנשים.


ובכל זאת תמיד אעדיף את החורף. הגשם, האפלוליות, ההזדמנות לחופשות מחלה, יום ההולדת שלי. דברים שפשוט אין להם תחליף. רק צריך שכל אלו יבואו כבר...




דיגדוגה של עונה


הרבה זמן לא כתבתי על טלוויזיה, ואין זמן טוב יותר מעכשיו. העונה הטלוויזיונית הנוכחית עמוסה בכותרים חדשים וישנים, כך שאני נאלץ להתמקד בקומדיות חדשות היום. כנראה שאני אדבר מתישהו על הדברים היותר כבדים.

מגדיר מחדש את הצפייה בצבע מתייבש (Bored to Death - עונה שניה): הסדרה סיימה לא מכבר עונה שנייה ב-HBO, אבל נחשפתי לעונה הראשונה שבועות בודדים לפני שהשנייה יצאה אז היא חדשה בשבילי. היא עוסקת בסופר כושל יחסית שחברתו עוזבת אותו בגלל הרגלי האלכוהול והסמים הקלים שלו (חכו, זה לא Californication). באקט של שעמום הוא מפרסם מודעה באינטרנט שבה הוא מציע שירותיו כבלש פרטי במחירי רצפה ומתחיל לצאת להרפתקאות שלפעמים סוחפות אליהן את חברו הקריקטוריסט והבוס האבהי שלו (אותו משחק טד דנסון המעולה מתמיד). זו סדרת חובה מקורית בעליל ללא רגע דל שכדאי לכם לראות שוב ושוב.

משומש במצב טוב (Outsourced - עונה ראשונה): הסדרה עוסקת במנהל זוטר בחברה אמריקאית קטנה שנשלח לנהל את משרד שרות הלקוחות של החברה בהודו. מסתבר שזו סדרה מאוד פוגענית כלפי הודים וכלפי אנשים שהעבודות שלהם עברו במיקור חץ להודו, אבל אני לא ממש נעלבתי. זו סדרה די גנרית ולא מקורית, בעיקר בגלל שהיא מבוססת על סרט באותו השם, אבל גם בגלל שההומור לא יוצא דופן בתחכומו מאף סיטקום בינוני אחר לשעות שיא הצפייה. אבל בכל זאת, זה נחמד ומשעשע; הבדיחות מצחיקות וזה לא משעמם.

סיטקום האדפטציה ל-Twitter feed הראשון בהיסטוריה (My Dad Says !*#$ - עונה ראשונה): גם הסדרה הזאת היא די גנרית, אבל היא מאוד משעשעת. וויליאם שטנר משחק מצוין, הטקסטים מתחכמים ולפעמים זה כל מה שצריך. כנראה שהסדרה לא תשרוד את סוף העונה הראשונה עקב רייטינג מדשדש אבל כולי תקווה שזה לא המצב.

סוס מנצח שמגיע אחרון (Running Wilde - עונה ראשונה): מהיוצרים של ובהשתתפות שחקנים מ-Arrested Development (וויל ארנט ככוכב ודיוויד קרוס כדמות חוזרת) מגיעה הסדרה הזאת עם בדיחות מוכרות, סגנון מוכר ונושאים מוכרים (במובן הטוב של המילה). מה שכן, זה פשוט לא אותו דבר. זה טוב, אבל טיפה מאכזב. התלבטתי קשות אם להכניס את הסדרה לפה, כיוון שהיא עומדת בפני הורדה מהמרקע (שממש לא מגיעה לה) אבל אני מניח שרק הזמן יגיד אם היא תיכנס לפנטיאון הסדרות שבוטלו בטרם עת.

הומור שחור וטרנסאטלנטי (The Increasingly Poor Decisions Of Todd Margaret - עונה ראשונה): זו סדרה בריטית שנכתבה בין השאר ע"י דיוויד קרוס, שגם מככב בה. חלק מהזמן מצטרף אליו חברו מ-Arrested Development ויל ארנט, אבל להבדיל מ-Running Wilde, הכל מאוד שונה מ-Arrested Development. כל פרט על העלילה יהרוס, אבל אומר שהיא לא צפויה, אינטיליגנטית, מביכה ומצחיקה עד דמעות. העונה כבר הספיקה להיגמר, על כל ששת פרקיה ואני, אישית, כבר לא יכול לחכות לעונה הבאה, שכבר אושרה. מומלץ בחום.

זה פשוט לא מצחיק (The Big C - עונה ראשונה): זה סדרה על התמודדות של אישה בגיל העמידה עם סרטן עור סופני. בשיא הרצינות, ניסיתי לראות את הסדרה הזאת והיא פשוט לא מצחיקה. זה כאילו ש-Showtime (הערוץ שמביא לנו את הזוועה הזאת ואת Weeds) חושב שהעצמה נשית מלווה בהתנהגות מחורבנת והתמוטטויות עצבים. אני לא ממליץ לאף אחד לראות את זה, אבל אני מניח שזה מאוד אינדיווידואלי. אם זה מעניין אתכם, הסדרה נחשבת למספיק טובה כדי שתחודש לעונה נוספת.


ואם כבר מדברים על סדרות לא טובות שחודשו לעונה נוספת...

די כבר (Weeds - עונה 600): העונה השישית של Weeds הייתה פשוט מחורבנת! כמובן שהיו בדיחות מוצלחות מדי פעם ושהיא עדיין משרתת מטרת קומדיה בינונית, אבל העלילה הלכה לטיול אחרי עונה 3 ולא חזרה מאז (והיא אפילו לא עונה לטלפון). אני באמת יכולתי להסתפק בפרק סיום העונה הזאת כפינאלה של הסדרה. הוא היה סגור ומוצק מכל הכיוונים וכנראה הופק כך כי היה חשש מוצדק מאוד שהסדרה תרד אחריו. מה שאני לא מבין בכל הסיפור הזה, זה למה הודיעו כבר על עונה שביעית של החרא הזה. ההודעה על העונה הבאה לוותה בהצהרה כי ייתכן וזו תהיה האחרונה אם כבר לא יהיה לאן ללכת עם העלילה (אתם יודעים, הנקודה ההיא אליה הגיעה הסדרה לפני כמה עונות). אני לא אומר שאני לא אראה את העונה הבאה, אבל זו ממש לא הסדרה הטובה שהיא הייתה פעם.




עונת הציד


ב-25 בנובמבר צוין יום המודעות לאלימות נגד נשים. זה היה יום מפחיד בפני עצמו, בתור גבר. הייתי בטוח שברגע שאצא לרחוב ראשי אספסוף פמיניסטיות ינסה להוציא ממני את כרומוזום ה-Y במכות, אך למזלי זה לא קרה. אבל מה שכן, יצא לי להיתקל באייטם בנושא בתוכנית עושים סדר עם גל גבאי של הטלוויזיה החינוכית (שמאז ומתמיד הייתה צביר דמגוגיה שמאלנית-סוציאליסטית). באותו אייטם, התארחה איזה מישהי שהיא מומחית למשהו שניסתה להסביר לנו למה קורת אלימות. הציטוט הלא מדויק שלה (שורות אלו נכתבו לפני עליית הפרק לאתר התוכנית) הוא "הבעיה היא לא רק אלימות נגד נשים אלא גם אלימות נגד ערבים, אלימות נגד פלסטינים, אלימות נגד אתיופים; כולם ביטויים להתנהגות של הגבר הלבן הכוחני". כן רבותי, אני הולך להיות אב ובעל מכה בגלל שאני אשכנזי שמצביע ליכוד. וכדאי מאוד שהילדים לא יצאו אתיופים, כי אחרת, וואי וואי וואי...


כלה עסק הזה מאוד מזכיר לי ויכוח שהתווכחתי עם חבר דרך הפייסבוק על נכונות תיאור המדינה שלנו כפאשיסטית בגלל התנהגות בזויה ואלימה של שוטרים. אני אמרתי שלא, כיוון שזה אפילו לא קרוב להגדרה של פאשיזם, והוא אמר שכן, כיוון שהוא "מאשים את הממשל הנוכחי בעיקר בעידוד אלימות לשם הישרדות בשלטון" כי "יש גיבוי טוטאלי להתנהגות המכפירה הזו כי הממשלה הזו לשם שרידות פוליטית מחויבת לשדר מצב תמידי של חירום אחרת אין שום הצדקה לשלטון ימין אוו בקיצור שטיפת מוח פאשיסטית שנועדה להסית את עינינו מכך שהמצב פה חרא" (שגיאות במקור). אני יודע שלהאשים את הימין בבהמתיות ולהאשים את ביבי בכל צרה במדינה הפך פחות או יותר לספורט הלאומי, אבל זה הגיע לפסים מלוכלכים ומזוועים. התיאור של אותו חבר מציע תרחיש שבו צמרת הליכוד נפגשת ב-Doom Fortress לאכול ילדים מדי שבוע ולתכנן איך הם יהרגו את הדרדסים. אני מוכן להבטיח לכם שהשמאל מאושר עד עמקי נשמתו מכל עלילות הדם האלו. אולי נעשה יום מודעות לזלזול בימין בו נחזור לסטיגמת ה"מזדיינת עם ערבים"? את זה דווקא חיבבתי כי היה בזה גסויות...


כל הכבוד ל...

לסלי נילסן (1926-2010) ותודה רבה על כל השנים. בשבילי, נילסן היה מצחיק לא בגלל שהסרטים בהם הוא כיכב (Airplane!, The Naked Gun) היו מצחיקים, אלא בשל היכולת שלו להיראות רציני כאשר הדברים המצחיקים ביותר קורים לידו. הוא פשוט היה שחקן משכמו ומעלה.




לסיום


עדיין אין גשם...

אל תשכחו לקחת מטריה,
רז.

הקאמבק, הבעיה הגדלה של אירופה וסוציאל-קלישאה

ערב טוב לכולם


אם יורשה לי להיכנס טיפה לארספואטיקה, יש לי התלהבות מחודשת לאחרונה לבלוג. אחרי שסיימתי עם הכרוניקה היחסית משעממת שהטיול (שבאמת לא היה משעמם כמו שהוא מצטייר דרך הכתיבה שלי), האופק שנפתח לפני לכתיבה מדהים ומרגש אותי כאחד תוך שהוא ממלא אותי בחדוות כתיבה עילאית.


אז זה ממש מוזר שאני בוחר לחזור ולכתוב על משהו שקשור לאירופה.




הבעיה הגדלה של אירופה

יורוטריפ - חלק ד' (בונוס)
אזהרה - לא חופר ולא הכי קשור לחלקים האחרים. גם אם לא מעניין אתכם במיוחד איך היה לי בטיול, כדאי לקרוא.

חלק ג'

חלק ב'

חלק א'

זה קרה בלילה שבילינו בבריסל. שיכורים וטובי לב התיישבנו בכיכר סמוך למלון והתחלנו לשוחח על התעמולה האנטי-ישראלית שראינו בטלוויזיה בה צפו הבעלים המאוד ערבים של המלון בו שהינו בפרט ועל תפיסת ישראל באירופה כפי שבת-דודה שלי חובה אותה בצרפת, בה היא מתגוררת, בכלל. במחשבה שניה, כנראה שזה לא היה נכון לשוחח את השיחה הזאת באנגלית, אבל לא היו לזה שום השלכות אז אני מניח שזה בסדר.

אירופה מפוצצת בערבים. זה כשלעצמו לא מהווה בעיה, הרי שלהיות ערבי כשלעצמו זה בסדר. הבעיה היא בשילוב התרבותי.  להבדיל מהיהודים שם (שזו הדוגמה הראשונה שעולה לכל אחד שאני פותח איתו את הנושא לראש) הערבים הם מהגרים בעוד היהודים שם כבר מספר רב של דורות. זה מוליד הרבה הבדלים שבאים לידי ביטוי בצורה מאוד מובהקת במסגדים. יצא לי לראות בית כנסת כשהייתי בטולוז שבצרפת לפני שנתיים והוא פשוט היה דלת בקיר עם מגן דוד עליה. מסגדים ברחבי אירופה, לעומת זאת, נראים כאילו הם ממוקמים לפחות ביפו. זה אולי נשמע כמו טענה מינורית, אבל זו דוגמה קלסית לאיך למוסלמים לא ממש אכפת מהטמעות בחברה כמו שהם מעדיפים לשנות את החברה כדי שתאהוד אותם (עיינו ערך במסגד סמוך לאתר קריסת מגדלי התאומים).

הבעיה הופכת ליותר גדולה כשמדברים על תפיסת האירופאים את כל הסיטואציה הזאת. אני מניח שיצא לכל אחד לקרוא בשלב כזה או אחר על מפלגות "ימין קיצוני גזעניות", שתופסות תאוצה במדינות כמו שוודיה והולנד, אשר חרטו על דגלם שאיפה להגבלות על הגירה ושיפור ההטמעות של המהגרים הקיימים בתוך החברה על-בסיס ערכיה המסורתיים (שפה, נורמות וכו'). עצם התוויות שמדביקים למפלגות האלו מצביעות על כך שאירופה מעדיפה להשקיע את מאמציה בלהיות נחמדה לכל מי שרק אפשר (כל עוד הוא מאיים לפוצץ כל דבר שזז אם הוא מתעצבן). בת-דודה שלי סיפרה שישנם ימים בטולוז בהם הנוצרים מעדיפים לקדש קדושים יומיים (יש מספר קדושים ליום) שמוצאם המזרח התיכון רק כדי שהערבים ירגישו רצויים (הו, סיינט מוחמד!). אני אפילו מכיר כמה ישראלים הנמנים על השמאל הקיצוני שמגלים הרבה סימפתיה ורחמים כלפי הערבים באירופה על כך שהם נרדפים ומדוכאים. כל הסיפור הזה הוא שבי בקונספציה; לאף מדינה באירופה אין סיבה הגיונית להאמין שהמסורות והשפות שלהם ישרדו את מאה השנים הקרובות רק בגלל שהן שרדו עד עכשיו. בקצב הנוכחי, יום יבוא ואירופה פשוט תפסיד בנקודות.

אני לא יודע למה זה קורה. מישהו פעם אמר לי לאירופה עוברת תהליך שכל מדינה מערבית עוברת בעשורים האחרונים של יבוא מעמד נמוך. אנחנו עושים את זה בזהירות רבה עם העובדים הזרים, ארה"ב יכולה להתמודד עם זה כיוון שרב-תרבותיות היא חלק מהווייתה, במובן מסוים, אבל אירופה היא הנערה שעושה עגיל בלשון מהסיבה הלא נכונה וחוטפת זיהום. האירופאים גם לא מביאים ילדים וגם לא מוכנים להחזיק את כלכלתם במו ידיהם, אבל הם מוכנים לקבל בזרועות פתוחות את כל מי שכן ויש לזה מחיר. אני לא אומר שיש התארגנות זדונית של מהגרים ערבים להשתלט על אירופה, אבל נקודת הסינגולריות בה הערבים ישירו "זו שלי וזו גם כן" תבוא בסופו של דבר.

יש גם טיעון די מנצח שאומר שמלחמת העולם השנייה הותירה את אירופה עם טראומה לא קטנה כשמדובר בשנאת זרים. זה לגיטימי, אבל לתת למוסלמים לרכב על זה זו טעות. אני מניח שרובכם זוכרים את פרשת הקריקטורה בעיתון הדני. ב-2005 התפרסמה קריקטורה של מוחמד שגררה מהומות של מוסלמים ברחבי העולם. מה שרבים לא זוכרים היא העובדה שהמהומות התחילו רק אחרי שמערכת העיתון התנצלה על הקריקטורה. אנחנו לא קיבלנו התנצלות על הכתבה ההיא בעיתון השוודי ההוא בו אמרו שישראל סוחרת באיבריהם של פלסטינים, אבל המוסלמים קיבלו התנצלות על הבעת דעה רק בשל היותה פוגענית לכאורה. אירופה לא רוצה לשחרר שום שד עדתי והיא נתפסת כחלשה.

אז מה הם יכולים לעשות? דבר ראשון, להפסיק לתפוס כל אדם המדבר בעוכריה של רב-תרבותיות כפאשיסט. מה שמייחד את מדינות אירופה היא תרבותה הייחודית של כל מדינה ומדינה, ועם כל הרצון הטוב, ישנם קווים אדומים שצריכים להימתח. מהגרים שרוצים להתאזרח בשוודיה צריכים להיות שוודים, אם לא ברמ"ח איבריהם, אז לפחות בקכ"ד. הם צריכים לדעת את השפה, להכיר את ארצם החדשה ולקבל בהבנה את מעמדם כמיעוט. אין שום סיבה שמישהו יתעמר בהם סתם.

מה הקשר אלינו, אתם שואלים? מאוד הדוק. כל הרצון לרצות את המוסלמים גורם לאירופה להתחבר לעמדה מאוד אנטי-ישראלית (וקצת אנטישמיות מסורתית דוחפת אותם אפילו כברת דרך נוספת). פרו-פלסטיניות הפכה לחלק מעסקת החבילה של דעות שמאל עד ימין מתון באירופה, מה שמביא לבת-דודה שלי הרבה כאב ראש. חבריה בצרפת תמיד יחשבו שהיא בעלת אג'נדה ימנית קיצונית בגלל שהיא פרו-ישראלית (למרות שזה ממש לא נכון) כיוון שדעה בסכסוך שלנו הפכה למבחן הלקמוס של המפה הפוליטית באירופה. כן כן, הבעיה הדמוגרפית באירופה היא הבעיה של העולם כולו...

סוציאל-קלישאה

כשראיתי לראשונה את הסרטון של אמן הגרפיטי הבריטי Banksy שיורד על זה ש-The Simpsons היא תעשייה שמגלגלת מליונים על גבם של עבדים במזרח הרחוק, לא נתתי לנושא יותר מדי תשומת לב. עוד קלישאה שחוקה שמובאת בצורה עוקצנית, חשבתי. אבל אז הסרטון נהיה פופולרי והופיע בבלוג שאני קורא בו לעיתים וזעמי התעורר. רציתי להשאיר תגובה זועמת אבל היא טפחה למשהו ששווה להקדיש לו קטע קצר בפוסט. אי לכך, הפסקאות הללו מוקדשות לבעלת הבלוג שלא זכתה לתגובה על אותו פוסט (שזה, הרי, הדבר הכי חשוב בעולם).

אני רוצה לספר לכם סיפור על נער בשם ראז'. הוא בן 11 והוא גר עם הוריו ושלושת אחיו הקטנים. אביו של ראז' נדרס ע"י פיל ועכשיו הוא לא יכול לעבוד. אמו עובדת במשרה חלקית כדי שיהיה לה זמן לטפל באב ובילדים.  אבל ראז' מספיק גדול בכדי לעבוד במפעל צעצועים מערבי 10 שעות ביום (במקום ללכת לבית הספר) בכדי לספק למשפחה מספיק כסף כדי שתוכל להרים את ראשה מעל קו הרעב. אך אויה! קומוניסטים אנארכיסטים מהמערב הרימו רעש גדול שאוסר על העסקתו בשכר שהוא פחות משכר המינימום בארץ מוצאם, מחד, וקוראים להחרים מוצרים המיוצרים ע"י המפעל, מאידך; כדאיות המפעל המרוחק של חברת הצעצועים ירדה וכעת המפעל נסגר ומשפחתו של ראז' תאלץ לרעוב למוות ברחוב. תודה רבה לכם, קומוניסטים אנארכיסטים!

זה נכון שאי-אפשר להתווכח על כך שזוהי סיטואציה נוראית לחיות בה וגם אני הייתי מעדיף שראז' המסכן ילך לבית הספר, אבל היא עדיפה על האלטרנטיבה. השכר הנמוך והתשתיות הזולות  גורמים לצמיחת מפעלים במזרח הרחוק וזה עדיף על כלום מבחינתם. כנראה שיש מקום לויכוח על כמה נמוך צריך להיות השכר, מה צריך להיות חלקה של המדינה בחלוקת קצבאות והאם העסקת ילדים במקביל לזה שילכו ללמוד היא אפשרית, אבל הגישה המפגרת הזאת לפיה לכל אדם בעולם צריכה להיות יאכטה היא קצת קצרת רואי. תנו לעבוד (ולראות סימפסונס) בשקט.


כל הכבוד ל...

ל"כשל" שפרסמו תמונה שצילמתי!

(ואני מניח שגם ל"תנובה" שכשלו מלכתחילה)


לסיום

תתכוננו, הם באים!!!

אל תשכחו לנצל את הזמן שלכם בצורה מיטבית,
רז.

אחד לדרך, המדבר העצמאי מכה שנית והפוליטיזציה של הפוליטיקה

ערב טוב לכולם.

אני חייב להודות שטיפה התבדתי לטובה כשצפיתי קיץ דלוח. מפסטיבל לאירוע ומיציאה לשריצה, הוא עבר יחסית מהר (ואפילו עונת השידורים הייתה די מוצלחת). עכשיו אני דווקא מסתכל לכיוון החורף בחשש. אז כן, יום ההולדת שלי בסוף דצמבר ועונת הטלוויזיה די עשירה נכון לעכשיו' אבל היעדר החגים והחגיגות בהחלט ייתן את אותותיו, לצערי...


אני הייתי די שבור אחרי סוכות (תודה ששאלתם). אלו היו 11 יום של חיים באזור זמן אחר, מסיבות, אוזפסט וחיים הרבה יותר טובים והכל נגמר בבום של שגרה. יובש היום-יום מעולם לא היה יבש יותר. והלחות, היא לא נראית באופק. זה למה מאוד שמחתי שהייתה לי הזדמנות לשבור שגרה בסופ"ש שאחרי סוכות וללכת לאינדינגב!

המדבר העצמאי מכה שנית

הפוסט על האינדינגב הקודם

אני בכנות לא מבין אנשים שלא רצו לבוא לאינדינגב השנה. אחרי שכולם (כולל אותי) היללו את האינדינגב הקודם ציפיתי שתהיה הרבה יותר היענות, אבל השנה הכרטיסים נגמרו הרבה יותר מאוחר.  יכול להיות שזה בגלל שהמחיר טפח לאחר שהוא הורחב לשלושה ימים ולאנשים היה קשה לבוא ביום חמישי, יכול להיות שזה בגלל שנפוצה שמועה שאני מגיע ואנשים ניסו לשים ביני לביניהם כמה שיותר מרחק ואולי זה פשוט ענן מעאפנות שמרחף מעל ארצנו הקטנטונת. מה שבטוח, מי שלא בא הפסיד בגדול.


האינדינגב מוכיח את עצמו כמשתפר משנה לשנה. כשהייתי בו שנה שעברה הבנתי שהוא השתפר משמעותית משנה לפניה והשנה אני יכול להעיד שהוא השתפר עוד יותר, ובדיוק בנקודות שחרו לי פעם קודמת (כאילו שהם קוראים בבלוג).שנה שעברה כתבתי שחלק נכבד מהמוזיקה לא הייתה מספיק אוונגארדית וזה אכן השתפר השנה. אני די בטוח שזה קרה לגמרי במקרה כי אחרי הכל זה תלוי באילו הרכבים חזקים בסצינה קיימים ורוצים להופיע ויכול להיות שזה יישתנה עד שנה הבאה, אבל זה בכל זאת סיפק הנאה לא מעטה. שיתוף הפעולה עם המשטרה גם השתפר כך שלא הייתי צריך לחכות יותר מדי בכדי להכנס למתחם בבוקר לטובת דברים שהשתיקה יפה להם (התור בשירותים היה סיפור אחר). הלו"ז גם היה מסודר יותר ואף אחד לא נפגע יותר מדי מקיצורי הופעות. בקיצור, יופי יופי.


הייתי שמח להרחיב על ההופעות אבל אני לא זוכר יותר מדי. זה מחלה של חוויה כ"כ אינטנסיבית. בהיזרק שם אוכל לשחזר טיפה את החוויה ולזכור את הרושם, אבל כחלק מרוח הפסטיבל המטרה היא בעיקר להכיר מוזיקה חדשה וזה עבד. אסכם בכך שאומר שהיו הופעות יותר טובות ופחות טובות, יציאות פוליטיות מעצבנות יותר ומעצבנות פחות, אכזבות, הפתעות ותגליות.


גם שנה הבאה אני יכול להתחייב על זה שאגיע ואני ממליץ גם לכם. גם אם אתם לא מכירים אפילו שם אחד בליין-אפ וגם אם אתם לא אוהבים להיות במדבר החם שלנו. האווירה והמוזיקה יכולים לנצח כל דבר רע שתוכלו להגיד. אתם יודעים, אלא אם אתם אלרגים לשמאלנים, היפים, סטלנים או לאנשים שלא מתקלחים. אם אתם כאלה אתם תימסו אחרי 5 דקות בפנים.

הפוליטיזציה של הפוליטיקה

אני לא יודע מי מכם עוקב אחרי פרשת המסגד סמוך לאתר נפילת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, אבל מי שכן ודאי יודע שהנושא הפך לפוליטי טהור. לא, הוא לא התחיל פוליטי (יא שמאלני). זה טבעי לחלוטין שיפריע לארה"ב מוכת ההלם והשכול מאירועי 11/9 מסגד כה קרוב למקום בו האסלאם הקיצוני הכה אותה (בייחוד לאור העובדה שהקמת מסגדים היא שיטת כיבוש מוסלמית עתיקת יומין, ע"ע הר הבית וקבר יוסף לדוגמה); יוזמי המסגד היו צריכים לשקול מחדש את כל הסיפור (בייחוד לאחר שוורן באפט הציע לקנות להם מקום חדש להקים בו את המסגד); הכל היה נפתר על מי מנוחות. אבל לא. ודאי שלא. הדיון הפך לפוליטי מדי מהר מדי. הרפובליקנים יצאו נגד כמקשה אחת וכשזה קורה, הדמוקרטים חייבים לצאת בעד כמקשה אחת. הדיון הציבורי מתגלע וגועש ואי אפשר ליצור לחץ ציבורי אחיד שיוליד פשרה דרושה ומקובלת על כולם. התוצאה היא שמשהו שהוא כ"כ נגד האינטרס הציבורי פשוט קורה כי כולם פשוט עסוקים מדי בלריב על זה.


האמירה הפוליטית שהכי עיצבנה אותי באינדינגב נאמרה על ידי קוואמי (שלא יקבל לינק למייספייס שלו בבלוג הזה). אני לא זוכר בדיוק מה היא הייתה כיוון שהיא הייתה רווייה בכל כך הרבה טמטום שזה פשוט נקע לי את המוח, אבל היו שם כל מיני דברים על זה שביבי יותר ימני מליברמן ושחוק הנאמנות בעצם עוסק בכפייה דתית. אם נתעלם לשנייה מהעובדת כי גם לעם היהודי מגיעה זכות הגדרה לאומית, החוק בכלל לא מתייחס לדת אלא ללאום ובמדינתנו הקטנטונת בה פטריוטיות וציונות הם מילים גסות צריך באיזושהי צורה לעגן את הסיבה לשמה היא קמה; עצם העובדה שברגע שמוזכרת "יהדות" יהיה מי שיקפוץ על במה ויגיד "כפייה", מלמדת שאנחנו רואים יותר מדי טלוויזיה אמריקאית (שככה יהיה לי טוב, אני מכיר מישהי שמאמינה בכל ליבה שהליכוד נגד הפלות). גם אם הניסוח הנוכחי של החוק לא זורם לכולם, זו לא סיבה לזרוק אותו לפח. בשורה התחתונה החוק הזה בא לשרת את כולם וניתן למצוא אופן לגרום לו לעבוד. שלא נשכח שחלק ממטרות החוק הוא שימור היכולת של קוואמי לעמוד על במה ולדבר שטויות כמה שרק בא לו.

כל הכבוד ל...

ודים השפיץ!!! ודים הוא קולגה מוערך, שהחליט בספונטניות להצטרף למשלחת לאינדינגב יומיים לפני האירוע עצמו (בתמורה לכרטיס) ובכך הציל אותנו מאבדון התחבורה הציבורית בעזרת רכב הקסמים שלו. הספונטניות הזאת ראוייה להערכה כיוון שהוא לא באמת ידע למה הוא מתחייב וכאמור, מדובר בשלושה ימים של שינה באוהל. כל הכבוד, כפרה!

לסיום

קטע וידאו מההופעה של שממל. לדעתי, ה-הופעה של האינדינגב.

שנת לימודים אקדמית מוצלחת,

רז.

רואה שחורות, ממלכתו של נסיך האופל וסממנים של ימים חשוכים (פוסט מיוחד לאוזפסט 2010)

ערב טוב לכולם.


גבירותי ורבותי, אנחנו מדינה אמיתית. גם אצלנו היה פסטיבל מטאל גדול. אני כמובן מדבר על האוזפסט שהתרחש ב-28 בספטמבר בפארק הירקון. למרות שלא כל הכרטיסים נמכרו הוא עדיין היה כיף אדיר. אני, אישית, רואה בזה פתח לקיום פסטיבלי מטאל גדולים בארץ. הקהל פה, האמצעים פה ועכשיו אפילו יש תקדים. נשאר רק לחיות ולראות מי מרים את הכפפה.




ממלכתו של נסיך האופל

הכל התחיל לפני כמה חודשים שהוכרז כי האוזפסט, פסטיבל המטאל של אוזי אוסבורן (סולן Black Sabbath האגדי), מגיע לארץ. מראש היה ברור שלא נקבל בארצנו הקטנטונת גרסה מלאה של הפסטיבל הענק הזה אבל החלק הקבוע, אוזי אוסבורן (יחד עם Korn, שהוכרזו כמשתתפים יחד עם ההכרזה על הגעת המופע), היה ידוע מראש ושווה 325 ש"ח. אבל הייתה לי בעיה; לא הייתי בטוח שיהיה לי עם מי ללכת. אלא שלאט-לאט שמתי לב שליותר ויותר אנשים יש כרטיס אז החלטתי איפשהו באמצע יולי: "כוסומו, יאללה אוזפסט!". למה? כי זה פשוט הסתמן כאירוע הקהילתי הגדול של קהילת חובבי המטאל בארץ ואת זה אני פשוט לא אפספס.


ביום המיוחל, הגענו לאזור איצטדיון רמת גן בסביבות 15:30 ואחרי תדלוק קצר (פרוט בהמשך) שמנו פעמינו אני, שני אנשים מהחבר'ה הרגילים (שאחד מהם קנה כרטיס יום קודם), מישהי מהתיכון, מישהו מהחטיבה וחברה שלו לכיוון מתחם האוזפסט צמוד למימדיון.לא לקח הרבה זמן עד שהתפצלנו לחלוטין. לי זה לא כ"כ שינה כי בכל צעד ושעל פגשתי אנשים טובים ומוכרים. היה שמח. האווירה מאוד הזכירה לי את פסטיבל Wacken בגרמניה שהייתי בו לפני שנתיים. דשא, מטאל, אלכוהול, אנשים טובים והכל משעות האור ועד החושך.


את בצפר ו-Behind The Sun שמעתי עוד מבחוץ. את טל פרידמן והקריות ראיתי מהאמצע. Soulfly נתנו הופעה סבירה בהשוואה לשיעמומון שהם דפקו כשהייתי בבלגיה לפני 3 חודשים. אלמנה שחורה מנגנים מוזיקה נחמדה אבל אין לי מושג על מה כי הייתי די מנותק בהופעה שלהם. Korn היו קצת מאכזבים אבל עדיין היה כיף. הסתובבתי קצת בין דוכני המרצ'נדייס, אמרתי שלום לאנשים וכאמור היה ממש כיף, אבל כל זה לא הכין אותנו למה שעמד לבוא קצת לפני 9 בערב.


ההופעה של אוזי הייתה מ-ט-ו-ר-פ-ת!!! בלי מסכים או באנרים ענקיים. רק תותח קצף, כמה דליי מים, 4 נגנים מעולים, סט-ליסט מצוין (שארך שעתיים) ונסיך האופל בכבודו ובעצמו. אוזי לא נח לשניה יותר מדי וזיזג על הבמה תוך שהוא משפריץ על הקהל, מחדש שירים של סאבאת' ומחמיא לנו שאנחנו קהל מצוין. ובאמת היינו, כבר יצא לי לראות קהלים באירופה ואין לי ספק שאנחנו נותנים עבודה בצורת כימיה חמה וזורמת. זו ללא ספק ההופעה הטובה ביותר שחוויתי בארץ ואני, אישית, מאמין לאוזי כשהוא אומר שהוא יחזור בקרוב. ניכר שכל מי שהיה שם נהנה, כולל אותו.


לי אין שום ספק. פעם הבאה שאוזי מגיע, אני אהיה שם לראות אותו, לאבד את הקול שוב, לחטוף שוב שפשפת איומה ונוראה ואפילו לאבד שוב את משקפי השמש שלי. פשוט כיף עילאי.




סממנים של ימים חשוכים


כמו לפני כל אירוע בסדר גודל ובאופי הזה, נהוג לצרוך אלכוהול בקרבת מקום עם חברים טרם הכניסה לאירוע. למרות שזה נשמע נרקומני לחלוטין, מדובר בסך הכל באקט כיפי שמטרתו חיסכון בכסף (אלכוהול בפסטיבלים זה יקר). אין שום דבר לא בסדר בזה, אבל מה שכן, עקב חוקי האלכוהול החדשים זה לא ממש חוקי.


טוב, זה לא מדויק שזה לא חוקי. ע"פ חוקי האלכוהול החדשים, אם אתה שותה בציבור (או אפילו מסתובב עם אלכוהול תוך שנראה כאילו בשלב מסוים תשתה ממנו) ושוטר שרואה אותך מחליט שאתה מסוכן לציבור, הוא יכול לבוא, לשפוך לך את האלכוהול ולסלק אותך או אפילו לעקב אותך ולתת לך דו"ח. כולנו יודעים ששוטרי משטרת ישראל הם לעתים עצלנים ובמקום לחפש מקומות בהם יישום החוק הזה עשוי להועיל או להפעיל שיקול דעת מתי אדם אינו מסוכן לציבור אחרי צריכת כמות מסוימת של אלכוהול, הם יבואו בהמוניהם לאוזפסט ויתחילו לחגוג בהתעמרות במטאליסטים תמימים. לאחר שאני וחברי שיכללנו את כל אלו, הגענו באופן טבעי למסקנה שאת צריכת האלכוהול התמימה שלנו אנו נאלץ לקיים בהחבא תוך שעינינו צופות תמיד לכיוון דרכי הגישה למיקומנו כדי לוודא שחס וחלילה לא מגיע שוטר למרר לנו את החיים.


לא ייתכן ששתיית בירה לפני הופעה תהיה פשע; אפילו לא הגיוני שהיא תרגיש כמו פשע. אם הייתי מתחיל לתקוף אנשים בשכרותי אז מגיע לי שישלחו אותי לכלא אבל לא ייתכן ששתיית אלכוהול מחוץ לפאבים תהיה דבר מחתרתי. אם אתם מסכימים איתי, אתם מוזמנים לעמוד המאבק נגד חוקי האלכוהול בפייסבוק.

כל הכבוד ל...

לשוקי וייס. שהתאמץ לא להרוס לנו את האוזפסט כמו שלא מעט אנשים ציפו ממנו. אז נכון שהבירה הייתה בלטיקה, לא היו מסכי ענק והמרצ'נדייס לא היו יותר מדי מוצלחים אבל לא היו הברזות (של 3 להקות שלמות מחו"ל), הזמנים תיקתקו, הסאונד היה טוב ושיתוף הפעולה עם 88 הוליד פסטיבל חזק וכיפי. המשך כך.

לסיום

התחנה הבאה היא האינדינגב, פסטיבל האינדי הגדול והמוצלח של ישראל! השנה הוא גדל ל-3 ימים והוא מביא איתו ליין-אפ מצוין. מי שרוצה להכיר מקרוב את ההרכבים מוזמן להכנס למייספייסים שלהם בלינק הקודם או להיעזר במיקס הזה. אם אתם רוצים לבוא, הזדרזו לקנות כרטיסים; הם נגמרים מהר.

להתראות בקרוב,

רז.

חופש, הצד הלא נכון של המקל והעוצמה האנכרוניסטית

ערב טוב לכולם.


זה פשוט מצויין כל הזמן הפנוי שנפל עלי בעקבות סוכות. 11 יום של בטלנות ונהנתנות. אני חושב שזה אולי הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בתקופת הגן, בית הספר והאוניברסיטה. חופשות ארוכות. ברוב מדינות אירופה, אגב, מונהג חופש גדול גם למבוגרים אבל משום מה אצלנו לא וזה ממש חבל...




הצד הלא נכון של המקל


דמיינו לעצמכם סיטואציה בה לוקחים אתכם, שמים אתכם בחדר עם עוד 5 אנשים ונותנים לכם לטעום עוגה ולדרג אותה מ-1 עד 10. אתם מדרגים את העוגה בציון 6 (שהוא לא רע אבל הוא הנמוך מבין כל הדירוגים) כי זו הייתה עוגה נחמדה אבל לא יותר מזה. אחרי שאוספים את הדירוגים, יוצא האופה ומציג את תוצאות הדירוג בתור מחקר העוסק באיכותם של אנשים כטועמי עוגות, מצביע עליכם וזועק שאתם טועמי העוגות הגרועים ביותר שיש כיוון שהעוגה היא מושלמת ואתם לא הייתם מסוגלים לקלוט את זה בפיפיות הטעם הנחותות שלכם.

באנגלית, הייתם יכולים לענות לו "You're grabbing the wrong end of the stick" שזה בדיוק מה שיש לי להגיד לקרל ויק שכתב במגאזין הטיימס את המאמר האומלל "Why Israel Doesn't Care About Peace" (שנתתי לכם בתור שיעורי בית בפוסט הקודם). עיקר הנקודה של הכתבה היא שישראלים שקועים בנסיונות לעשות כסף, להשתזף, להנות מהנוף, לעשן נרגילה (כמו בתמונה) ולהיות מאושרים. איזה חלאות אנחנו.


לפני שיקפוץ איזה שמאלני תורן ויגיד שהוא בסך הכל ממלא את תפקידו ככתב המתעד את אשר רואות עיניו, אקדים ואומר שהכתבה ככתבה היא לא משהו. אני לא מבין למה הוא טרח לצטט במדוייק את האנגלית הטיפה קלוקלת ואת הדפיקות "הברבריות" של סוכני הנדל"ן אותם הוא בחר לצטט כמומחים בכתבה (בשביל שיגידו לו שהם מאושרים מזה שהם מכרו 12 דירות באשדוד באותו שבוע). ללעוג למרואיינים שלך לא הופך אותך לעיתונאי אמין, קרל; זה הופך אותך לשמוק. הוא יכול היה לראיין גורמים רבים אבל החליט לראיין איזה משרד קטן שלא ידע למה הוא נכנס ואת ארי שביט מ"הארץ" תוך שהם מסתובבים בטיילת ומצקצקים בלשונם למראה הישראלים הארורים האלו מתנהגים כמו במדינה אמיתית. מי צריך עבודה עיתונאית אמינה ויסודית כשאפשר למרוח כמה השמצות אנטי-ישראליות על דף ולדפוק כרטיס.


מה שהכתבה אומרת בסופו של דבר זה שכל ישראלי באשר הוא צריך להתחיל את הבוקר בקריעת כל פרטי הלבוש שיש עליו, פיזור חול על ראשו וזעקות השמימה "למה, הו, למה אין לנו הסדר קבע עם הפלסטינים?! למה?!?!?!". בלי שום קשר לעובדה שאני בטוח שיש אנשים שעושים את זה, ידידנו קרל לא ממש הצליח לתפוס את הצד הנכון של המקל. הוא אפילו מצטט את הנקודה במספר אופנים במאמר ולא מצליח בדיוק להבין אותה (בעיקר בגלל שלצד הנקודה הוא כותב שישראל יושבת על אדמה כבושה שאנחנו אונסים מדי יום ביומו). המטרה שלנו בחיים היא ליצור לעצמנו חיים נורמליים, בדיוק כמו כל אזרחי העולם החופשי. שלום או לא שלום, אנחנו רוצים להיות מסוגלים לשבת בבית קפה בלי שהוא יתפוצץ. נושא הפלסטינים הוא נושא מרכזי בכל מערכת בחירות ארצית ומופיע בכל העיתונים היומיים מדי יום במינון ואופן כאלו או אחרים. זה שאפשר לצטט סקר שלפיו זה לא עומד בראש מעיינינו זה בגלל שיש לנו גם בעיות אחרות בחיים.


אבל כל מה שאני אומר לא משנה. אין אמירה אמיתית בכתבה וכל מטרתה היא דיבה פטרוניסטית ואנטי-ישראלית (בדיוק כמו זרם התגובות המזעזע לכתבה שאתם יכולים לראות בתחתית העמוד אליו קישרתי). הוא מסיים בתהייה "האם הישראלים לא יודעים ששלום עם הפלסטינים הוא הדרך היחידה שלהבטיח את אושרם ושגשוגם?". אם הייתי קיצוני הייתי גם מציע את אפשרות הטרנספר, אבל אני לא אז אומר רק שהתשובה היא "כן, אנחנו יודעים" אבל זה לא משנה דבר.  ברור לנו שתקציב הביטחון שלנו יצנח קצת ביום שאחרי ההסכם, שהמצב הדמוגרפי ישתנה לטובת פינוי די נכבד של תקציבים אחרים וכולנו נחייה בשלווה הרבה יותר גדולה אבל להבדיל ממה שהעולם וקרל ויק חושבים, אנחנו רחוקים מלהיות החסם היחיד לשלום. ברור שאנחנו יכולים לאסוף את הפקעלך שלנו, להגיד שלום ולחזור לאירופה, אבל למרות שזה פתרון שהרבה אנשים יאהבו זה פשוט לא הולך לקרות ופתרון כלשהו לסכסוך ידרוש גם איזושהי פשרה מצד הפלסטינים שתבטיח את ריבונות העם היהודי במדינתו הקטנטונת. יש לנו מדינה ואנחנו הולכים לעשות את המיטב שביכולתנו כדי לחיות בה חיים נורמליים וזה כולל גם לדאוג לנושאים אחרים חוץ מקונפליקט כזה או אחר, כמו חינוך, פשע, ביטחון ועוני (אגב, הרבה שמאלנים לא עושים את החיבור בין ביטחון לקונפליקט אבל הוא שריר וקיים).


זה לא שלא אכפת לנו משלום. פשוט אכפת לנו מהרבה דברים אחרים גם ואין לנו שום סיבה להתנצל על זה.




העוצמה האנכרוניסטית

רצה הגורל וכמה זמן אחרי שכתבתי בפוסט הקודם על נוסטלגיה הופיעה הכתבה הזאת בפינה "שווה בדיקה" של מנחם הורוביץ (המאוד מומלצת) ב"תוכנית חיסכון" בערוץ 2 (המומלצת גם כן) על עיתוני ילדים. בדקה השניה של הכתבה הוא מדבר עם העורך והבעלים של "אצבעוני" ושואל אותו מיהם האנשים שצורכים את המוצר הזה ונענה "משפחות ישראליות, שורשיות, טובות, שמבינות את החשיבות של המילה הכתובה, של השפה, של העוצמה שמאחורי הנייר". מעבר למה שאני עשוי לחשוב על עיתוני ילדים, מדובר באמירה יומרנית ודי מפגרת. כבר כתבתי שעיתונות מודפסת זה ז'אנר מת כשכתבתי על הריב בין "ידיעות" ל"ישראל היום" ואני רחוק מלהיות הראשון.


בעולם בו האינטרנט הוא די שמיש ונגיש אני לא רואה סיבה להנציח את מעמדו של מדיום תקשורת האמון על יצירת זבל. זה לגמרי מיותר. עיתונים, אגב, הם לא הדברים היחידים שנעלמים. כבר בקושי מחלקים פליירים לכל מיני דברים, רוב התעמולה במערכות בחירות עברה זירה לאינטרנט ועוד הזרוע נטויה. דווקא ישראל היום ראוי לשימור כי הוא מאגד בתוכו עיתונות ופרסומות ומחולק בחינם כך שהוא פחות קטסטרופלי אבל גם סופו להיעלם. אנחנו במאה ה-21, סבאל'ה, די עם כל הנייר המיותר הזה.

כל הכבוד ל...

לבחור שתכנן את זה. אני והחבר'ה הולכים ליצור מתקן שינוע בירה שנקרא Beerbong ובחוקרי את הנושא נתקלתי במתקן היפיפה הזה שמדגדג לי את החוש ההנדסי באופן מאוד מיוחד. כמובן שהמתקן הזה מהונדס יתר והגברת הלחץ באמצעות מדחס, מרכז הבקרה ההידראולי, החיבורים המהירים ומערכת השטיפה המובנית הם די מיותרים אבל זה עדיין די כיף. כנראה שאנחנו נלך על משהו טיפה יותר מינימליסטי...

לסיום

לכבוד חג הסוכות אני מביא לכם בשידור חוזר את השיר שחיברתי שנה שעברה (בעיקר כי הוא עדיין עדכני).

כולם לשיר!

מחמוד בונה פצצה

זוהרת וירוקה

על כן הוא עסוק היום.

ואין זו סתם פצצה

זוהרת וירוקה,

מחמוד בונה פצצת אטום.

הוא לא ישכח לשים

חומרים בקיעים,

אורניום מועשר לרוב.

יקח טיל, ישים עליו,

לממש תוכניותיו

לזרוק אותו ממש רחוק.

וכשמחמוד יאמר:

"הביטו זה נגמר!"

יקרה דבר נפלא פתאום.

ימותו יהודים,

כולם בהמונים

ולאיסלאם יתגשם חלום.

העולם יהיה מופתע

אבל שלא ישכח,

אומרים את זה לא מהיום.

לאירן פצצת פלאים,

מה טוב ומה נעים.

מחמוד בונה פצצת אטום.

חג סוכות שמח,

רז.