חופש, הצד הלא נכון של המקל והעוצמה האנכרוניסטית

ערב טוב לכולם.


זה פשוט מצויין כל הזמן הפנוי שנפל עלי בעקבות סוכות. 11 יום של בטלנות ונהנתנות. אני חושב שזה אולי הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בתקופת הגן, בית הספר והאוניברסיטה. חופשות ארוכות. ברוב מדינות אירופה, אגב, מונהג חופש גדול גם למבוגרים אבל משום מה אצלנו לא וזה ממש חבל...




הצד הלא נכון של המקל


דמיינו לעצמכם סיטואציה בה לוקחים אתכם, שמים אתכם בחדר עם עוד 5 אנשים ונותנים לכם לטעום עוגה ולדרג אותה מ-1 עד 10. אתם מדרגים את העוגה בציון 6 (שהוא לא רע אבל הוא הנמוך מבין כל הדירוגים) כי זו הייתה עוגה נחמדה אבל לא יותר מזה. אחרי שאוספים את הדירוגים, יוצא האופה ומציג את תוצאות הדירוג בתור מחקר העוסק באיכותם של אנשים כטועמי עוגות, מצביע עליכם וזועק שאתם טועמי העוגות הגרועים ביותר שיש כיוון שהעוגה היא מושלמת ואתם לא הייתם מסוגלים לקלוט את זה בפיפיות הטעם הנחותות שלכם.

באנגלית, הייתם יכולים לענות לו "You're grabbing the wrong end of the stick" שזה בדיוק מה שיש לי להגיד לקרל ויק שכתב במגאזין הטיימס את המאמר האומלל "Why Israel Doesn't Care About Peace" (שנתתי לכם בתור שיעורי בית בפוסט הקודם). עיקר הנקודה של הכתבה היא שישראלים שקועים בנסיונות לעשות כסף, להשתזף, להנות מהנוף, לעשן נרגילה (כמו בתמונה) ולהיות מאושרים. איזה חלאות אנחנו.


לפני שיקפוץ איזה שמאלני תורן ויגיד שהוא בסך הכל ממלא את תפקידו ככתב המתעד את אשר רואות עיניו, אקדים ואומר שהכתבה ככתבה היא לא משהו. אני לא מבין למה הוא טרח לצטט במדוייק את האנגלית הטיפה קלוקלת ואת הדפיקות "הברבריות" של סוכני הנדל"ן אותם הוא בחר לצטט כמומחים בכתבה (בשביל שיגידו לו שהם מאושרים מזה שהם מכרו 12 דירות באשדוד באותו שבוע). ללעוג למרואיינים שלך לא הופך אותך לעיתונאי אמין, קרל; זה הופך אותך לשמוק. הוא יכול היה לראיין גורמים רבים אבל החליט לראיין איזה משרד קטן שלא ידע למה הוא נכנס ואת ארי שביט מ"הארץ" תוך שהם מסתובבים בטיילת ומצקצקים בלשונם למראה הישראלים הארורים האלו מתנהגים כמו במדינה אמיתית. מי צריך עבודה עיתונאית אמינה ויסודית כשאפשר למרוח כמה השמצות אנטי-ישראליות על דף ולדפוק כרטיס.


מה שהכתבה אומרת בסופו של דבר זה שכל ישראלי באשר הוא צריך להתחיל את הבוקר בקריעת כל פרטי הלבוש שיש עליו, פיזור חול על ראשו וזעקות השמימה "למה, הו, למה אין לנו הסדר קבע עם הפלסטינים?! למה?!?!?!". בלי שום קשר לעובדה שאני בטוח שיש אנשים שעושים את זה, ידידנו קרל לא ממש הצליח לתפוס את הצד הנכון של המקל. הוא אפילו מצטט את הנקודה במספר אופנים במאמר ולא מצליח בדיוק להבין אותה (בעיקר בגלל שלצד הנקודה הוא כותב שישראל יושבת על אדמה כבושה שאנחנו אונסים מדי יום ביומו). המטרה שלנו בחיים היא ליצור לעצמנו חיים נורמליים, בדיוק כמו כל אזרחי העולם החופשי. שלום או לא שלום, אנחנו רוצים להיות מסוגלים לשבת בבית קפה בלי שהוא יתפוצץ. נושא הפלסטינים הוא נושא מרכזי בכל מערכת בחירות ארצית ומופיע בכל העיתונים היומיים מדי יום במינון ואופן כאלו או אחרים. זה שאפשר לצטט סקר שלפיו זה לא עומד בראש מעיינינו זה בגלל שיש לנו גם בעיות אחרות בחיים.


אבל כל מה שאני אומר לא משנה. אין אמירה אמיתית בכתבה וכל מטרתה היא דיבה פטרוניסטית ואנטי-ישראלית (בדיוק כמו זרם התגובות המזעזע לכתבה שאתם יכולים לראות בתחתית העמוד אליו קישרתי). הוא מסיים בתהייה "האם הישראלים לא יודעים ששלום עם הפלסטינים הוא הדרך היחידה שלהבטיח את אושרם ושגשוגם?". אם הייתי קיצוני הייתי גם מציע את אפשרות הטרנספר, אבל אני לא אז אומר רק שהתשובה היא "כן, אנחנו יודעים" אבל זה לא משנה דבר.  ברור לנו שתקציב הביטחון שלנו יצנח קצת ביום שאחרי ההסכם, שהמצב הדמוגרפי ישתנה לטובת פינוי די נכבד של תקציבים אחרים וכולנו נחייה בשלווה הרבה יותר גדולה אבל להבדיל ממה שהעולם וקרל ויק חושבים, אנחנו רחוקים מלהיות החסם היחיד לשלום. ברור שאנחנו יכולים לאסוף את הפקעלך שלנו, להגיד שלום ולחזור לאירופה, אבל למרות שזה פתרון שהרבה אנשים יאהבו זה פשוט לא הולך לקרות ופתרון כלשהו לסכסוך ידרוש גם איזושהי פשרה מצד הפלסטינים שתבטיח את ריבונות העם היהודי במדינתו הקטנטונת. יש לנו מדינה ואנחנו הולכים לעשות את המיטב שביכולתנו כדי לחיות בה חיים נורמליים וזה כולל גם לדאוג לנושאים אחרים חוץ מקונפליקט כזה או אחר, כמו חינוך, פשע, ביטחון ועוני (אגב, הרבה שמאלנים לא עושים את החיבור בין ביטחון לקונפליקט אבל הוא שריר וקיים).


זה לא שלא אכפת לנו משלום. פשוט אכפת לנו מהרבה דברים אחרים גם ואין לנו שום סיבה להתנצל על זה.




העוצמה האנכרוניסטית

רצה הגורל וכמה זמן אחרי שכתבתי בפוסט הקודם על נוסטלגיה הופיעה הכתבה הזאת בפינה "שווה בדיקה" של מנחם הורוביץ (המאוד מומלצת) ב"תוכנית חיסכון" בערוץ 2 (המומלצת גם כן) על עיתוני ילדים. בדקה השניה של הכתבה הוא מדבר עם העורך והבעלים של "אצבעוני" ושואל אותו מיהם האנשים שצורכים את המוצר הזה ונענה "משפחות ישראליות, שורשיות, טובות, שמבינות את החשיבות של המילה הכתובה, של השפה, של העוצמה שמאחורי הנייר". מעבר למה שאני עשוי לחשוב על עיתוני ילדים, מדובר באמירה יומרנית ודי מפגרת. כבר כתבתי שעיתונות מודפסת זה ז'אנר מת כשכתבתי על הריב בין "ידיעות" ל"ישראל היום" ואני רחוק מלהיות הראשון.


בעולם בו האינטרנט הוא די שמיש ונגיש אני לא רואה סיבה להנציח את מעמדו של מדיום תקשורת האמון על יצירת זבל. זה לגמרי מיותר. עיתונים, אגב, הם לא הדברים היחידים שנעלמים. כבר בקושי מחלקים פליירים לכל מיני דברים, רוב התעמולה במערכות בחירות עברה זירה לאינטרנט ועוד הזרוע נטויה. דווקא ישראל היום ראוי לשימור כי הוא מאגד בתוכו עיתונות ופרסומות ומחולק בחינם כך שהוא פחות קטסטרופלי אבל גם סופו להיעלם. אנחנו במאה ה-21, סבאל'ה, די עם כל הנייר המיותר הזה.

כל הכבוד ל...

לבחור שתכנן את זה. אני והחבר'ה הולכים ליצור מתקן שינוע בירה שנקרא Beerbong ובחוקרי את הנושא נתקלתי במתקן היפיפה הזה שמדגדג לי את החוש ההנדסי באופן מאוד מיוחד. כמובן שהמתקן הזה מהונדס יתר והגברת הלחץ באמצעות מדחס, מרכז הבקרה ההידראולי, החיבורים המהירים ומערכת השטיפה המובנית הם די מיותרים אבל זה עדיין די כיף. כנראה שאנחנו נלך על משהו טיפה יותר מינימליסטי...

לסיום

לכבוד חג הסוכות אני מביא לכם בשידור חוזר את השיר שחיברתי שנה שעברה (בעיקר כי הוא עדיין עדכני).

כולם לשיר!

מחמוד בונה פצצה

זוהרת וירוקה

על כן הוא עסוק היום.

ואין זו סתם פצצה

זוהרת וירוקה,

מחמוד בונה פצצת אטום.

הוא לא ישכח לשים

חומרים בקיעים,

אורניום מועשר לרוב.

יקח טיל, ישים עליו,

לממש תוכניותיו

לזרוק אותו ממש רחוק.

וכשמחמוד יאמר:

"הביטו זה נגמר!"

יקרה דבר נפלא פתאום.

ימותו יהודים,

כולם בהמונים

ולאיסלאם יתגשם חלום.

העולם יהיה מופתע

אבל שלא ישכח,

אומרים את זה לא מהיום.

לאירן פצצת פלאים,

מה טוב ומה נעים.

מחמוד בונה פצצת אטום.

חג סוכות שמח,

רז.