חוסר חשק, אנטיקשורת וזמן פנוי

ערב טוב לכולם.

עדיין יש לי מצברוח מחורבן. אני לא מאשים אתכם או משהו, אלא בעיקר את עצמי. אומנם זה לא בלוג יותר מדי אישי עם שלל רגשות והחרדה, אבל יום יבוא ואני אכנס למה שעובר עלי כרגע. בשביל שזה יקרה, זה קודם צריך לעבור.

הומלץ לי לעשות דברים שעשויים לשמח אותי אז הינה, אני כותב בבלוג. לא היה לי חשק לעשות את זה אבל אני עושה את זה בכל זאת. אני לא תולה בזה יותר מדי תקוות, אבל נו, שיהיה...


אנטיקשורת

בהתחלה רציתי לכתוב פה על טיפול התקשורת במסקנות וועדת טרכטנברג אבל, אל"ף, נמאס לי לכתוב על המחאה, ובי"ת, נמאס לי לחזור על עצמי. חד-הצדדיות של התקשורת הייתה נוראית. לא שיש בעיה בהתנהלות שהיא בעד המחאה, אבל זו לחלוטין לא הייתה האג'נדה של התקשורת. התקשורת הייתה נגד נתניהו ולא בעד המחאה.

מעבר לגידופים במהלך עבודתה של הוועדה, בשידור החי של הצגת המסקנות ערוץ 2 וערוץ 10 הקדישו רבע מסך לנאום טרכטנברג ושלושת-רבעי מסך לדפני ליף וסתיו שפיר רואות את הנאום בטלויזיה ומנענעות את ראשן בחוסר שביעות רצון (ערוץ ראשון הקדיש לפרופסור את כל המסך ורק לעיתים חצה אותו כדי להראות מוביל טיפה אלמוני יותר מנענע את ראשו באולפן). אח"כ כל הרשתות פצחו בשידור שכולו קטילות, העיתונות הכתובה נעה בין גיבוב שטויות למשנהו והכל בלי באמת להציג את הדו"ח עצמו (המופיע בקישור לעיל). התקשורת יכלה לתת סיקור כנה אבל דבקה ברטוריקה חד צדדית מכוונת. שככה יהיה לי טוב, "מומחית הדיור של צוות המומחים של המחאה" (שאיני זוכר את שמה) אמרה "הדו"ח פותח 'דיור למשתכן' לזוגות צעירים וחיילים משוחררים; אז עכשיו במקום לקנות דירה ב-1.4 מיליון הם יקנו במיליון; מה עשינו בזה"? הגברת הנכבדה מוזמנת להעביר לי 400 אלף ש"ח מכיסה עם מדובר בכסף כזה קטן.

אבל את נקודת השיא בהתנהלות התקשורת בעניין זה ניתן לסמן בתשומת הלב החיובית מדי שקיבלה דפני ליף כשאמרה "אלי ישי יצא גבר (...) לליברמן יש מה ללמוד" על כך שישי החרים את ישיבת הממשלה (אקט לא אתי בעליל, לטעמי) בשביל לפגוש אותה. בתקשורת (ובראשות המחאה) התעלמו מהעובדה שאלי ישי מתנגד לפגיעה בחרדים, אותם הדו"ח ממליץ להוציא לעבוד, וליברמן "מכר" את הצבעתו בעד הדו"ח תמורת דיור לקשישים, דיור למשפחות בהן שני ההורים עובדים ושכר גבוה יותר לחיילים קרביים וכו' (וואו, איזה נקבה). בנקודה הזאת התקשורת פשוט לא הותירה מקום לספק. טרכטנברג היה בסך הכל עוד מערכה של התקשורת נגד נתניהו. כשאלי ישי יוצא נגדו, גם אותו התקשורת תחבק.

לא רציתי לכתוב את זה כי זה הרגיש שאני כותב את הפוסט הזה שוב ועושה מחווה לפוסט הזה ולדומיו. אבל אז הודיעו על עסקה לשחרורו של גלעד שליט. מעבר למה שאני חושב, ישנם הרבה טיעונים טובים בעד ונגד ביצוע העסקה. הטוענים נגד יגידו, בצדק, שמחבלים חופשיים זה רע ורוצחים שמגיע להם שלא יראו אור יום צריכים לבוא על עונשם. הטוענים בעד אומרים שדבר לא יחזיר את המתים, אם מערכת הביטחון אומרת שתוכל להתמודד אז לא יהיה נורא כל-כך ואסור לנו להחליט על קווים אדומים לאחר מעשה. כל זה יכול להוליד אחלה דיון, אבל מה שהכי מרתיח אותי היא פניית הכמעט 180 מעלות שעשתה התקשורת (וכתוצאה מכך, גם חלק נכבד מדעת הקהל) בנושא חילופי האסירים.

כתבות העוסקות בפיקפוק בנכונות העסקה לא היו מופיעות באופן כ"כ נרחב בעיתונות לפני שבועיים והיום הן מעתרות כל עיתון ותוכנית חדשותית. כולן בלי יוצא מן הכלל. אפילו ב"6 עם" שבסוף כל מהדורה ספרה את הימים שגלעד יושב בשבי כדי שחס וחלילה לא נשכח שאנחנו צריכים שהוא יחזרו הביתה. פתאום הקרקס התקשורתי שהיה בנושא החל לבצע פעלולים אחרים וכל בן משפחה שכול הופך למוקד תשומת הלב ואהדת התקשורת

מה שמרתיח בזה הוא לא משיכת התקשורת לסנסציוניות אלא מיקוד כל הביקורת בנתניהו. ביבי אשם בספין ובניסיון להרוויח הון פוליטי על חשבון החייל המסכן ועל חשבון כל הישראלים שיהרגו כתוצאה מחילופי האסירים. ביבי גם לא טורח לפייס את המשפחות השכולות. רק ביבי. לא כל האנשים שלחצו ופרסמו מודעות בשלטי חוצות, החתימו וחתמו על עצומות. שמעתי גם את רוני דניאל אומר שגם אם מגיע קרדיט על העסקה למישהו זה בטח לא לביבי כי רובה הייתה סגורה כבר לפני שהיה ראש הממשלה. ציפי לבני כמעט ותקפה את המהלך.

אני לא חושב שאי פעם התקשורת הייתה מגוייסת כ"כ חזק נגד ראש הממשלה. כאמור, התקשורת אכן אוהבת סנסציות, אבל זה לא שהיא לא יודעת לחבק, אפילו פוליטיקאים ואפילו מהימין. בייחוד כשנושא שהיא באופן אישי קידמה מגיע לסוף אותו היא רצתה. זה קרה במסקנות ועדת טרכטנברג (והתוכנית הראשונית של נתניהו) וזה קורה ביתר שאת בעסקת שליט. ביבי הוא בסדר גמור גם מעבר לזה אבל התקשורת תמיד תכנה את השמעתו לרחשי הציבור "התקפלות", את עקשנותו "ניתוק" ואת העובדה שאחרי לילה של דיונים הוא נראה עייף "שחיקה ושולפנות". שלא תטעו, הבעיה של התקשורת היא ביבי ולא דבר ממה שהוא עושה.

לעיתים אני תוהה אם עדיף שביבי יגדל שפם וירוץ תחת שם בדוי:

(למי שלא יודע, זה היה שם בו השתמש ביבי כשהוא היה נראה ככה.)

תחשבו, ככה יהיה לנו ראש ממשלה מוצלח בלי שהתקשורת תרצה להיכנס בו כל-כך חזק...


זמן פנוי

כמו שאני לא יכול לפרש לכם מאיפה ולמה נחת על הדיכאון שאני חווה, אני לא יכול לפרט לכם מדוע נחת עלי לאחרונה זמן פנוי כה רב. גם במקרה הזה, הזמן הוא זה שיגרום לי לחשוף את זה. אבל בכל הזמן הזה אני לא מוצא את עצמי משתעמם. אני כן מרגיש שאני נרקב (הדיכאון לא עוזר לזה), אבל גם לא כ"כ חם יותר אז אין יותר מדי ריח ואני גם מצליח לעשות עם עצמי משהו. אני מתעמל, פוגש חברים, משלים סרטים וסדרות וישן כאוות נפשי.

אני מקווה שזו תכונה אנושית (על-אף ההנאה שבתכונה על-אנושית) כי יש משהו מאוד חיובי, לדעתי, ביכולת למלא זמן פנוי בתוכן שנראה לאותו פרט כבלתי סתמי. יש אנשים שבשבילם לראות סרט זה סתמי וכוליי, אבל לדעתי זה הכל עניין של ראש פתוח. כנראה שגם במצבי הנוכחי אני רואה בזה בריחה מבורכת, אבל אני מתחיל להבין את הצורך הזה בזמן פנוי. זה הזמן אליו דוחים הכל ואני שם. אם לא הייתי מדוכא הייתי צוהל.


לסיום

• בפוסט הבא אעסוק (אולי) בשני פסטיבלי בירה שיצא לי לפקוד במהלך חג הסוכות. שניהם פסטיבלים המהווים מחווה לאוקטברפסט הגרמני. על אלו ועל פסטיבלים אחרים שהיו ניתן לקרוא בבלוג הבירה הנחמד הזה.
• זה האסקי סיבירי שמבועת מג'וליה רוברטס.
• יש איזושהי מחאה סוציאליסטית חובקת עולם (שאני לא רוצה לקשר אליה כ"כ) שקצת מזכירה את מחאת יוקר המחייה עם דגש, באופן מוזר, על חמדנות תאגידים, כמו שהיה פה עם המחאה נגד תנובה והטייקונים. Cracked, מגזין הומוריסטי בד"כ, פרסם את הטור הנפלא הזה שכדאי לקרוא כי הוא מבהיר כמה בעיות במחאות הללו.
• אגב Cracked, הם מנו לפני כמה זמן את תוכניות הטלוויזיה המוזרות ביותר וזה אחד מהקטעים מאחת התוכניות. לראות ולא להאמין.
• לא הכרתי את הלהקה Mutemath עד לא מזמן. כנראה שגם אתם. אז הינה. תכירו.
• לכבוד סוכות, זוכרים את "מחמוד בונה פצצה" שמופיע בסוף הפוסט הזה?

מועדים בשמחה,
רז

חרא, צרות בעצרת וסופה של פמליה

ערב טוב לכולם.

כשהחיים נותנים לך לימונים, אתה יכול להפוך אותם ללימונדה. כשהחיים נותנים לך ערימה גדולה של חרא, האופציה להפוך אותה למיץ חרא ממותק לא מעודדת במיוחד. 

אז המצב קצת בזבל. לפחות יש לי אייפד 2 חדש:

צרות בעצרת

היה זה בן-גוריון שאמר "או"ם שמום" והוא לא טעה. לאו"ם אין כוח אמיתי לכפות או לקבוע יותר מדי. גם אין בו יותר מדי קונצנזוס באשר ליותר מדי דברים וחלק מפעולתיו הן לא חיוביות בעליל. הבעייתיות הגדולה באו"ם היא שהוא כן משדר איזושהי מידה של קונצנזוס ובמידה מסוימת מהווה חותמת איכות לפעולותיו. האו"ם מוטה, אבל אוהבים לראות בו כמאוזן. הוא מתיימר להתעסק בבריאות וזכויות אדם ושלל דברים נעלים ולכן רבים מאמינים שאם האו"ם אומר משהו, ראוי שהעולם ייאלם דום גם אם שום דבר לא באמת יכול לכפות את זה. כאמור, זה בעליל לא נכון.

מי שצפה בתקשורת הבינלאומית  אחרי תחילת המהפכה בלוב יכול היה לשים לב למבט המופתע של העולם כשגילה שבמשך כמה שנים לוב של קדאפי עמדה בראש וועדת זכויות האדם של האו"ם. מעטים יודעים שהסיבה שהפליטים הפלסטינים מכונים "פליטים" כיוון שאותו או"ם שמתיימר לעזור לכל מי שבצרה מסרב לשקם אותם כדי שיוכלו לבוא בדרישות לישראל.

הרשימה עוד ארוכה, אבל ישנם 2 נושאים בעצרת הקרובה של האו"ם שנוגעים לנו וראוי לשים אליהם לב:

מודעה של ועידת
דרבן הראשונה

וועידת דרבן השלישית -  הנושא הזה אומנם פחות חשוב, אבל הוא דוגמה קלאסית לזה שהאו"ם נגדנו. הוועידה הראשונה, שהתרחשה בעיר דרבן שבדרא"פ בשנת 2001 נקראה משהו בנוסח "הועידה העולמית נגד גזענות" משכה טיפה אש וביטולים כיוון שאחד מהנושאים בה עסקה היה ההשוואה בין ציונות לגזענות. ב-2009 התכנסה הוועידה השניה בג'נבה שבשוויץ, שכבר משכה הרבה יותר אש מכל מיני כיוונים, ישנים וחדשים, בעיקר בגלל שהנואם הראשי בה היה חברנו הטוב נשיא איראן, מחמוד אחמדיניג'אד. השלישית תתקיים בניו-יורק כחלק ממושב העצרת. הינה סרטון קצר (שפרסמתי בעבר; בהפקת האתר הזה) שנותן כמה הסברים לגבי מה הוליד את דרבן ואת יחס האו"ם לישראל בכלליות. שלא יהיה ספק, הוועידה כן נולדה, במובן מסויים, נגדנו באופן אישי.

מהוועידה הקרובה גם יהיו הרבה מבריזים ויש תנועה אמיתית נגדה (ראו סרטון), אבל האו"ם עדיין משמר אותה. אני מסרב להאמין שמדובר בקיבעון זכות דיבור כמו-אמריקני של "אני לא מסכים עם דבריך אך אלחם על זכותך להגיד אותם". יש כאן חלק ממגמה ברורה.

המהלך הפלסטיני באו"ם - למי שחי תחת אבן בחצי שנה האחרונה, אבשר כי הרשות הפלסטינית מתכננת להגיש בקשה לאו"ם להכיר בה כמדינה עצמאית בגבולות 67'. הצפי כרגע היא שהבקשה לא תעבור את מועצת הביטחון של האו"ם ואם תעבור יוטל עליה וטו ע"י ארצות הברית.

התמימים ביניכם עשויים לתהות למה הם בכלל עושים את זה אם צפוי לכישלון? ומה הקשר להיות האו"ם אנטי-ישראלי? התמימים ביותר עשויים לשאול אם אנחנו אומרים שאין לנו בעיה עם מדינה פלסטינית ברמת העיקרון, למה אנחנו לא מאפשרים את זה (ולמה ארה"ב מטילה וטו)? התשובה לכל השאלות הללו היא מאוד פשוטה: לא זה הפתרון ולא זו הדרך אבל הם עושים לנו את זה דווקא.

כמו שאמרתי מקודם, האו"ם מוטה אבל אוהבים לראות בו כמאוזן. ההסכמה באו"ם להצעה הפלסטינית תועיל רק בדבר אחד - ניגוח ישראל וארה"ב. הפלסטינים יודעים את זה, העולם יודע את זה, וכפי שמסביר הסרטון לעיל, זה הכל חלק ממשחק אחר לחלוטין. לאף אחד אין ספק שגם אם ההצעה תעבור, שלום לא יצא מזה. נכון, לפלסטינים יש יעדים מדיניים, אבל המהלך לא ישרת אותם ויהווה רק מהלומה דיפלומטית לישראל לכשהמהלך ייכשל. אה, וזו הזדמנות להתסיס את השטחים ולגרום לאלימות ומוות בשני הצדדים, אבל דברים כאלה לא מעניינים את האו"ם או את הרשות, כנראה.

(הערת צד קטנה: אני לא נכנס בכוונה לאופציה שאיכשהו הם יצליחו להשיג חברות באו"ם בכאילו ולתבוע אותנו בהאג על פשעי מלחמה ואז יוטלו עלינו סנקציות כמו שעושים עיתונים גדולים כיוון שגם אלו דורשים מעבר במועצת הביטחון, שהוא חסר סיכוי לחלוטין. בכלל, התקשורת נהנית מאוד לנפח את הנושא מחוץ לכל פרופורציה אפשרית ולתאר את כל המצב כאפוקליפטי. נכון, זה חלק מהאג'נדה הפלסטינית, אבל מנקודת מבט ריאלסטית זה די מגוחך.)

האם יש סיבה לפחד מיידי מועידת דרבן והמהלך הפלסטיני? האו"ם הוא שמום לא קטן; אין ביכולתו לשנות את העולם יותר מדי. זה לא אומר שהוא לא מעצבן או לא מעצב דעת קהל עולמית. מה אפשר לעשות? חוץ מלדאוג להסברה בסביבה הקרובה נשאר, לצערי, רק לנשוך את השפה...


סופה של פמליה

הסדרה המצוינת "Entourage" של HBO הסתיימה לא מזמן לאחר שבסוף העונה הקודמת הובטח כי היא תסתיים אחרי העונה הקצרה הזאת. יש תמימות דעים די ברורה; הסוס טוב, אבל עייף. זו הייתה סדרה שמאוד אהבתי. היא הייתה חדשנית, מצחיקה, הייתה לה רמת גימור מאוד יפה, הטקסט היה טוב, הדמויות היו אנושיות ובעלות קשת סיפור רחבה והיו ציצים. אני מקווה שהיא תהווה מקפצה לשחקנים ולא תיפול עליהם איזושהי קללת סיינפלד (אחד מהם כבר סגר סיטקום שיוצא בסוף החודש; שיהיה בהצלחה).

מה שכן, פרק הסיום היה פשוט מזוויע. לא שלא שווה לראות אותו או משהו כזה, אבל זוועה לא קטנה. הרמה הגבוהה של פמליה נשמרה, רק שהעלילה התעוותה באופן לא צפוי לכל מיני מחוזות דביליים. אבל זה פחות הפריע לי, אחרי הכל מדובר בקומדיה ואי אפשר להגיע לפינאלה ע"י הרג כל הדמויות. מה שהכי הפריע לי זה העובדה שהסוף היה פתוח! אפילו לא מרומז אלא אשכרה תלי-צוק (Clif-Hanger)! כנראה שזה מכוון לכל מיני דיבורים על סרט המשך, אבל אני מאוד מקווה שמישהו יהרוג את הפרויקט החמדני הזה לפני שהדם שיושפרץ ממותו הכואב של התפלץ הפרנקנשטייני הזה על המסך יכתים את הסדרה המצוינת הזאת.

אם עוד לא ראיתם, רוצו להשיג. שווה אפילו להגיע לסוף.


לסיום

• היה פוסט קצת מבאס, אז הינה בחור שאוכל צנצנת נוטלה שלמה עם כף.
• ערפאת הבטיח ב-94': "אהפוך את אוסלו לאסון"
• זה גור כלבים ששוחה ברוח.
• סגן שר החוץ, דני איילון, הוציא עוד סרטון הסברה טוב, שני בסדרה שזה היה הראשון שלה. חבר אמר לי שזה נחמד אבל אנחנו לא מצליחים אפילו לשכנע את השמאל בעובדות הפשוטות, אז לשכנע את העולם זה חסר סיכוי. חשוב מאוד להפיץ ולא להפסיד מראש.
• סיוטים בלילה:

תעירו אותי כשספטמבר ייגמר,
רז.

סיפוקים, כלב ארור וסיוט ברחוב הירקון

ערב טוב לכולם.

ביום שישי שעבר הופיעה לי פריחה מוזרה על הגוף. סך הכל די אנושי. כשהחלטתי להזמין תור לרופא עור מצאתי את עצמי בצומת דרכים. מצד אחד, יכולתי לקבוע תור ליום רביעי בצהריים במרחק 30 דקות הליכה מהבית או ליום שישי בצהריים במרחק 15 דקות הליכה מהבית. כיוון שאין סיבה להרוס יום מנוחה כמו יום שישי ותמיד קיימת החובה המוסרית להרוס ימי עבודה, קבעתי תור ליום רביעי.

קמתי ביום ראשון טיפה הפוך כיוון שהתגרדתי כל הלילה, אז קבעתי תור לרופאת משפחה. כשהגעתי היא הסתכלה, נתנה לי תכשירים, אמרה לי במבטא רוסי עדין "אני רוצה שתישאר בבית עד התור שלך לרופא עור" ורשמה לי ימי מחלה בהתאם. תאוות הבצע שלי עלתה לי ביום מחלה ביום חמישי. נראה כי הקוסמוס מנסה ללמד אותי שיעור חשוב בדחיית סיפוקים...

הבלוג ציין יומולדת שנתיים לאחרונה.

לא יצא לי להשקיע בבלוג השנה כמו שהייתי רוצה. עברה עלי שנה טיפה בעייתית בחיים האישיים והרגשתי טיפה עייפות מהעיסוק בפוליטיקה. נכון שזה מאוד מספק להוציא עצבים בפסקאות ע"ג פסקאות אבל זה גם מאוד מתיש. בניסיון לדחות את הסיפוק שבכתיבת עוד פוסט על המחאה החברתית ששוצפת ברחובותינו לאחרונה מצאתי את עצמי נמנע מכתיבה בבלוג בכלל וזה לחלוטין לא תקין. שלא תבינו אותי לא נכון, הנושא בוער בי, הבלוג מיועד בדיוק בשביל אותם נושאים שבוערים בי ואם אתה עוסק במשהו שהוא לא המחאה אז אתה לא מאאאגניב, אבל יש גם עולם מעבר לזה.

אז בפוסט הזה, אני אמנע כמעט לחלוטין מפוליטיקה בכלל ומעיסוק במחאה בפרט. רק אומר שאני לחלוטין מסכים עם כותרות המחאה הנוגעות ליוקר המחייה וכל זה, אבל כדאי לכם לקרוא את המאמר הזה ואת המאמר הזה על הרוחות המנשבות מאחורי המחאה, לצפות בוידאו הזה ובוידאו הזה לגבי היות המחאה פוליטית במכוון, בוידאו הזה כדי לראות מה חלק מהמוחים (כולל מנהיגי המחאה עצמם) מגדירים כצדק חברתי ומטרת המחאה,  בוידאו הזה כדי להבין איך מנהיגי המחאה רוצים שהיא תצטייר בעולם, בוידאו הזה ובוידאו הזה כדי לספוג עוד טיפה לכלוך על הנהגת המחאה, בפוסט הזה ובפוסט הזה ובפוסט הזה כדי להבין טיפה יותר גם את הסכנות שבקיום הדרישות הפחות פוליטיות של המחאה ובוידאו הזה כדי לראות גור כלבים תחת השפעת חשמל סטטי.

וזהו.

די.


כלב ארור

אני כבר כמה זמן מתלונן על כך שאין יותר מדי חדשנות בסדרות הטלוויזיה של ימינו. עיקר הטיעונים שלי נשענים בעיקר על סדרות טלוויזיה האמרקאיות, שזה כנראה קצת דופק לי את התיק, אבל הטלוויזיה האמריקאית עדיין ניצבת בחזית והיא הכי נגישה. עונת השידורים שמסתיימת בימים אלו הביאה לנו סדרה אמריקאית שהיא פנינה של חדשנות חסרת תקדים. באופן בלתי מפתיע, הסדרה מבוססת על סדרה אוסטרלית. לשתי הסדרות קוראים Wilfred, ובמרכזם עומד אדם בוגר מובטל שרואה את כלבה של אהובתו הבלונדינית, על שמו נקראת הסדרה, כאדם בחליפת כלב. אתם מוזמנים לקרוא את המשפט האחרון שוב.

בשנת 2002, הוציאו כמה אוסטרלים סרט קצר וסוריאליסטי על בחורה לא בלונדינית שמראה לראשונה לבחור שהיא יוצאת איתו את הדירה שלה ומכירה בינו לבין הכלב שלה, שישב על כיסא בפינת חדר השינה ועישן באנג. הסרט הוקרן בסאנדנס וזכה להרבה אהדה, מה שגרם לו להפוך לסדרה באוסטרליה ב-2007 שחזרה לעונה שנייה ב-2010. נטען כי אותה עונה שניה היא האחרונה בהחלט ובמקביל נמכרו הזכויות ל-FX והם יצרו גרסה אמריקאית פחות סוריאליסטית ויותר מקאברית, כאשר האוסטרלי מאחורי ווילפרד, ג'ייסון גאן, ממלא גם כאן את אותה חליפת כלב.

הסדרה האוסטרלית שמרה על קו סוריאליסטי מאוד חזק. לאורך כל הסדרה נראה כי אין משמעות מיוחדת לתפיסתו של אדם (החבר) את ווילפרד כאיש בחליפת כלב. זה פשוט שם והאינטרקציה של ווילפרד עם סביבתו היא אומנם התנהגות אנושית לחלוטין עם דפוסי התנהגות כלביים (לדוגמה, אם כלב ירדוף בנביחות אחר מכונית רועשת, ווילפרד ירוץ אחריה תוך שהוא מקלל ויורק איומי רצח) אבל לעיתים רחוקות ניתנת אינדיקציה לגבי כיצד תגובת הסביבה שונה מתגובתו של אדם. הסדרה יותר קרובה לתיאור קומיקס המתרחש ביקום מקביל בו חיות הן אנשים בתחפושת. לעיתים הסדרה אפילו לא נראית כמו קומדיה. יכול להיות שזה נטוע במקצב איטי יחסית או בתקציב התאורה הדל, אבל פעמים רבות חשים בניכור עמוק שקיים בדמויות. הדבר מציב את הסדרה עם גוון הרבה פחות קומי ורוב הבדיחות אינן נובעות משורות מחץ אלא ממגוחכות הסיטואציות השונות. הסדרה כשלעצמה לא ממש עוברת מסך לאנשים שרגילים לקומדיות אמריקאיות ולא בכדי הקרדיט שניתן לכותב האמריקאי שהצטרף לאלו האוסטרלים בסדרה החדשה, דיוויד זוקרמן (ידוע בעיקר מ-Family Guy ומ"הנסיך המדליק מבל-אייר"), היה "Developed for American Television by".

בגרסה האמריקאית מוסבר לנו כבר מההתחלה כי רייאן (אותו משחק באופן מצויין אלייז'ה ווד) רואה את ווילפרד כאיש בחליפת כלב כיוון שעבר התמוטטות עצבים קשה לאחר ניסיון התאבדות כושל (כן, זו קומדיה). נוסף על כך, מושא אהבתו, ג'נה, הבעלים של ווילפרד, היא שכנה שלו, ולכן לסדרה יש הרבה יותר חופש לחקור סיטואציות מאוד רחוקות מה"בינו לבינה" בה התמקדה הסדרה האוסטרלית. גם אם כשרואים את הסדרה לא ממש חושבים על זה, העובדה שיודעים כי האינטראקציה עם ווילפרד קורת באופן בלבדי בראש של רייאן נותנת נופח מאוד פייט-קלאבי לכל הסדרה. *ספויילר לא רציני* ישנו פרק בו באחד מסיפורי המשנה רייאן נכנס לתאונת דרכים אחרי שווילפרד מסובב לו את ההגה כיוון שהוא שם עין על בובת ג'ירפה ברכב הסמוך (ככלב, הוא נהנה לבעול בובות פרוותיות). כדי להתחמק מנזק כספי, רייאן נאלץ לזנות את עצמו לבעלת הרכב המבוגרת, ולמפגשים הוא נאלץ לקחת את ווילפרד שרוצה לממש את אהבתו לבובת הג'ירפה של בנה. לקראת סוף הפרק ווילפרד מבקש את עזרתו של רייאן בהגשמת הפנטזיה של הג'ירפה כי גבר אחר יבעל אותה בזמן שווילפרד מתבונן. רייאן, שנאלץ להיעתר לבקשה, נתפס ומסולק בבושת פנים. המחשבה שרייאן עצמו הכניס את עצמו לתאונה, להתנהלות מול בעלת הרכב, לבעילת בובת הפרווה וגורר את כלבה של שכנתו לכל זה (ולא להיפך) מוסיפה ערימה של מקאבריות אינסופית לכל הסיטואציות המשעשעות בה עוסקת הסדרה. *סוף ספויילר לא רציני*

באופן אישי, הגרסה האמריקאית של ווילפרד היא סדרה המנצחת שלי בעונת השידורים החולפת ולו רק בגלל החדשנות המרעננת שהיא מביאה, הן באופי והן בפנים החדשות של גאן האוסטרלי שנותן משחק מעולה (אני מקווה שזו לא תחנתו האחרונה בזירה העולמית). כבר אושרה עונה שנייה לגרסה האמריקאית שתעלה בקיץ הבא. ממליץ בחום לראות את העונה שחלפה. אם היא תעניין אתכם, תוכלו לנסות את הגרסה האוסטרלית. לא שהיא פחות מוצלחת היא פשוט מאוד שונה ממה שרגילים לראות בסדרות טלוויזיה. יהיו שיאמרו שזו אפילו נקודה בזכותה.


סיוט ברחוב הירקון

יצא לי לאחרונה לפקוד את ה-Nightmare בתל אביב. למי שלא מכיר, מדובר באטרקציה המכנה את עצמה "מבוך אימה", כנראה בגלל ש"מסדרון עקום של אימה" זה ארוך מדי. הלכתי לחוויה הזאת בספונטניות יחסית יחד עם חברה שלי שהואילה בטובה ללכת לשירותים לפני שנכנסנו ובזכות כך לא השתינה מרוב פחד לכשהאימה החלה להחשף בפנינו.

לצופה מבחוץ נשמעת החוויה כרכבת שדים סטנדרטית. זה גם מה שאנחנו חשבנו לפני שהואלנו לפלוט את עלות מחיר הכניסה, 50 ש"ח לראש. מהר מאוד התוודענו, לשמחתנו (או לאימתנו), לכך שזהו ממש לא המצב. הקופאי בכניסה הנחה אותנו לעקוב אחר הנוריות האדומות על התקרה והכניס אותנו בחוסר התלהבות מופגן דרך דלת רועשת למסדרון חשוך לחלוטין. רמקולים השמיעו רעשים מפחידים מסביבנו, היו שלל שרשראות שנתלו מהתקרה והיו מפוזרות על הרצפה ופתאום בין הבזקי האור החלו להופיע דמויות. לא היה מדובר בבובות אלא בשחקנים. שלא תבינו לא נכון; אין עלילה או טקסט. פשוט אנשים מחופשים שקופצים מכל פינה ופינה תוך שהתאורה והצלילים מוסיפים לאפקט האימה החזק.

החוויה מבויימת טוב מאוד. שותפתי למסע הייתה מפוחדת כל-כך עד שהשתמשה בי בתור מגן אנושי לאורך כל המסלול. עד כדי כך שכאשר בשלב מסויים אחת הדמויות נגעה בכתפה מאחורה, היא ניסתה לסובב אותי 180 מעלות כדי שאגן עליה מפניו והיא אפילו לא זוכרת את זה. זה לא שהרגשתי שמפלצות מחכות לי בכל פינה לכשיצאתי, אבל זרם האנדרנלין היה ברור. ברגע שיוצאים מרגישים שרבע השעה שמבלים בפנים שווה כל אגורה. אם אתם בקטע, כדאי לכם בהחלט לנסות.


לסיום

• רופא העור מהסיפור בפתיחת הפוסט השלים לי יום מחלה ביום חמישי. אני כותב את זה כאן כדי שהסיפור לא יאבד מומנטום...
• אני מכיר את הבחור שמופיע בתמונה בכתבה הזאת! והזאת! והזאת! והזאת! אני אומנם לא מסכים עם הדעות של הבחור, אבל כל הכבוד לו שבשבוע בו יש לו יומולדת הוא הפך לסוג של סלב עולמי. מזל טוב, רון!
• שלדים בארכיון, בלוג תמונות נחמד של קטעי עיתנות מהעבר. הפייבוריט שלי עד כה היא פרסומת הגלידה הזאת.
• שר ההגנה היוצא של ארה"ב רוברט גייטס חווה את דעתו על ממשלת נתניהו. חוות הדעת לא הייתה אוהדת במיוחד. זכותו לדעתו. מה שהתקשורת לא טורחת להבהיר זה שגייטס מדבר מנקודת מבט של אינטרס אמריקאי ושבשורה התחתונה זו בסך הכל דעה של בכיר יוצא. אין כאן משבר חדש ואקוטי. זה לא מפריע, כמובן, לציפי לבני לדרוש את התפטרותו המיידית של נתניהו בעקבות העניין.
• שיר משעשע (18+).
• מועדון העובדה הלא חשובה! העובדה האהובה עלי עד כה היא שקללות מסייעות בהפחתת כאב.
• כל הכבוד לקבוצת ה-FSAE של אוניברסיטת בן-גוריון על שלקחו מקום 15 מ-57 בתחרות שהתקיימה השנה באיטליה, התחרות הראשונה בהשתתפות קבוצה ישראלית. יצא לי לקחת חלק בגלגול קודם (וכושל) של הפרויקט הזה בתקופת הלימודים לתואר ראשון. אחד מהחבר'ה שהיו בפרויקט אז, הרים אותו עכשיו ולא נותר אלא להיות גאים. מוזמנים להיכנס לערוץ ה-YouTube שלהם.
• בנוסף לאיום ההצבעה באו"ם על מדינה פלסטינית, אותו כנס של האו"ם מביא לנו גם את ועידת דרבן השלישית בנושא גזענות. הנה הסבר קצר למה זה עבודה בעיניים. חשוב מאוד להפיץ לחברים מעבר לים.
• הינה סקירה על מספר סדרות שיככבו בעונת השידורים הבאה עלינו לטובה. נראה מבטיח.

להתראות בשמחות,
רז.

שבריריות, המון זועם והמסע בעקבות זיגי בעיר הקודש

ערב טוב לכולם.

גוף האדם הוא מכונה מדהימה בעיני. כל יצור ביולוגי, בעצם, אבל גוף האדם קרוב יותר לליבי. זוהי מכונה הגדלה מעצמה, מייצרת חלפים ואנרגיה, מאחסנת ומעבדת מידע ועוד. אבל היא גם שברירית מאוד. שריטות, חבלות, עודף נתרן באוכל גורם לצבירת נוזלים ברקמות השומן, חום וקור משפיעים באופן דרסטי על יכולות התפקוד וכולי.

גיליתי על עצמי משהו מוזר לאחרונה. יש לי אלרגיה קלה לאבק שמתנגשת יופי יופי עם דלקת כרונית שיש לי בסינוסים. המאווררים והמזגנים גורמים לי להתעטש, אבל עדיין חם לי. זה נוראי. זה הופך אותי לתת צורת חיים. אני מקווה שיום יבוא ואשלים עם זה. או שזה יעבור. עדיף שיעבור...


המון זועם

ישנן שתי סיבות בגינן אני זועם על מובילי מחאת הדיור. הסיבה הראשונה היא שאני לחלוטין לא רציתי לכתוב על המחאה הזאת, כפי שציינתי בסוף הפוסט הקודם. רציתי קצת לברוח מהכתיבה על הפוליטיקה ולכתוב על 3 סדרות טלוויזיה חדשות שפרצו בעונת הקיץ שהמכנה המשותף היחיד בינהן הוא שיש להם את האות F איפשהו! עכשיו אני צריך לכתוב על השטויות שלהם. מה שמוביל אותי לסיבה השניה בגינה אני זועם, העובדה שהיעד המרכזי של המוחים הוא הפלת הממשלה. הראשונה מאכזבת, השניה קטאסטרופלית.

כפי שציינתי בסוף הפוסט הקודם אין לי בעיה עם נושאי המאבק כפי שהם. יש בעייה בתחומי הדיור ויוקר המחייה. בהתחלה התנגדתי כי המאבק היה ממוקד בהורדת שכר הדירה בת"א, מטרה בזוייה לחלוטין ויהיו שיגידו אפילו ניאו-מרקסיסטית ("אני מדוכא כי אני מוכרח לשלם הרבה כסף כדי לקבל משהו ממש יקר ויוצא מזה שאני נגרר מאחורה מבחינה כלכלית בזמן שבעל הבית מרוויח כסף"). אבל כשלאט-לאט זה נראה כאילו כאילו המחאה היא חברתית והציבור הבין ששלטון זה לא שגר ושכח, הבנתי שיש טעם במעשיהם. כל זה התנפץ כאשר בנימין נתניהו השיב לדרישות המוחים באופן הבא (תמליל):

את תגובת המוחים אתם יכולים לראות בסרטון. מבחינתם, נתניהו חופר ומדבר שטויות. הם קוראים לזה ספין. אולי התוכנית לא מבושלת עד הפרט האחרון אבל על כל זה ניתן לדבר. בכל מקום שנסתכל נראה את המוחים אומרים את אותו הדבר: "אנחנו לא מאמינין לביבי". לא שהם חושבים שהתוכנית לא יכולה לעבוד, אלא שהם לא חושבים שנתניהו יקיים את התוכנית לה התחייב ויפתור את בעיית הדיור באמצעותה.

המשמעות היא פשוטה מאוד. לא משנה מה יגיד נתניהו, זה לא יספק את המוחים. מבחינתם יש פתרון אחד (שהם אוהבים לחזור עליו רבות), שיתפטר. מעבר לעובדה שאני מתנגד לכך, קריאה להפלת הממשלה היא אקט לא דמוקרטי. זה יכול להיות מהלך פופלרי, אבל זה מהלך קיצוני וכוחני. בארצנו הקטנטונת יש בחירות והם הבמה להפלתם והמלכתם של מנהיגים.  מקום בו לגיטימי להשתמש במחאה כזאת היא במקרה של משבר מנהיגותי אקוטי כמו במקרה של אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה. כאן אין נקודות דמיון. המפגינים לא יכולים להגיד בפנים חתומות שהסיבה למצב הנוכחי היא ביבי ולפני זה הכל היה ורוד. יתרה מכך, אם יתחלף שלטון, הבאה בתור הנוכחית היא ציפי לבני, מי שהייתה שרה בכירה בממשלה הקודמת ושרת הבינוי והשיכון בממשלה שלפניה, ועל כן יותר אחראית למצב הנוכחי מנתניהו ומרוב האנשים במפה הפוליטית. שלא לדבר על כך שהליכה לבחירות מקפיאה את כל תהליכי החקיקה בלפחות חצי שנה. משום מה אף אחד לא אומר את זה...

המחאה המשיכה במשך כמה זמן בלי דרישות רשמיות. כל אגודת סטודנטים ומפלגת שמאל רשמה כמה ציפיות מהמחאה ובאחד האתרים היותר רשמיים של המחאה, שהוא אתר וויקי, ישנה רשימת הצעות לרשימת דרישות ואוסף פנטזיות שנפתח במילים:

המחאות שסוחפות את המזרח התיכון מעוררות בנו תחושה של פספוס. גם אנחנו רוצים לנהור אל הכיכרות, לזרוק סיסמאות ולעמוד יחד כאוסף של זרים שבן רגע נהיים לשותפים, אנשים שמתלכדים לעם. זוהי כמיהה לאהבה ולאחווה, לתחושה של חלק ממשהו היסטורי. ואם המצרים והסורים יכולים, למה לא אנחנו? מהפכה. זהו צו השעה.

כיוון שזהו וויקי, כל אחד יכול לדחוף לשם את השטות שלו וכך הגיעו לשם שטויות כמו "הקמת שכונות קראוונים זמניות", "חוק יסוד דיור המחייב אספקת קורת גג לכל אזרח ואזרח", "הלאמת נכסים", "לקצר את החופש הגדול על פי חוק בחודש שבתאריך 1.8 יצאו בתי הספר תיכון יסודי , וגנים ,לחופש", "שינוי שיטת הבחירות לפדרלית", "הקמת מפלגה צעירה שתעסוק בנושאי דיור וחברה" והצעה לצעד המחאה "סירוב התייצבות למילואים". שככה יהיה לי טוב, רק עצלנות מנעה ממני להוסיף להם "נציג האוהדים בכנסת" ו"מועדון חדש; מעץ; שיהיה קל לשרוף".

אנשים כל הזמן מנסים להזהיר נגד זה בסרטונים או בפוסטים בבלוגים אבל המחאה רק ממשיכה כי התקשורת לא מפסיקה להלל. מאקו פתחו עמוד מיוחד בו הם, בין השאר, עוזרים לארגן את המחאה. ערוץ 10 לא נשארו חייבים ופתחו עמוד שכותרתו היא לא פחות מ"דופקים אותנו" עם תמונה של ביבי והמעצבת הגרפית של התוכנית "לילה כלכלי", שעברה לשדר מהמאהל, אחראית לגרפיקה בפוסטרים שלהם. כל פעם, תוך העלאת בעייה אמיתית (זה יקר וזה יקר וזה יקר) ומשתמשים בזה לצורך ניגוח. זהו גם דין החוק המכונה "חוק הוד"לים" שאיש לא הצליח להסביר לי למה הוא מכונה בפי רבים "החוק המזדיין ההוא למסירת כל שטחי המדינה לטייקונים בחינם תוך רמיסת איכות הסביבה" (שזה ממש לא קליט). החוק הסבבה לגמרי הזה עבר וכנראה שהמוחים שכחו שדמוקרטיה זה עניין של כמות אנשים ולא הווליום שלהם כשטענו שמעבר החוק הוא השתנה ישירה של הכנסת על העם (הם גם טוענים שהחוק הוא "שליפה מהמותן" כאשר הוא בעצם יותר מבוגר מהמחאה הזאת בכמה חודשים טובים). גם ברגע שנראתה נכונות לשבת ולדבר, דרשו ראשי המחאה שהדיונים ישודרו בשידור חי לכל (דרישה ממנה נסגו בהיסוס).

לא הממשלה מתעסקת בספין! הם מתעסקים בספין! המוחים צריכים לעשות חשבון נפש ולכוון את דרישותיהם למכנה המשותף הנמוך ביותר ולעקור את הפוליטיקה מכל העסק. יהיו שיטענו שהשמאל הקיצוני רק רוכב על המחאה אבל לאלו אומר שהם יכולים לבעוט בו. המחאה החברתית צודקת אבל אסור לה להיות נגד הממשלה. הוצעו פתרונות יצירתיים שמתחשבים בתמונה הרחבה וזה נכון שיש מקום לעוד, אבל אם לכל פיתרון שהוא לא אידיליה מרקסיסטית בה כולם הופכים למיליארדרים הם יענו בשרפת המועדון (עוד רפרנס גשש ואבדנו) לא נקבל שום דבר והכל יהיה רק יותר גרוע.

אני, אישית, כפי שאתם מנחשים, סומך על נתניהו. צריך לתת לו לעשות את העבודה שלו ואם יש רחשים בעם ראוי להשמיע אותם. אבל כל עוד המחאה היא כדי להפילו מכסאו, היא לא צודקת.

זהו. הוצאתי את זה. עכשיו עזבו אותי בשקט.


המסע בעקבות זיגי בעיר הקודש

ולנושא טיפה יותר משמח. זיגי מארלי (הבן של, מן הסתם) הופיע בישראל במסגרת אירוע בשם "Road to Zion" אותו הפיק בהצלחה יתרה שוקי וייס. לפני ההופעה הייתה הופעה של איזי סטאר אול-סטארס ואיזה מופע אקסטררררררווגנדי של שורת אמנים ישראלים שלא ראינו ולא ממש משך אותנו. החסויות שהשיג שוקי והסבסוד של עירית ירושלים קבעו את המחיר ב-90 ש"ח וכלל קופון לבילוי בירושלים (שלצערי לא יצא לי לנצל).

לפני שהגענו להופעה, אני וחברי ממסגרות שונות, עשינו את דרכינו דרך הדרכים הפקוקות לבירה. למזלנו, עשינו את הקניות קודם לכן. אחרי שנחתנו בבירה חנינו בחניון הלאום ושתינו קצת (לשתות בחניון הלאום זה סוג של "וי"). התבלגנו קצת בקופות עד שכולם הגיעו ונכנסנו פנימה. בקצרה, היה כיף.

לא בקצרה, ההופעה של איזי סטאר הייתה מצויינת. למי שלא מכיר, מדובר בסופר-גרופ שעיקר הרפרטואר שלהם מורכב מאלבומי קאברים לפינק פלויד, רדיוהד והביטלס. נכנסנו אליה טיפה באיחור תוך נאום חוצב לב בעברית שבורה של הבסיסט על ציונותו האינסופית. ההופעה הייתה כיפית, הקשר עם הקהל היה נפלא והיה עירוב יפה מאוד בין הקאברים המוכרים לחומר המקורי הפחות מוכר. איזי-סטאר היו בארץ כבר כמה פעמים ותמיד פספסתי ואני שמח שדווקא כאן יצא לי לראות אותם.

אח"כ הלכנו לשתות עוד וטיפה לאכול תוך שאנו מוותרים על ההופעה האמצעית. זה היה המקום לספוג את האווירה הטובה. אני מדי פעם מקטר באירועים כאלה שהאווירה היא לא מי יודע מה אבל דווקא כאן היה נחמד מאוד. קשה לי להצביע על מה היה שונה, אני מניח שאנשים פשוט היו שמחים יותר ופחות קרים. כמובן שאפשר גם לייחס את זה לעננה הריחנית שרחפה מעל הפסטיבל. בין לבין הצטלמנו עם חברים באיזי סטאר אול-סטארס (שהיו ממש נחמדים) והלכנו לתפוס מקום להופעה של זיגי.

אין מה להגיד. זיגי יודע להופיע. אולי החומרים המקוריים שלו לא זוהרים, אבל יש לו 2-3 שירים מוכרים והשירים של בוב ז"ל שביצע בנו הופעה מוצקה וכיפית. ההופעה הייתה ארוכה ומספקת עם הרבה אהבה לקהל. כנראה שלא הייתי רואה הופעה כזו אם היא הייתה במסגרת אחרת, במקום אחר ובמחיר אחר, אבל שם ואז זה היה מצויין.

אחרי ההופעה (ואחרי התקפלות ארוכה) נכנסתי שמח וטוב לב לרכב של ידידה שלי, עצמתי את העיניים ופתחתי אותן ליד הבית. הקיץ לא נגמר ואני מקווה שיהיו עוד אירועים כאלה אבל נכון לעכשיו זה קיץ טיפה איטי. נשאר רק להחזיק אצבעות ולהישאר קשוב.


לסיום

• HONK
• גלן בק מגיע לארץ בקרוב עם עצרת תמיכה בישראל. הוא העניק ראיון ל"רואים עולם". שווה לצפות.
• EpicMealTime נתנו הופעה חייה ראשונה. זה צריך להיות לא חוקי, אבל מצויין שזה לא! מעניין מתי הם יגיעו לארץ...
• בסוף החודש יתקיים בעירי ראשל"צ פסטיבל אוכל בשם "טועמים עולם". נראה טוב. כנראה שזה ישמיד לי את הדיאטה.

הפוסט היום היה קצת מזורז וזה לא בסדר. בייחוד לאור העובדה שלקח מלא זמן לכתוב ואותו.

אל תשכחו למרוח קרם הגנה,
רז.

גורל, אבירי הדמוקרטיה ופה פתוח בראש סתום

ערב טוב לכולם.

החוק השני של התרמודינמיקה מניב שני ניסוחים הקשורים לאי-הסדר, האנטרופיה, ביקום ובכלל (באופן מוזר, אי הסדר הגדול ביותר מתרחש כשהכל ביקום הומוגני כיוון שהיקום שואף למינימום אנרגיה; לצורך העניין, כשהאנטרופיה תהיה אינסופית לא יהיו יותר הרים ועמקים וכל בני האדם יהיו יצורים א-מיניים בצבע מוקה). הניסוח הראשון מתייחס לכך שכל תהליך פיזיקלי באשר הוא מגדיל את האנטרופיה ביקום. בין אם זו נסיעה מתל-אביב לראשון-לציון, בין אם זה לשלוק ביצה ובין אם זה קריסה של סופרנובה, הכל תורם את חלקו. על פניו הגיוני. הניסוח השני מתייחס לכך שקצב עליית האנטרופיה בזמן הוא תמיד חיובי, כלומר האנטרופיה ביקום תמיד עולה (מבחינה מתמטית, ניתן להגיד שהאנטרופיה עולה באופן מונוטוני). ניתן לפרוט את הניסוח הזה לכך שלא משנה כמה ננסה לפרק תהליך פיזיקלי לתתי-תהליכים, כל אחד מאלו מעלה את האנטרופיה ביקום.

את שני הניסוחים הללו ניתן לאחד למסקנות מאוד נחמדות. אם נחשוב בגדול, תהליך פיזיקלי שמחזיר אותי אחורה בזמן הוא בלתי אפשרי כיוון שתהליך פיזיקלי אפשרי רק אם הוא לוקח אותי מיקום בעל אנטרופיה כלשהי ליקום בעל אנטרופיה גבוהה יותר. אם נחשוב בקטן, נגיע למסקנה כי כיוון שבכל שניה האנטרופיה ביקום גדלה באיזושהי כמות והאנטרופיה יכולה רק לגדול אז הזמן יכול להתקדם רק קדימה. אם נחבר את שתי המסקנות יחד נגיע למסקנה כי אנחנו בעצם נוסעים על גלי אנטרופיה קדימה בזמן בקצב קבוע, "בזמן אמת" (כמו שאני עושה בתמונה המצורפת).

לא חייבים לאהוב את כל החוקים בעולם. צריך להכיר אותם, אבל לא חייבים לאהוב אותם. יש חוקים מעצבנים מאוד, מהבחינה הזאת. את חוקי הפיזיקה שאתה אמור לעמוד בהם אתה אמור להכיר וגם אם אתה לא אוהב אותם או לא מבין אותם עד הסוף, אתה לא יכול לעבור עליהם בהחבא. מה שמטריד אותי זה שמבין החוקים הללו, יש אנשים שחיים ביקום שלנו כמות בלתי מבוטלת של שנים ועדיין לא מוכנים לקבל את קיומם. אפילו לא צריכים להבין את כל הפיזיקה מאחוריהם. כלב מצליח לתפוס פריזבי, כדורגלן מסוגל לבעוט יופי של בעיטת בננה ויש אנשים עם ראש על הכתפיים שלא מסוגלים לתפוס שדברים לוקחים זמן. גם אני מאחר למקומות, אבל לפחות זה לא מפתיע אותי.

"מה השעה? 10:57? קבענו ב-11:00? טוב, אני כותב מסמך בן 6 עמודים ואני מתפנה אליך". "אה, אתה כבר מחוץ לבית שלי? שומע, אני עוד 5 דקות יוצא מבת-ים, עובר בבית, דופק מקלחת ויוצא אליך. יענו, עוד דקה אנחנו כבר עפים". "אמרת שאתה צריך שאני אחזור מתישהו בין 18:00 ל-19:00. אז כבר 19:20, מה זה משנה?".

אחר כך שואלים אותי למה היקום מעצבן אותי...


אבירי הדמוקרטיה

סבבה, יותר עוגיות עבאדי בשבילנו...

עוד חוק שמעורר סערות בזמן האחרון הוא "חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם" או "חוק החרם" כפי שהוא מקוצר במגמתיות ושגור בפי רבים. יש אפילו כאלה המכנים אותו "החוק לאיסור חרם על התנחלויות", אבל הם עושים זאת רק כדי לעצבן והם הצליחו לעצבן אותי. האנשים שטוענים את זה לא קראו את החוק, או שהם מתבססים על זה שאף אחד אחר לא קרא. אז הינה לשון החוק, ואלו עיקריה:

הגדרה:
1. בחוק זה, "חרם על מדינת ישראל" – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.

חרם – עוולה אזרחית:
2. (א) המפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ועל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת החרם, והמפרסם מודע לאפשרות כאמור, עושה עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]‏ יחולו עליו.
(ב) לעניין סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא יראו מי שגרם להפרת חוזה מחייב כדין על ידי קריאה להטלת חרם על מדינת ישראל כמי שפעל מתוך צידוק מספיק.
(ג) מצא בית המשפט כי נעשתה עוולה לפי חוק זה בזדון, רשאי הוא לחייב את עושה העוולה בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה); בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בנסיבות ביצוע העוולה, חומרתה והיקפה.

(המשך החוק הוא פירוט על הסנקציות אותם ניתן להטיל על המחרים בתחומי הטבות ממשלתיות והגדרות בירוקרטיות)

עיקר המחאה היא על זה שהחוק הוא לא דמוקרטי. אז נכון, הוא לא הכי דמוקרטי, אבל הוא מגן על הדמוקרטיה. הרציונאל שאומר שהוא לא דמוקרטי מגיע מגישה די אנארכיסטית לטעמי. אם רצח היה חוקי עד שחוק מסויים היה אוסר עליו גם החוק ההוא היה לא דמוקרטי, אבל אני לא רואה אף ארגון "זכויות אדם" תוקף את החוק הפלילי בבג"ץ על סעיפיו המגבילים והדרקוניים. ובכלל, אני שומע הרבה הצהרות לגבי החוק הזה שניתנות להפרכה ע"י הנוסח המפורש של החוק. זה בדיוק מה שאני הולך לעשות (גילוי נאות: אני לא משפטן; לפחות לא שידוע לי):

• "ע"פ החוק, יוכלו להכניס את מארגן מחאת הקוטג' לכלא, כיוון שתנובה ושטראוס הן חברות ישראליות שתורמות רבות למפעל הציוני" - הצהרה כזו שמעתי מפי מישהו שטוען שהוא לא מספיק שמאלני כדי לקרוא "הארץ" ועל-פי ההצהרה הזאת אני מתחיל לחשוב שהוא לא יודע לקרוא בכלל. זו אחת ההצהרות שניתן לסתור אותה בקלות הכי רבה. מעבר לעובדה שהחוק מדבר על נזק כספי בצורת פיצויים לניזוק מהחרם (אפילו לא קנס לקופת המדינה), החוק מתייחס באופן ספציפי להקשר הקריאה לחרם. לצורך העניין אם אתה מחרים את מדינת ישראל כיוון שאתה מוכן לאכול רק אוכל מחצי הכדור הדרומי, חוק החרם לא פועל עליך. מחאת הקוטג' הייתה על המחיר ונשק החרם הופנה כלפי החברות שיצרו את המצב ולכן אין שום קשר לחוק החרם.
• "החוק אומר לי מה אני יכול להגיד ומה לא" - זה קצת נכון אבל לא מדוייק. כמו שאמרתי, יש משהו לא דמוקרטי בחוק הזה כיוון שהוא מגביל את חופש הביטוי, אבל, להבדיל אלפי הבדלות, גם אם תקום מחר מפלגה ניאו-נאצית בישראל יהיה חשוב לסתום לה את הפה. זה אכן מדרון חלקלק אבל אנחנו לא אמרקאים בעלי קיבעון חופש דיבור וטוב שכך. נגיד ומישהו רוצה להחרים מוצרי התנחלויות ואף לקרוא להמונים לעשות זאת, ע"פ החוק, כל עוד במו ידיך לא גרמת לחברה אותה אתה מחרים נזק כלכלי משמעותי ע"י הקריאה הזאת, אין עילה לתבוע אותך. לצורך העניין החוק עושה הבדלה בין "אני לא אכניס כסף למפעל ההתנחלות; שימכרו למישהו אחר" לבין "אני חושב שהמתנחלים צריכים להיות מובטלים ורעבים".
• "מגורים בהתנחלות היא דעה פוליטית וע"י מניעת ההתנגדות אליה כופים עלי אותה" - באופן מוזר, האדם שהשמיע בפני את הטענה הזאת גם השמיע בפני את הקודמת, מה שגורם לי לתהות איך הוא מצליח להתלבש בבוקר בכוחות עצמו. למה? מה קרה ל"אני מתנגד לדעותיך אבל אלחם על זכותך להביע אותם"? אנשים שמתחבאים מאחורי טענות לאי-חוקיות כל התנחלות באשר היא בעצם הופכים את הדעות שלהם לעובדות בשטח ובעצם... מבקשים למנוע מהצד השני לעשות בדיוק אותו הדבר. מעבר לכך שזה מלוכלך גם התבססות על הטענה המוזכרת לעיל פשוט לא נכונה.
• "אני מתנגד להתנחלויות וחרם הוא הדרך שלי למגר את התופעה ע"י המאסת המגורים בהם על המתנחלים" - טוב, זה גם תלוש מהמציאות וגם מרושע. מעבר לעובדה שמתנחלים הם אנשים עקשנים להפליא, שימוש בנשק החרם נגד אנשים שאתה מתנגד לדעותיהם הפוליטיות הוא לא מוסרי. אם לתאר לכם מצב היפותטי, נגיד ובמגרש הריק ליד ביתכם העיריה מתכננת לבנות גן ילדים לילדים עם מוגבליות ואתם מתנגדים לזה כי אתם פוחדים ממכה לשווי הנכס שברשותכם (וכי אתם מרושעים). המכתבים לעירייה לא עזרו והגן הוקם. הצעד הנכון מצידכם, אם עדיין לא עייפתם מהמאבק, יהיה להמשיך לשלוח מכתבים לעירייה, לקיים פגישות ואפילו להפגין מול בית העירייה. הצעד הלא נכון יהיה לירוק לילדים ולהוריהם בפנים כל פעם שהם עוברים לידכם ברחוב, לפנצ'ר לגננת את הרכב ולהפגין מול הגן. יש לכם בעיה עם ההתנחלויות, תפתרו אותה מול נבחרי הציבור שלכם ואל תנסו להוריד את האנשים להם אתם מתנגדים לפת לחם (אגב, מפעלי המזון בהתנחלויות מזרימות לשוק העבודה הפלסטיני לא מעט משרות, אז... כן...).
• "אם אסור לי להחרים אנשים על סמך מקום מגוריהם, אתחיל לייבא באופן פרטי מוצרים מאיראן" - מה?! באמת?! אני לא יודע אם יש כאלו שלא יודעים את זה אבל איראן היא לא מועצה אזורית באזור השרון אלא מדינת אוייב. הרעיון מאחורי חוק החרם הוא מניעת פגיעה באזרחים אחרים במדינת ישראל. וזו כנראה הדעה המטומטמת ביותר שאי פעם התנגדתי אליה.

אבל כל זה מפספס את הנקודה נואשות.החוק עוד לא פגע באף אחד ועוד לא נוצר אפילו תקדים משפטי אחד הקשור בו. החוק הזה מיועד לאפשר את פיטוריו של ניב גורדון שקרא לחרם אקדמי על מדינת ישראל בזמן שהוא מועסק ע"י האקדמיה הישראלית. החוק מיועד לאפשר לשוקי וייס לתבוע ארגונים שמשקרים (כן, בדקתי, המילה המתאימה היא "משקרים") לאמנים כדי שיבטלו את המופעים שלהם בישראל ועולים לו מיליונים. המעשים הללו הם מספיק נפשעים כדי שיהיה חוק נגדם.

אגב, מוזר לי שאבירי הדמוקרטיה נעמדו על רגליהם האחוריות נגד החוק הזה מטעמי "פגיעה בדמוקרטיה" ולא מטעמי "פגיעה בשמאל", אבל מול חוק דרעי החדש נרשמה מעט מאוד התנגדות למרות שהוא משמעותית פחות דמוקרטי. הכנסת הוא לא הריבון אלא העם, ואם יש מספיק אנשים בעם שיבחרו בדרעי הוא צריך להיות חבר כנסת. אפשר לדון בזכותו להחזיק משרה ציבורית כמו שר, אבל חברות בכנסת היא לא משהו שראוי למנוע ממנו.  הכנסת לא יכולה להיות זאת שמאשרת מראש את רשימת האנשים שהעם יכול לבחור אליה.

אבל אני סוטה מהנושא... כל העסק הזה מאוד מעצבן אותי. השמאל מנפנף בדגל הדמוקרטיה רק בשביל שהוא יוכל לכפות את דעותיו על אנשים אחרים. טוען בדמגוגיות חסרת פשרות שיש להילחם ב"ממשלת החושך" וקורא "להפגין כל עוד זה חוקי" (יש איוונט בפייסבוק אבל אין לי כוונה לספק קישור לתועבה הזו). זה אבסורד ומה שנפגע בסופו הוא אורח החיים הדמוקרטי שלנו...


פה פתוח בראש סתום

אגב אמירות מעצבנות של השמאל הקיצוני, נתקלתי לא מזמן בקטע הוידאו הזה שהועלה ליוטיוב לפני כשנה:




שיתפתי אותו בפייסבוק תחת הכותרת "להגיד שהוא פסיכי רק יפטור אותו מזדון מעשיו; הבנאדם פשוט מרושע" והדבר גרר התכתשות בין שני אנשים לא מבריקים במיוחד (כל אחד מסיבותיו הוא) על שלל נושאים. בין השאר גם על קטע הוידאו. התגובה הכי בוטה שגררה את מרבית הויכוח הייתה (בסיכומו של עניין) שגטו הוא שכונת עוני בה חי מיעוט לאומי או אתני המופלה לרעה, כך שעל אף שפעולתו של שפירא היא גסה, הוא עדיין צודק.

צר לי, אבל לא. פשוט לא. ברגע שהוא מרסס את מה שריסס איפה שריסס ותלה מעל זה את מה שתלה, הוא מפרש את מונח הגטו באופן מאוד ספציפי על כל המשתמע ממנו. שפירא אומר בפעולתו שהפלסטינים חובים שואה מידי הצורר הציוני וחייליו הנאצים. זה מה שהוא אומר וזה עלבון לאינטילגנציה. אני בוחר גם להיעלב בכיוון ההפוך ולהגיד שזה לא בסדר שהוא אומר שהתנאים בגטו היו טובים כמו בעזה ושיש בכך מעיין הכחשת שואה.

מה שהורג אותי זה שאשכרה יש אנשים שמאמינים בדברי הבלע האלה. אני לא מסוגל לתפוס את זה. אני בכנות מבין מה עשוי לגרום לאדם להחזיק בדעות שמאלניות, אבל זה? איך? למה? כיצד? איפה? מה לעזאזל?!


לסיום

אין לי מושג מי הם הגויים האלה,
אבל הם חברים בהרכב מוזיקלי מצויין!

• יצא לי כבר לומר שביבי מצטייר הכי טוב כשהוא מדבר בעצמו. הינה תמליל ראיון שלו עם אל-ערבייה. עדיין אין וידאו מסודר אלא רק קדימונים. מודה שזה משעמם אבל שווה רפרוף.
• איימי ויינהאוס נכנסה למועדון ה-27 כאשר מתה במהלך הסופ"ש ממנת יתר. לא שזה לא מבאס, אבל למה בכל אתרי החדשות זה תפס יותר מקום מהטבח הנורא שהיה בנורווגיה בו נהרגו כ-100 איש, רובם נערים ונערות?
• רק שתדעו, אין לי שום כוונה לדבר על כל הבלאגן הזה בחוץ עם יוקר המחייה וכוליי וכוליי. מצד אחד, אכן יש בעייה של יוקר מחייה. מצד שני, האנשים בת"א התחילו את המחאה שלהם בטענה שזה לא בסדר שהם נאלצים להסכים לשלם שכר-דירה גבוה באופן מגוחך כדי לגור בדירות מצ'קמקות על פיסות הנדל"ן היקרות בארץ וזה, בצירוף העובדה שהם יוצאים לפאב פעמיים בשבוע (במחירי ת"א), מפריע להם לסגור את החודש. מצד שלישי, יש מי שמנסה להפוך את המאבק לנטו פוליטי. אז כן, יש בעייה בהרבה תחומים, אבל היא לא אשמתו הבלעדית של נתניהו (שכן איכשהו מנסה להתמודד עם זה) ויש גם מקומות אחרים לגור בהם. בירה ראשונה בראשל"צ עלי. אבל לא, אין לי כוונה לגעת בזה.
• ובנימה טיפה יותר אופטימית, דני איילון, סגן שר החוץ שלכם, השתתף בסרטון הסברה מצויין שמציג כמה עובדות (אתם מוזמנים לבדוק אותן) התומכות בהיות יהודה ושומרון "שטחי סכסוך" על פני "שטחי כיבוש אפרטהייד רצח עם" או איך שהשמאל הקיצוני לא מכנה אותם בימינו. לראות ולהפיץ!
• ואם אנחנו כבר אופטימיים, DamnYouAutoCorrect.com (בלוג של טעויות תיקון אוטומטי בהודעות באייפון) פרסמו בלי שום סיבה נראית לעין את רשימת  15 הפוסטים הנצפים ביותר שלהם. התכוננו לצחוק הטוב ביותר שחוויתם מזה הרבה זמן.
• הפוסט הבא יהיה על תוכניות טלויזיה וההופעות של זיגי מארלי ואיזי סטאר אול סטאר (היה כיף; ראו תמונה). נמאס לי לדוש בפוליטקה עד אין קץ.

שיהיה חם ומגניב,
רז.

אמברוזיה, תרופה למכה וצחוק מהתקשורת

ערב טוב לכולם.

הגעתי להבנה מוזרה שמעמד זה, בין השאר, עניין של מקום וזמן. אני לא יודע מאיפה פרץ החשיבה החיובית הזה קפץ עלי, אבל בוקר אחד קמתי מאוד עייף, מספיק עייף בשביל לדבר שטויות ואף עייף מדי בכדי לדבר, אז הרהרתי. אם בימי הביניים ארוחת הבוקר שלי הייתה כוללת תערובת שישה דגנים מצופים בקרם מאגוז הגדל ביבשת רחוקה, היה זה סימן לכך שאני לפחות נצר לנסיכות פרוסית.

אבל מה לעשות שבמקום ובזמן בו אני נמצא, זה בסך הכל חטיף אנרגיה. יש לי קופסה מלאה בהם. גם אתם יכולים לקנות אותם בכל סופר במחיר שווה לכל נפש ואפילו לבחור ממגוון הסוגים והיצרנים. כאן ועכשיו, ארוחת הבוקר הזאת היא לא סימן לרכוש ושררה. כל מה שאני יכול לעשות זה לקחת ביס, לעצום עיניים ולדמיין.


תרופה למכה

לא נרגילה

שני דברים שנחשפו בפני הציבור הרחב בזכות שביתת הרופאים בישראל: האחד, המצב הבעייתי של של הרפואה בישראל, והשני, שסמל ההסתדרות הרפואית בישראל נראה כמו נרגילה. האחרון משעשע והראשון מאוד בעייתי. יהיו כאלה שיטענו למידה של סחטנות מצד הרופאים (העלאה מיידית של 50% בשכר אף פעם לא נשמע טוב) אבל מערכת בריאות קלוקלת קשורה באופן ישיר לחיים של כולנו. או למוות. מה שיבוא קודם.

הרופאים במערכת הבריאות הציבורית אומרים דברים שהם די נכונים: תנאי ההעסקה שלנו מכפירים, אנחנו רוצים יותר כסף, פחות שעות וחופש תעסוקתי מעבר לשעות הפעילות כדי שיהיה לנו יותר כסף. לכאורה משהו שכולנו היינו רוצים, אבל כשחיי אדם תלויים במישהו, מוכשר ככל שיהיה, אחרי משמרת של 26 שעות שלא סוגר את החודש כי המדינה לא נותנת לא מספיק כסף, נורה אדומה צריכה להידלק אצל כולנו. עם זאת, אני לא בטוח שהפתרון הוא לזרוק על זה כסף, לפחות לא בכמות ובכיוון שהרופאים דורשים. ברור שצריך להפוך את העבודה במערכת הבריאות הציבורית ליותר אטרקטיבית, אבל יש גם עניין אחר.

אני לא מכיר אדם אחד (ואני מכיר לא מעט אנשים) שהתפשרו על לימודי רפואה. אף אחד לא בחר ללמוד רפואה כעדיפות שניה. לעומת זאת, ישנם אנשים שלא התקבלו לרפואה בארץ ואז הלכו ללמוד משהו אחר או למדו ביוקר רפואה בחו"ל. ואחרי שמתחילים ללמוד רפואה, יש אחוז נשירה די יפה, אבל אנשים מנסים בכל הכוח להתמודד עם זה. רופאים הם סוג של פטישיסטים. כפי שאני רואה את זה, שוק העבודה של הרופאים דל כיוון שהוא דל; אף אחד לא מציף אותו כי קשה להתקבל ללימודי רפואה, ואלו קשים מאוד.

אבל התשובה לכך טמונה באלו שהולכים ללמוד בחו"ל. הם לא עושים את זה בשביל החוויה או כי בתי הספר לרפואה שם טובים יותר. הם עושים זאת כיוון שדרישות הקבלה בארץ גבוהות עקב מכסת הסטודנטים הנמוכה בכיתות, אבל לא כל אחד שיכול ללמוד בחו"ל מבחינת נתוניו עושה זאת כי, כאמור, מדובר בעסק יקר. אותם רופאים הלומדים בחו"ל אינם נופלים ברמתם או ביכולתם מהרופאים הלומדים בארץ. המצב שנוצר הוא די דבילי; הסינון באמצעות רף הבגרות והפסיכומטרי שנקבע בהתאם למכסת הסטודנטים בכיתה גורם לזה שבעוד כמות האנשים שרוצים ומסוגלים להיות רופאים היא בגודל מסויים אלו שיסיימו את לימודיהם יהיו כאלו עם רמת מסוגלות גבוהה להחריד, אנשים עם הרבה כסף ואנשים עם מספיק כסף ויכולת לעשות שוב ושוב פסיכומטרי ולהתקבל בנישת "רמת המסוגלות הגבוהה להחריד" באיחור.

זה כנראה נשמע מרושע להגיד שצריך להציף מקצוע מסויים בכדי שיהיה אפשר לשלם לעוסקים בו פחות כסף. זה למה אני לא אומר את זה. אני מניח שמה שאני מנסה להגיד זה שראוי לזרוק מעט כסף גם לכיוון האקדמיה כדי שתוכל להכשיר יותר רופאים כדי שעיסוק ברפואה יהיה פחות עבדות. ראוי גם ליצור מנגנון סינון טיפה יותר טוב מבגרות ופסיכומטרי. מערכת החינוך (שתחטוף ממני בפוסט אחר) כושלת ביצירת מסננת טובה מספיק והפסיכומטרי הוא מערכת סינון לקויה מהיסוד. אבל עד שיסדרו את כל אלו, יש לנסות להיענות לכמה שיותר מדרישות הרופאים, למרות שזה רק פלסטר ולא באמת תרופה למכה.


צחוק מהתקשורת

אני צופה די קבוע ב-Daily Show בהנחייתו של ג'ון סטיוארט המצויין. לא מזמן סטיוארט התראיין (ראיון מבדר מאוד) לתוכנית ב-FOX News, ערוץ בעל גוון פוליטי שמרני. הדיילי שואו היא בעלת אופי פוליטי הפוך באופן די מובהק שמתבדחת לא מעט על הסיקור התקשורתי ברשתות השונות תוך שהיא שומרת מקום חם בלב לבדיחות על רפובליקנים ופוקס ניוז בפרט. הראיון גרם לדיילי שואו קצת להתעצבן ומאז הראיון היו כמה וכמה וכמה וכמה התרסות מצד התוכנית.

בין האשמות מצד המראיין כריס וואלס שקומדי סנטראל הוא ערוץ עמוס תועבה ושמשוא הפנים הפוליטי שלו מובהק לבין האשמות מצד סטיוארט שפוקס הוא ערוץ החדשות הכי לא אינפורמטיבי בעולם, ג'ון סטיוארט שופך אור יפה אך טיפה נאיבי על דעותיו כלפי החד צדדיות בתקשורת המיינסטרימית, הנוטה באופן מובהק שמאלה. סטיוארט טוען שהסיבה בגללה הסיקור לא מאוזן היא עצלנות ונטיה לסנסציות. יש בזה משהו. אם להתבונן בסיקור הבינלאומי במגרש הביתי שלנו, קל להבין למה יש כ"כ הרבה תשומת לב שלילית שמופנה כלפינו; כתב זר בישראל חי חיים די שלווים בדירה או במלון שלו וקופץ בהתראה מאוד קצרה להתרחשות חדשותית כזו או אחרת. זה למה העולם רואה אותנו כמקום נוראי יותר מצפון קוריאה, בה אין כלל כתבים זרים.

אבל יש גם עניין אחר. סנסציוניות ועצלנות יכולות להטות דיווח לשני הכיוונים. אם ניקח, למשל את הטבח באיתמר, הפעולה היותר קשה ויצירתית היא מכירת כל הסיפור כפוליטי תוך כדי ששמים את המונח "פעולת טרור" במרכאות (הינה אסופה טובה של סיקורים כאלו). הכי קל להוציא שני אנשים שחדרו לבית ורצחו זוג הורים ושלושה ילדים (בהם תינוקת) כאנשים רעים אבל התקשורת לא עשתה את זה.

כנראה שזה נוהג שנבנה לאיטו. החדרת כל מיני ערכים הנוטים שמאלה לצרכן התקשורת גורמת לו לאכול סיקור שמאלני בלי מלח ולפטור את חד הצדדיות כפתרון קל של התקשורת, אבל זה לא באמת המצב. סיקור שטחי וחד צדדי הוא באמת הליכה בדרך הקלה, אבל יש יותר מדרך קלה אחת. בחירת הדרך הקלה היא פוליטית לחלוטין פעמים רבות, ולפעמים אפילו פושעת. אני לא אומר שסיקור הפוך (כמו של פוקס) הוא לא פסול, אבל ראוי לראות אותו כחלק ממחלה בה נגועה כלל התקשורת ולא להסתכל עליו כדבר נוראי שיש לסלוד ממנו.


לסיום

• בלוג תמונות חדש שכבר עושה הרבה רעש: "בעל הבית השתגע - הגיהנום הוא דירה שכורה בתל-אביב". צירפתי פה את התמונה הפייבוריטית שלי עד כה. שיהיה המון בהצלחה.
• אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל שדרן הטלוויזיה והרדיו האמריקאי, גלן בק, מגיע בסוף אוגוסט לעצרת בירושלים תחת הכותרת "להשיב את האומץ". מטרת העצרת היא להחזיר את האמונה בצדקת הדרך החופשית של המערב. כיוון שבמובן מסויים העצרת תהיה פרו-ישראלית, הזדרזו ב"שלום עכשיו" לארגן הפגנת נגד. אני יודע שבק הוא לא אדם פופולרי, אבל עד כה טרם מצאתי דופי בסיקורו את ישראל. העצרת היא גם א-פוליטית באופן יחסי, כפי שאומר הסנטור ג'ו ליברמן, שהיה פעם המועמד דמוקרטי לתפקיד סגן הנשיא. לא יודע אם אני אצליח להגיע, אבל זה בהחלט מבורך.
• נראה לי ששמתי את זה בעבר, אבל זה מספיק מצחיק בשביל לראות פעמיים. חיות מדברות!
• חבר שלנו, חירט וילדרס, ראש "מפלגת החירות" ההולנדית זוכה מהסתה נגד מוסלמים. הוא אולי נשמע לכם כמו גזען איום ונורא, אבל אני ממליץ לכם לשמוע ראיון איתו מלפני כ-3 שנים, לקרוא את הנאום שאחריו, לראות את הסרט שלו ולהבין שהוא אדם שמבין עניין. הוא לא אנטי-איסלאמי בגלל שהם חומים, אלא בגלל חוסר השתלבותם התרבותית וזה בדיוק מה שלא מחלחל לשמאל העולמי עד הסוף.
• אגב חירט וילדרס ואגב משוא פנים תקשורתי, הכירו את פאט קונדל, החבר החדש שלכם, שמדבר על משוא פנים תקשורתי בסיקור זיכויו של וילדרס בתקשורת הבריטית (רמז: משוא הפנים הוא לא לטובה).
• אדבסטינג! כנראה שיש חוק נגד זה, אבל זה בכל זאת מצחיק...
• אגב דיילי שואו, אחד הקטעים המצחיקים ביותר שראיתי לאחרונה. הקטע עוסק בהגבלת שיווק למשחקי מחשב אלימים.

קיץ חם ומגניב,
רז.

קדימה-אחורה, התגוששות וריח של תחילת הקיץ

ערב טוב לכולם.

בדיוק שחשבתי שאני חוזר לקצב פה בבלוג, נפלה עלי סיטואציה חצי בלתי צפוייה בה הייתי מנותק לכמעט שבועיים שלמים מהיקום. בחלקה הקטן הייתה כרוכה ביום הסטודנט של אוני' בן-גוריון (שעל הכיף הזה אפרט מתישהו) וברובה הייתה כרוכה בפעילות שאני לא ממש יכול (או רוצה) להיכנס אליה. בואו רק נאמר שזו פעילות של הגבלת נוחות ושינה. כנראה שיום יבוא ואפרסם פה משהו על זה (כי יש טקסט אך הוא נגנז) אבל זה לא הזמן ולא המקום.

מה שכן יצא לי לעשות במהלך התענוג הזה הוא לקרוא ספר; משהו שלא יצא לי לעשות הרבה זמן. כל פעם ששואלים אותי בקשר לקריאה אני מעדיף להגיד שאני לא יודע לקרוא מאשר להודות שאין לי מספיק קשב בשביל זה, אבל תקעתי יתד לחידוש המנהג אצלי. הספר שקראתי, מסתבר, מאוד מוכר ומושרש בתרבות האמריקאית אך כמעט לא מוכר פה בארץ. אני קיבלתי אותו בהשאלה מחבר שאמר לי שאני חייב לקרוא אותו.

הספר "All I Really Need To Know I Learned in Kindergarten" מאת Robert Fulghum הוא אוסף מונולגים שלוקחים סיטואציות מחייו האמיתיים של הכותב ובוחן אותם מנקודת מבט ייחודית המפרקת אותם לרמה ערכית ותפיסתית המשותפת לכל בני האדם, הערכים עליהם גדלים ילדים כמו "תחלוק, תשחק יפה, אל תכה אף אחד" וכו'. אין לי מילה אחרת לתאר את הטקסטים חוץ מ"מקסימים". אחרי הספר הזה יצאו עוד שבעה שאני מקווה שיצא לי לקרוא, אבל מעבר לכך שמחתי לגלות כי הוא כותב בלוג הכולל קטעים כאלו וממשיך לזרוק לעולם את מחשבותיו. הינה משהו שכדאי לי ללמוד ממנו...


התגוששות

עקב היעלמותי פספסתי את כל חילופי הנאומים בין בנימין נתניהו לברק אובמה, ונאלצתי להסתפק בנשורת ששרדה למעלה משבוע אחרי כל הבלגן. הלכתי וחיפשתי את הנאומים, ראיתי אותם לבד (שוב, מקווה שאתם מעריכים את ההשקעה) ואני חייב להגיד שאני די מרוצה, ואילו רק מהמסה של כל העסק.

בפינה השמאלית ניצב לו אלוף העולם ברטוריקה למשקל נמוך, ברק אובמה. אובמה נואם ומרצה מלא אנרגיות וכריזמה. בפינה הימנית ניצב לו אלוף העולם ברטוריקה למשקל בינוני (מה לעשות, העלה קילו או שניים מאז הקדנציה הראשונה), בנימין "ביבי" נתניהו. גם ביבי אנרגטי וכריזמטי, אך הוא מתאמן הרבה יותר קשה בזה בנאומיו מול הכנסת

לפני כל קרב טוב, יש סיבוב ליכלוכים מול העיתונות. אובמה, בקור רוח של מנצח בטוח, עמד מול מחלקת המדינה והתחיל לנאום על מדיניות במזרח התיכון, מה שרבים כינו "נאום קהיר 2". לא שאני בעד סרטי המשך, אבל יש האומרים שהוא יותר טוב מהראשון. מה שהפריע היה שהוא ריחף לחלוטין מעל כל נושא הקרב לאורך מרבית הנאום. הוא דיבר על מצרים ועל תוניס ועל איראן ועל סוריה ועל תימן; ואת הסכסוך הקטן שלנו, נושא הקרב, השאיר לשליש האחרון של הנאום. הוא דיבר על המהלומות אותם הוא יכניס לביבי בדמות אי נוכחות צבאית בבקעה, חלוקת ירושלים והתבססות על קווי 67' בקביעת גבולות המדינה הפלסטינית תוך שהוא נותן לו לשעוט קדימה בנושא פתרון בעיית הפליטים מחוץ למדינת ישראל, קבלת דרישות הקוורטט ע"י הפלסטינים ואי דיבור עם חמאס.

ביבי, לעומת זאת, נעמד מול התקשורת כאנדר-דוג מובהק. הקהל היה הכנסת, שמשורות האופוזיציה שלה נשמעו דברים שיכלו להתפרש כקריאות בוז רמות. טיפה עייף וטיפה מגומגם, אמר ביבי דברים שכבר אמר בעבר תוך ניסיון לאחד מאחוריו את הקהל שרק פילל לכישלונו. לא אוהבים שם סינדרלות. גם מימין התרגזו כששמעו דיבורים על גושי התנחלויות. וכך, מוכה אך אופטימי, יצא ביבי לקרב במגרש הביתי של אובמה.

סיבוב ראשון: הבית הלבן - (דינג דינג) טוב, האמת שאין מה לדבר על הסיבוב הזה, כיוון שהוא נערך בארבע עיניים בחדר הסגלגל. אם לקחת הפסקה קלה מהמטפורה הקטנה שאני מריץ פה, ניתן להניח שהם באמת החליפו כמה אגרופים שם, כיוון שבסיבוב השני שניהם נראו חבוטים להחריד.

סיבוב שני: ההצהרה המשותפת לתקשורת - (דינג דינג) רק נגמר הסיבוב הראשון וכבר מגיע השני. אובמה מתחיל לחזר באמצעות דיבור על הקשר החזק בין ארה"ב למדינת ישראל בשביל להכניס שמאליות בדמות קווי 67' עם חילופי שטחים ולביבי אין ברירה אלא לשבת שם ולספוג. אחרי גל המהלומות, תורו של ביבי מגיע. הוא מתחיל במתקפה ישירה. בלי יותר מדי גינונים הוא מכניס סנוקרת שאומרת שקווי 67' לא רלוונטיים ואובמה סופג. ביבי חזק מול אובמה ומראה לו שעומד מולו יריב אמיתי. אי אפשר למצוא מנצח אמיתי אחרי הסיבוב הזה, אבל מהקווים מפרשן מיט רומני (מועמד מוביל בפריימריז הרפובליקני לנשיאות ופייבוריט אישי שלי) שאובמה משחק מלוכלך.

סיבוב שלישי: כנס מדיניות AIPAC - (דינג דינג) פתאום, היוצרות התהפכו. במגרש הביתי של אובמה הבליחה לה קרחת ביתיות עבר נתניהו. אובמה נותן פייט מצויין, אך טיפה זהיר. מנסה לפנות לנקודות החזקות של המגרש ומרוויח את הנקודות. ואז עולה ביבי ומכה בכל הכוח. סוחף את המגרש הביתי בהתלהבות. הזירה שאהבה אותו, אוהבת אותו יותר. אפילו צעקת ביניים מהקהל לא משנה את העובדה הזאת. ואם זה לא מספיק, אחרי שהסיבוב נגמר, בין העולים לבמה עלה אריק קנטור (מנהיג הרוב הרפובלקני בבית הנבחרים בקונגרס; יש המנבאים שהוא יהיה היהודי הראשון שייתמודד לנשיאות ארה"ב) ונותן מהלומות משלו בדמות נאום שיתפס כימני מאוד בפוליטיקה שלנו והקהל על הרגליים. אובמה בעמדת נחיתות.

סיבוב אחרון: ישיבה משותפת של הקונגרס - (דינג דינג) אחרי 22 דקות של גינוני טקס בהם הכניסו את כל בתי הקונגרס, נציגי קבינט הנשיא, נציגי תא הדיפלומטים לקונגרס והוציאו ועדה מיוחדת של חברי בית הנבחרים להזמין את הוד מעלתו (הכינוי ע"פ כללי הטקס למנהיג זר הוא his excellency) זה סוף כל סוף התחיל. טכנית זה לא באמת סיבוב, כי אובמה לא באמת היה שם, אבל רוחו הייתה שם. נתניהו הזכיר אותו מספר פעמים כמי שאיתו הוא מסכים שקווי 67' כמו שהם אינם רלוונטיים, שביטחונה של ישראל חייב להישמר וכו', ואז לקח את זה לכיוונים שלו. נסיגה שמאלה עם כיוון המהלומה רק כדי לתקוף עם הימנית. גם החברים של אובמה היו שם. סגנו הוא הרי נשיא הסנאט ןחברח מלגתו ממלאים כיסאות רבים, והם השתוללו בתלהבות מכל אמירה. במהלך 45 דקות הנאום הקהל עצר לכפיים 55 פעמים (פחות מדקה בין פעם לפעם) ועשה את הכפיים האלה בעמידה 29 פעמים (פחות מדקה וחצי בין פעם לפעם; יותר ממה שקיבל אובמה בנאום מצב האומה האחרון לקונגרס). אומנם בבית הנבחרים יש רוב רפובלקני ורק בסנאט יש רוב דמוקרטי, אבל זה עדיין היה המגרש הביתי של אובמה אותו הוא סחף ובו ניצח.

שיפוט התקשורת על כל האירוע הזה חצוי, פחות בין פרשן לפרשן. התקשורת הישראלית (פרט ל"ישראל היום", כמובן) כינו את הביקור כישלון חרוץ; התקשורת האמרקנית מהללת ברובה. מה שהפריע לתקשורת בארץ היה בין השאר (כי הם גם עסקו בזה שהפמלייה הייתה גדולה מדי ובטיול רגלי שטייל עם שרה) היעדרותה של תוכנית מדינית מהנאום. או שהתקשורת מקווה שאף אחד לא טרח לשמוע את הנאום או שמבחינת התקשורת התוכנית המדינית שהציג נתניהו בנאומו בקונגרס לא נספרת כיוון שהיא רחוקה מדי ממה שהתקשורת או החמאס חושבים שהיא צריכה להיות. זה לא היה נאום לאוים כמו שרבים מנסים לצייר אותו או הכרזת מלחמה כפי שכינה אותו נביל שעת' אלא הצגת עמדה. קווי 67' כפי שהם אינם רלוונטיים, ביטחונה של ישראל חייב להישמר, הפלסטינים צריכים להכיר בישראל כמדינה יהודית (שזה גרעין כל הסכסוך), ירושלים צריכה להיות מאוחדת ובעיית הפליטים צריכה להיפטר מחוץ לגבולות ישראל. לא דובר על גישה למקומות קדושים, לא דובר על סידורים כלכליים, לא דובר על פתרונות לעניין הרצף הטריטוריאלי ועוד. הפתרון לסכסוך לא עובר אך ורק דרך ויתור מוחלט על מדינת ישראל.

יהיו שיגידו שהסיבה היחידה שהאמרקאים אוהבים את נתניהו היא שהם לא אוהבים את אובמה כמו פעם, אבל בשורה התחתונה המטרה הושגה. כרגע עמדת ארה"ב, גם אם זו לא עמדת הנשיא, היא עמדתו של נתניהו. כמעט ואין חבר קונגרס שלא מחזיק בה כרגע. אם הייתה טיפה יותר אחדות אצלנו, ייתכן והיה אפשר לגרום ביחד לכל העולם להחזיק בדעה דומה. זה הרבה יותר ממה שניתן להגיד על כל מדינה אחרת בעולם.

כרגע עיקר מה שנשאר הוא ויכוחון קטן וסמנטי. אובמה אמר "קווי 67' עם חילופי שטחים מוסכמים" ונתניהו אמר "קווי 67' אינם רלוונטיים ומדינת ישראל תהיה נדיבה בהחזרת השטחים לפלסטינים". מי שלא מקשיב מספיק טוב יתהה מה הקונפליקט, הרי שני הניסוחים האלה יכולים להיגמר באותו גבול בדיוק. ההבדל הוא מישור היחוס. אובמה אומר שצריך לתת להם את קווי 67' ולהתחיל לדבר על החלפות; נתניהו אומר שצריך לשבת ולשרטט מאפס את הגבול (מן הסתם המדינה הפלסטינית תקום בגדה ובעזה). זו התעקשות חשובה למקרה והמו"מ ייתפוצץ, כיוון שלפלסטינים אין אינטרס להמשיך לדבר אחרי שהם קיבלו הכל.

העולם צריך לשמוע שהכדור הוא בידי הפלסטינים כרגע. זה מה שנתניהו אמר וזו האמת. זה למה הוא ניצח, זה למה הנאום הזה היה טוב לנו וככל שנבין את זה מהר יותר, כך ייטב.


ריח של תחילת הקיץ

אם יש משהו שאני אוהב בקיץ זה את אותם אירועים שיכולים להתרחש רק תחת כיפת השמיים. מה שהכי מסמל את בוא הקיץ בעיני הוא פסטיבל הבירה של בית היין בקיבוץ מעברות שהתקיים ב-9 וה-10 ביוני. אז נכון, זהו לא הפסטיבל הראשון שהייתי בו מאז התחילו הפסטיבלים השנה; הייתי בפסטיבל יערות מנשה (שאולי אכתוב עליו מתישהו בעתיד) וביום הסטודנט של אוני' בן-גוריון (שהיה כיף, אבל לא משהו ששוה להאריך עליו במילים). זה אפילו לא היה פסטיבל הבירה הראשון של השנה; היה פסטיבל באחד מחופי ת"א ביום השישי בו התקיים מרתון ת"א (כלומר, אירוע אטרקטיבי לבאים ברגל בלבד) והיה פסטיבל בחורף באיצטדיון נוקיה.

אבל דווקא אותו פסטיבל בנוקיה הדגיש את כל מה שטוב בפסטיבל מעברות. בעוד הפסטיבל בנוקיה היה חנוק, צפוף, ממוסחר והמוני, פסטיבל מעברות עשה את הכל נכון. הוא משך אליו בעיקר קהל מתפלצן שהשקיע ונסע לטובת האירוע, הצפיפות לא הורגשה כמו בנוקיה כיוון שהקירות והתקרה עצמן לא מעכו את הקהל מכל כיוון ורובו היה בדגש על בירות הבוטיק ולא על המותגים המוכרים או ההמוניים. עוד נקודה יפה שהייתה במעברות היא שהיו שתי הופעות מעולות. ביום הראשון היו אלו "דלתות נפתחות מעצמן", הרכב מחווה למאיר אריאל שנתן הופעה טובה של שעתיים (!). ביום השני עלו "שממל" ונתנו הופעה מקפיצה. הקומבינציות הללו נתנו פסטיבל מעולה.

אם להשוות לשנה לשעברה, עד לתקופה זו היו כבר כמה פסטיבלי בירה נוספים, אז כנראה שהשנה הזאת דלה בהם, אבל נקווה שאני טועה. ונקווה שאם יהיו עוד, הם ישאילו דף או שניים מהספר של מעברות.


לסיום

• למי שלא שם לב, עוברת על העיתונות עונת מלפפונים קלה, אז הם בוחרים להתמקד במחאת הקוטג'. כמו בכל דבר, גם בזה מאשימים את הממשלה. זה הזכיר לי קטע שרציתי לשים פה בנושא האמרת מחירי הדלק. בארה"ב, הן התקשורת והן השלטון הנוכחי בצד השמאל, אז ככה נראית הסאטירה שלהם בנושא עליית המחירים.
• הזמן קצר, אבל לכו להצביע לליפדאב הזה בתחרות הליפדאב של "כוכב נולד". הוא בביצועם של מתנדבי וחניכי "בית הגלגלים" ואם יזכו הם יקבלו טיסה משמחת לחו"ל. שווה.
• אוקיי, זה פשוט אבסורד. ח"כ בן ארי, בפרץ של נצלנות וציניות, לקח ערימה של סודנים להשתכשך בבריכה בצפון ת"א כדי לחשוף (ביתר הצלחה, אגב) את צביעותה של האליטה השמאלנית שדורשת לא לגרשם. המציאות לעיתים גובלת במחזה של קישון.
• נתקלתי לא מזמן במערכון הזה מ"הקומדי סטור" בנושא טלפונים סלולריים. לא הרבה השתנה מאז...

קיץ שמח,
רז.

קמים עלינו, בתעודה ובדרמה

ערב טוב לכולם

כבכל שנה, עברה עלינו אותה התקופה המאוד טעונה שבין פסח ליום העצמאות. בין לבין היה לנו את יום השואה ואת יום הזיכרון ואחרי יש לנו את יום הנכבה שנפתח בפיגוע חבלני, וכל אלו דואגים להזכיר לנו (כאילו שיש לנו דרך לשכוח) שקיומנו וחירותנו, הן כבני אדם בכלל והן כאזרחים כאן במדינה, תמיד יהיו מוטלים בספק. לכבוד התקופה, החלטתי לבחון בפוסט הזה את הקימה המודרנית עלינו בהרחבה. זוהי זירת קרב שידועה ביכולתה לשעבוד לא רק באספקט שלנו. אני מדבר כמובן על תקשורת ההמונים. אני מקווה שאתם מעריכים את המאמץ שהיה דרוש לי כדי לראות למעלה מ-10 שעות של תעמולה אנטי-ציונית (וגם טיפה תעמולה פרו בשביל לרפא את הפצעים).

יש לי חבר שלומד תקשורת ואומר שאין מה לעשות ושזה באמת לא משנה. בפוסט הזה אני אנסה לשכנע אתכם אחרת. יש לנו כמה אויבים רציניים בחוץ ואפילו ייתכן שבעיותינו המדיניות עם הפלסטינים יוכלו להיפתר בהרבה יותר קלות אילולי היינו לוקחים אותם ברצינות. אם אתם שואלים אותי זה כבר מזמן לא עניין תדמיתי בלבד. דעת ההמונים בעולם כיום היא זו שקובעת, גם אם הדעה הזאת לחלוטין אינה מבוססת. אנחנו הרי לא אי בודד וחסר חשיבות באמצע האוקינוס; אנחנו מדינה קטנה באמצע אזור בעייתי (ומסתבר שגם להיות יהודים לא ממש עוזר).

הסיבה שקשה לראות בזה שדה קרב אמיתי היא שאין לנו איך למדוד את הנזק בחיי אדם. אני מקווה שאני טועה אבל לדעתי המצב הרע שלנו כבר התחיל לעלות לנו. בין אם זה בתרומות לארגונים אנטי-ישראלים בטוענות צדק שקריות שהתגלגלו לפעילויות טרור, בין אם זה בפריסת קליפות ביצים תחת רגלי חיילינו בשדה הקרב שתחת עין המצלמה ובין אם זה בלגיטימציה לטרור ולקיפוח חיים. באשר לאחרון, מלאני פיליפס (שקצרה היריעה הזאת מלהרחיב עליה וייתכן שיריעה מספקת תיפרס כאן בקרוב) אומרת שזה כבר קורה, כפי שהיא מסבירה בראיון ליעקב אחימאיר ב"רואים עולם" לפני כמה זמן (שאר הראיון גם מעניין). את רמת המגוחכות של צידקתה אפשר לראות בעימות שלה מול דובר מטעם Independent Jewish Voices (ארגון יהודי שלא ייתן שיכריחו אותו לתמוך בציונות) שטוען כי הוא לא בטוח כמה מטחי הטילים מעזה הם בעיה רצינית, או לצורך העניין, קיימת.

אני לא יודע אם הפוסט הזה יפחיד אותכם לרעה או לטובה; ישעשע או ידאיג אתכם; או סתם ישעמם. אני לא יודע מתי זה יינשך אותנו בתחת, אבל אני חושב שאסור לנו לקבור את הראש בחול כי זה יקרה (וכבר קורה במידה מסוימת). מה שאני יודע בוודאות הוא שאני רוצה שהפוסט הבא יהיה קצר יותר ולא יעסוק פוליטיקה (אבל ביררתי על מה הוא כנראה יהיה ואני לא יכול להבטיח שזה יקרה).

מסתבר שהאוייבת הגדולה ביותר שלנו היא לא אחרת מאשר בריטניה, האומה שעירסלה אותנו ברכות ערב עצמאותנו. אומרים שבלונדון הטלוויזיה מצויינת, אבל אם אתה מדינת ישראל אז היא לא נחמדה במיוחד. בשנה ומשהו האחרונות לא חסרו תוכניות תעודה ודרמה מתוקצבות ומהוקצעות שתפקידן היה השמצה בוטה שלכם. כן כן, שלכם. ההשמצות היו מרומזות וישירות; שקולות ופרועות; ותמימות ומכוונות. הינה ארבע מהן, מסודרות לפי חומרה (ובאופן מוזר או לא מוזר כלל, גם לפי אורך):

בתעודה

An Idiot Abroad: Jordan (עונה 1 פרק 3) - זו סדרה שקיוויתי לכתוב עליה באופן חיובי מאוד לפני זה, אבל אני כבר פה אז זה לא משנה. קרל פילקינגטון הוא סוג של אדם שנע בין די טיפש לדי חכם המשתתף יחד עם סטיבן מרצ'נט בפודקאסט של ריקי ג'רווייס (The Office, Extras) והוחלט לשלוח אותו לטיול בעקבות שבעה פלאי עולם כאשר מתכנני הטיול מכוונים לסבלו המקסימלי. בפרק שעסק בפטרה, עקב היות ירדן מדינה די משמימה, פילקינגטון מבלה חצי פרק בישראל. בין ציפה בים המלח לבין מפגש הזוי עם ברסלבים ולבין מפגש עוד יותר הזוי עם מאמנים למקרי חטיפה (כי זה הרי קורה פה כל יום), הוא מטייל בירושלים והולך לבקר בכנסיה שניצבת במקום בו נולד לכאורה ישו. בירושלים הוא מפחד פחד מוות מהחיילים החמושים ובהיכנסו לבית לחם הוא מתבאס מאוד ממראה חומת ההפרדה.

אני יודע שאני קטנוני, אבל החיילים מהם הוא כ"כ פחד היו קורסיסטים בסיור חינוכי (שאני בטוח שאף אחד לא שאל מישהו אם מסכימים שיצלמו אותם) והיס"מניקים שם כדי למנוע פיגועי טרור. ריבוי החמושים נתפס, ברוח הסדרה, כמוזרות ישראלית. בסין אוכלים עקרבים ובישראל יש גדוד על כל שכונה. גם מטרידה אותי העובדה שבנושא החומה הוצגה רק נקודת מבטו של פלסטיני שטען שהחומה הורסת את חייהם של פלסטינים רבים.

הסדרה מציגה את עצמה כחסרת משוא פנים, כיוון שטימטומו של פילקינגטון הוא בדיחה שאי אפשר לכתוב, אבל היא בעצם נגעה בנושאים בעייתיים בלי כוונה והותירה את הצופה עם חצאי אמיתות ללא כל הקשר מתאים או מלא. אתם יודעים, כמו שתעמולה נוהגת לעשות. אדם שלא מכיר את הסכסוך לגופו יסלוד מישראל ואדם שמגיע עם דעה שלילית רק יתחזק בדעותיו.

Ross Kemp: Middle East - אז השחקן רוס קמפ שיחק פעם מישהו קשוח שהיה בעברו חייל כושל באופרת הסבון המפורסמת EastEnders, אז Sky החליטו שהם שולחים אותו לאזורי מלחמה בעולם, בינהם הפינה הקטנה שלנו על הגלובוס. משימתו של קמפ הייתה לפרוט את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לצופה באמצעות תעודה בשני חלקים (סה"כ שעה וחצי), האחד בעזה והשני בישראל, כל זאת בלי להחליף בגדים אפילו פעם אחת (אני רציני לחלוטין).

לזכותו, אפשר להגיד שנקודת המבט שלו הייתה תמיד כנה ואוהדת כלפי המרואיינים והנופים, הן בצד הישראלי והן בצד העזתי, אבל בחירת התוכן יצרה, אצלי לפחות, לא מעט בעייתיות. בחלק העזתי הוא ראיין קבוצות חמושים ותיעד אחד מהם מקליט את אותה קלטת מוכרת שעושים לפני שמתים מות קדושים בשם אללה (אותו שאהיד לעתיד היה בן 24 והיה בוגר החוג למשפטים באוני' האיסלמית של עזב וזה די זעזע את קמפ) ובצד הישראלי הוא תיעד לוחמים ולוחמות שהודפים הפגנת יום שישי בנעלין; בעזה האדם ברחוב שהוא בחר לראיין הוא מישהו שביתו נהרס בעופרת יצוקה ובצד הישראלי הוא ראיין אנשים בבתי קפה בשנקין.

הדבר היחיד, פחות או יותר, בו הוא קלע בול היה שהמניעה מהצד העזתי לשלום היא נטיה איסלמית קיצונית של החמאס. אבל מצד שני הסיבה למניעת השלום מהצד הישראלי אליה הגיע קמפ בקשר היא חילוקי דעות בין דתיים לחילוניים באשר לפינוי התנחלויות (ע"י כך שראיין מחד את יונתן יבין וניצן הורוביץ באופן שצייר אותם כשקולים ומאידך את דניאלה וייס באופן שצייר אותה כפסיכופטית) ודעות קדומות בחברה הישראלית (ע"י כך שאימא שאיבדה את בתה בפיגוע התאבדות אומרת לו ליד הקבר של בתה ש"הם כולם טרוריסטים").

מה שמציל את הסדרה היא מידה מסויימת של ביקורת כלפי הצד השני, אבל קשה לי לקבל זאת כדו-צדדיות. לפחות כאן היס"מ הוצגה כיחידה עילית ללוחמה בטרור ולא כחמושים מפחידים.

Louis Theroux: The Ultra Zionists - לואי ת'רו הוא עיתונאי ויוצר סרטי תעודה שפועל כבר שנים ארוכות בתיעוד תת-תרבויות קיצוניות. אני חייב להתוודות שאני מחבב מאוד את ת'רו ואני מאוד נהנה מהסרטים שלו, מזעזעים ככל שיהיו לפעמים. הוא באמת נכנס לעובי הקורה ומנסה להבין את המרואיינים שלו אבל מצד שני אני זוכר שבזמן שראיתי את הסרטים הטיפה יותר מזעזעים שלו על ניאו-נאצים, זונות והכנסייה הבפטיסטית מווסטבוארו אמרתי לעצמי "רק שהמתנחלים לא יפלו לידיים שלו". בסרט הזה הם נופלים לידיו והוא עושה מהם צימעס.

כשלעצמו, הסרט מציג דעה לגיטימית בכך שהוא מציג את אגרסיביות המתנחלים הקיצוניים (כמו למשל פעולות תג מחיר) באור שלילי. הוא אפילו מראה התפרעות של מפגינים פלסטינים הנפגשת עם שקילות מצד חיילי צה"ל ופלסטיני שאומר שכל היהודים צריכים למות, אבל מצד שני הקונטרה היחידה לכל אלה הם אותם מתנחלים קיצוניים. כשהוא עשה סרט על גנגסטר-ראפרים היה ברור לכל צופה בר דעת שלא כל אדם כהה עור מתנהג ככה, אבל בישראל, אותה העולם מכיר כמעט אך ורק דרך התקשורת, ההצמדות המאפיינת את סרטיו של ת'רו המדמה אותם, לעיתים, לסרטי טבע, מצניעה את העובדה שהם לא רק זרם מינורי בחברה הישראלית, אלא אפילו זרם מינורי באוכלסיית המתנחלים.

עוד בעיה בחוסר הכנות הזה מצד ת'רו גורמת לאותם מתנחלים קיצוניים להראות כמשוגעים אחוזי אשליות (לא, זו לא התכונה הדומיננטית שלהם גם ככה). כך למשל כשדניאל לוריא מעטרת כוהנים משיב לטענתו של תרו שאירגונו משתלט על בתי פלסטינים בטענה שהבתים נמכרו להם בחשאי כי האיסלאם אוסר על מכירת רכוש ליהודים, זה נתפס כשקר גזעני למרות שזה לא בלתי סביר. כשהוא שואל בחור מנוער הגבעות עם אנגלית קלוקלת למה הוא משתלט על אדמה שלא לו הוא עונה לו שהיא שייכת ליהודים ונתפס פולש אכזר כי מבחינת הדרך בו הסכסוך מוצג לא מקטלגת את השטחים כאזור מריבה אלא כשטח הידוע כפלסטיני קבל עם ועדה.

אני לא יודע אם ת'רו התכוון להוציא אותנו כ"כ רע, אבל אני די בטוח שהוא בא עם אג'נדה לא קטנה. אולי קשה לנו לראות את כוחו של הסרט הזה כי אנחנו בצדק רואים באותם מתנחלים כתרבות שוליים ומסוגלים להתחבר לחלק מהנאמר בסרט, אבל הסרט מציג את כולנו במידה כזו או אחרת. חוט התייל בלוגו מצייר אותנו כנאצים והמונח "אולטרא-ציונים" רומז שהשיח הפוליטי בארץ הוא חד-מימדי ושהמתנחלים הקיצוניים בסך הכל עושים מה שכל הציונים מאמינים בו אך לא מעיזים. אותו עיוות מהדהד אצל הצופה באופן שיגרום לו, למשל, להתקשר לתחנת רדיו ולדבר על זה שכוחם של האחים המוסלמים במצרים הרבה פחות מסוכן לשלום העולם מאשר אותם אולטרא-ציונים.


בדרמה

The Promise - (תקציר) בעוד שאר הכותרים שבחנתי היו סרטי תעודה, זוהי מיני-סדרה עלילתית דרמטית בארבעה חלקים (סה"כ 6 שעות) בתקציב של 7 מיליון ליש"ט (כ-40 מיליון ש"ח) שמעלה לי את הסעיף. הסדרה עוסקת בארין מת'יוס המלווה בשנת 2006 (השד יודע למה דווקא אז) את חברתה היהודייה שחוזרת לישראל כדי להתגייס. לפני יציאתה ארצה היא נתקלת ביומן שניהל סבה, לן (קיצור של "ליאונרד"), עת היה מוצב כצנחן בפלשתינה של '46-'48 (היא נתקלת ביומן בזמן שהיא עוזרת לאימה לפנות את ביתו של סבה בזמן שהוא על ערש-דווי בבית חולים). סיפורה של ארין משמש מסגרת לסיפורו של לן המגולל במהלך הסדרה.

הסיבה שבגינה הסרט מרתיח לי את הדם היא חד-הצדדיות שלו תוך כדי שהבמאי טוען שהוא נמנע ממנה. אפשר לחשוב שעם תקציב לכל כך הרבה שעות צילום, תפאורות, ניצבים ושחזור של תקופת המנדט הם יוכלו להפיק משהו שמציג יותר מדעה אחת. מסתבר שהם העדיפו להציג את אותה דעה פעמיים - גם אז וגם עכשיו, היהודים הם פולשים בלתי רצויים בארץ הקודש.

לן הוא צנחן בריטי שמוצב בפלשתינה אחרי שעזר לשחרר את ברגן-בלזן במלחמת העולם השניה וחווה מעבר מאהדה יחסית כלפי הישוב היהודי בתחיילת שיבוצו לשנאה תהומית ערב עזיבתו. במהלך שיבוצו הוא נחשף למניפולציות יהודיות (עריית חיפה שולחת בחורות יפות שינעימו את זמנם של החיילים כדי שאלו ישלחו מכתבים אוהדים על השאיפות הלאומיות הביתה), רצח הסרג'נטים (שע"פ הסדרה, בוצע ע"י שני אנשים שניגשו לרכב, ירו להם בראש וחזרו לשולחנם בבית הקפה הסמוך תוך שהקהל היהודי לא מניד עפעף), הפיצוץ במלון המלך דויד, פרשת דיר יאסין, הטרנספר הערבי הנורא בידי היהודים ועוד. במהלך שהותו הוא מתאהב בקלרה, יהודיה ממוצא גרמני (אם אני זוכר נכון) שמתבררת כפעילת אצ"ל אכזרית הנקרעת בין נאמנותה לאירגון ואהבתה ללן ומתיידד עם מוחמד אבו-חסן, מוכר קפה פלסטיני (שכנראה אפילו לא יודע שהוא פלסטיני כיוון שהפלסטינים התחילו לקרוא לעצמם כך רק עשורים ספורים אחרי התרחשויות הסדרה) שמזמין אותו לארוחת ערב ובסופו של דבר נעזר בלן כדי לברוח מהיהודים. בסוף היומן הוא מבטיח לקיים את ההבטחה (יענו "The Promise") שהבטיח להחזיר לו את המפתח לביתו בעין ח'ווד (עין הוד של ימינו) שהיה אצל חסן, בנו, שברח כדי לעזור לערבים להציל את עצמם בזמן שהיהודים טובחים בהם ללא רחמים. חסן מת מאש היהודים ולן נעצר על עריקות כיוון שנטש את עמדתו כשהלך לחפש את חסן והוא לא רואה יותר את מוחמד.

ארין מלווה את חברתה היהודייה ליז לישראל כדי שזו תבלה בנעימים את ימיה האחרונים לפני הטירונות ואת הסופ"שים הקרובים. במהלך שהותה בארץ היא פוגשת את אחיה של ליז, פול (אותו משחק איתי טירן המתייוון הקבוע), פעיל שמאל קיצוני שהיה לוחם בחברון בשירותו הצבאי החבר ב"לוחמים לשלום". פול לוקח אותה לנבלוס שם היא פוגשת את עומאר, לוחם לשעבר בגדודי חללי אל-אקצה ופעיל פת"ח בהווה. אחרי שארין ופול שורדים פיגוע התאבדות בבית הקפה בו הם יושבים, ארין פוצחת במסע של התחקות אחר משפחתו של מוחמד תוך שהיא נעזרת בפול ומוחמד לעיתים כדי להגיע לשלל מקומות כמו עין ח'ווד של ימינו, חברון ועזה, ולספוג הרבה איבה כלפי הכובש היהודי. בסוף הסדרה, היא מחזירה את המפתח לביתו של מוחמד (שהיא כבר זקנה שלא נשארו לה שנים רבות לחיות) בזמן שמפנים את שתיהן בכוח מבית מחבלת מתאבדת המיועד להריסה בעזה שורצת החיילים. ארין עוזבת את הארץ בלי כוונה לחזור והולכת לבית החולים כדי לבשר את הבשורה המשמחת לסבה השוכב על ערש דווי, שהיא הפיחה תקווה במאבק הפלסטיני לכיבוש כלל ישראל.

קצרה היריעה מלהכיל כל נקודה מעצבנת בסדרה הזאת, אז הינה כמה נקודות נבחרות:

• כשארין מגיעה לארץ, הוריה של ליז מטיסים אותן במחלקת עסקים ושולחים נהג במכונית יוקרה לאסוף אותן. ארין, המופתעת שישראל היא לא שדה קרב מתמשך, מתרגלת לחדרה באחוזת הוריה של ליז בקיסריה והולכת איתה לשופינג בכיכר המדינה ולמסיבה ב-TLV (אתם יודעים, תמצית נקודות המפתח בלבנסראום הציוני). הפליקרים במסיבה גורמים לה להתקף אפילפסיה (היא חוטפת אחד כל כמה דקות בסדרה הזאת) ובזמן שהיא מפרכסת על הרצפה, כל הציונים מצביעים עליה וצוחקים במקום לעזור. אתם יודעים, כי הישראלים הם אנשים עד כדי כך מחורבנים. אלו רק הדקות הראשונות של הסדרה! לאורך כל הסדרה אין דמות ישראלית (או יהודית) אחת שמצטיירת כנחמדה.
• קו הזמן של לן לוקה הרבה עובדות כמו פעולות של הערבים נגד היהודים שבכלל לא מתוארות בסדרה, פעולות בריטיות נגד היהודים מוצנעות. זה גורם לכל פעולה יהודית להראות אקראית לחלוטין כאילו נעשית מתוך רוע. גם אין איזכור להצהרת בלפור כהצדקה לבואם של היהודים, אלא להיפך; הם מתוארים כרואים בהגיעם שליחות דתית.
• פול, אחיה של ליז, אמור לתפקד כדמות החיובית ביותר בסדרה (עובדה שהוא משטרנגל את הגיבורה). הוא מושווה פעמים רבות לסבה של ארין, גיבור קו הזמן השני. ליז אומנם טוענת שהוא משוגע ואביו מתווכח איתו בנושאים פוליטיים אך הוא מוצג כזה שצודק. זה למה חורה לי שבין שורותיו ניתן למצוא אמירות לגבי היות מדינת ישראל דיקטטורה צבאית, טענות שמטרתה היחידה של גדר ההפרדה היא פגיעה ברווחת חייהם של הפלסטינים, אמירות לגבי סיפוח השטחים (אם ישראל הייתה מספחת את השטחים ב-67' היא לא הייתה נמצאת בצרות בהם היא נמצאת היום), הצדקת פיגועי התאבדות (למרות שנפצע באחד) ועוד ועוד ועוד.
• אגב הפיגוע בו פול נפצע, מדובר בפיגוע הזוי המתרחש בשניה האחרונה של החלק הראשון. פול נפצע קל מאוד ומחלים תוך כמה ימים למרות שהוא נמצא מאוד קרוב למחבלים המתאבדים (כן, שניים, גבר ואישה שהתחזו לזוג ליברלי שנכנס לשבת בבית הקפה). זה גורם לנשק הפיגועים להיראות כמאוד לא יעיל אם מישהו יכול לעמוד כ"כ קרוב למטען ולהחלים אחרי סשן אחד של פיזיותרפיה וכמה פלסטרים. מבחינת נקודת המבט שלי, פעיל שמאל קיצוני שכמעט נהרג בפיגוע זה פאנצ' ליין של בדיחה, אבל לסדרה יש כוונות אחרות.
• אגב הצדקת פיגועים, אותו פיגוע בבית קפה בו נפצעים ארין ופול מושווה לפיצוץ במלון המלך דויד ע"י האצ"ל. הצופה אמור להבין שמדובר על אירועים שקולים כי לא מסבירים לו שאירוע במלך דויד הייתה פעולת נקם ייחודית באופייה נגד מטרה צבאית בעקבות השבת השחורה עליה הזהירו את הבריטים טלפונית, בעוד פיגועי התאבדות הם פעולות הרג אקראיות חוזרות נגד אזרחים בעורף (במהלך הסדרה יש שני פיגועים). בניסיון להבין את האירוע במלך דויד, הולכת ארין לבקר את סבה של ליז, במקרה אחד מהאנשים האחראים למעשה הנורא, בביתו. סליחה, אחוזתו; הרי כל היהודים חיים בארמונות פה בארץ. ההצדקה שהוא נותן בתקיפות (או יותר נכון בגרוטסקיות) לפעולה היא שאחרי השואה כל האמצעים כשרים בידי היהודים, תירוץ הניתן פעמים רבות לאורך הסדרה ע"י יהודים. הרי אנחנו רואים בזה הצדקה לכל פעולה, ברוטאלית ככל שתהיה.
• אגב ברוטאליות בשם השואה, הסדרה אחראית לציטוט שהוא לא פחות ממדהים (בפרפרזה): "זה מוזר שהעם היהודי, שהיה קורבן למעשה בריונות כ"כ זוועתי, מרשה לעצמו לנהוג בכזו בריונות נגד עם אחר". אלו רגעים בהם חבל לי שסבא שלי לא בחיים כדי שאוכל לשאול אותו אם במחנה העבודה בו כלאוהו הנאצים היה שוק עשיר כמו השוק בנבלוס או אם גם על המקום ההוא היה אפשר להפיק את סרטון הפרסומת הזה (החצי הראשון מדהים, השאר סתם מחרבן עלינו).
• בעוד כל הדמויות היהודיות בסדרה מוצגות כאנשים מאוד לא נעימים, כל הערבים הם אנשים מאוד נחמדים, מנומסים, אצילים ועדינים, וביחוד עומאר (שרק ממזמז את הגיבורה כמה פעמים). יש לי טיפה בעייתיות עם הרקע שניתן לעומאר. מוזכר (ללא שום הצדקה לעלילה) שעומאר, לוחם לשעבר בגדודי חללי אלאקצה, הוא ערבי ישראלי נוצרי. זה נשמע קטנוני מצידי להתייחס לטעות הזאת, אבל עומדת מאחורי זה אמירה לא קטנה. הארגון הזה, הדוגל בשהאדה, לא כ"כ מסתדר עם הנצרות, אך באמצעות הטעות הזאת יש נסיון למחוק את הרכיב האיסלאמי הקיצוני מהסכסוך ולהפוך אותו לסכסוך גזעני בו הלבן היהודי (אין יהודי כהה עור אחד בכל הסדרה) מנסה לנגוש בילידים השלווים כההי העור הערבים. הקונטקסט הזה מאוד בעייתי כי הוא שולל כל הצדקה מהיהודים במאבק.
• היהודים הכי אגרסיביים בסדרה הם כמובן חיילי צה"ל.הם מגנים על ילדים מתנחלים בזמן שהם זורקים אבנים על ילדים פלסטינים, מנערים את ארין עת הם עוצרים אותה בחברון, מכפכפים ומקללים את ארין כשהיא מעצבנת אותם ודואגים להתחמש בילדה פלסטינית כמגן אנושי לצורך השתלטות על בית מחבלת המיועד להריסה. צה"ל הוא גם זה שאונס את ליז לבגוד בארין ולהניא אותה מלהפריע למלאכתם של החיילים. צה"ל הוא גם הדופי היחיד המוטל בפול: אחרי מעצרה בחברון, פול בא לשחרר אותה (כי זה המוצב בו הוא שירת אז כנראה שיש לו זכויות יתר שם) וכמה זמן אחר כך נפתחת אש לעבר המוצב ופול עוזר ללוחמים בהגנה. ארין כועסת עליו כי הוא הבטיח שלא ירים נשק יותר בחייו ופול טוען שמה שגרם לו לפעול כך הייתה הנאמנות שלו. זה גורם לה רק לכעוס יותר, כנראה בגלל שהיא שכחה שהכדור הראשון שנורה לעבר המוצב עבר סנטימטרים ספורים מהראש שלה.
• אם כבר מדברים על טעויות קטנות ומעצבנות, הכותבים לא ממש טרחו ללמוד את הגיאוגרפיה של האזור באופן מספק. יכולתם של ארין וחבריה (ולן, בקו הזמן שלו) לזגזג בין נקודות כה רבות בלי שהשמש בשמים תזוז יותר מדי גורם לקיסריה, חברון, נבלוס, עין הוד, עין ח'ווד, ירושלים, תל-אביב ועזה להיראות כאילו הן כולן ערים שכנות. הדבר הזה מטשטש כל גבול אפשרי ותוכנית החלוקה, 49', 67' וגדר ההפרדה הופכות מבחינת הצופה למונחים לא רלוונטיים בדיוק בזמן לפואנטה של הסדרה. הדוגמה הכי חזקה לכך היא שלן מחזיר את חסן, בנו של מוחמד, ממבחן מתמטיקה לביתו בעין ח'ווד (היום עין הוד, ישוב במועצה האזורית חוף הכרמל). אני לא זוכר אם נאמר מאיפה הוא מחזיר אותו, אבל בדרך הם עוברים בדיר-יאסין, כפר 5 ק"מ מערבית לירושלים. אין שום הצדקה שמוחמד יילך ללמוד בירושלים אם הוא גר כ"כ קרוב לחיפה. אגב, בדיר-יאסין הם חוזים בטבח של היהודים בערבים שמתבצע ע"י זריקת רימון דרך הדלת וריסוס בנשק אוטמטי כדי לוודא הריגה (קלרה, שמשתתפת בטבח, מקבלת פקודה ממפקדה לאחר עימות שלו עם לן ומוחמד בנוסח "תעיפי את הטינופת הזה מהעיניים שלי ותהרגי את הילד"). אלו חופשים גיאוגרפיים אומנותיים מסוג זה הגורמים להבנה כי כל ישוב יהודי באשר הוא נמצא בלב אוכלוסיה ערבית שגורשה או נטבחה.
• בסוף הסדרה, לן מנסה לעזור לחסן לברוח מהיהודים ומוחמד נעלם כי הוא רוצה להישאר ולהילחם. לפני היעלמותו, מוחמד מקבל מאביו את המפתח לביתם הננטש. לן מבטיח שימצא את מוחמד ויחזירו לאביו, אך דקות ספורות אחרי שהם נפגשים, מוחמד בן ה-9 נורה בליבו ע"י צלף ציוני. לן מנסה להחזיר את המפתח לחסן אך נעצר ע"י המשטרה הצבאית הבריטית על נטישת עמדתו. את ההבטחה של לן מקיימת ארין שמאתרת בטעות את בתו של חסן בעזה (לא לפני שהיא עוזרת להבריח נשק לרצועה באמצעות מנהרה מתוך שטח ישראל ומתעמתת עם חיילים השורצים בעזה דרך קבע). ארין מעניקה את המפתח לבת, כיום אישה זקנה וחולה שחיילי צה"ל לא מתביישים להתעמר בה, ברגע מרגש ומלא תקווה כי יום יבוא והיהודים יגורשו יום אחד מפלסטין (אם אפשר, בעזרת אללה, דרך הים). בחירת הנושא הזאת גורמת לצופה להסתכל על המועצה האזורית חוף הכרמל כעל התנחלות בעייתית ושמה את כל שטחי ישראל בסימן שאלה (כן, גם איפה שאתם גרים).
• למרות שבריחת הערבים עודדה בעיקר ע"י הועד הערבי העליון (עובדה שלא מוזכרת כלל), בסדרה הערבים נראים כלא מעוניינים לעזוב את בתיהם כיוון שהם בטוחים ששבע צבאות ערב יבואו לשחררם. גם רוב הבריטים משוכנעים בזה ומתעודדים מזה, אבל לן מתעשת ומשכנע את חסן שזה לא יקרה כי הציונים חזקים מדי. מה שלא משתקפת כאן היא המשמעות המעשית מאחורי אותו שחרור. צופה תמים עשוי להבין שצבאות ערב ינסו לשחרר את הערבים באמצעות הפגנות, מכתבים זועמים או אבק פיות, ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהשחרור הזה משמעותו שואה שניה לעם היהודי.
  

אני מרגיש מטומטם להגיד "קצרה היריעה מלהסביר בפרוטרוט כמה הסדרה הזאת מעצבנת אותי" אחרי למעלה מ-1700 מילים, אבל יש כ"כ הרבה נקודות שפספסתי. אם אתם מחפשים משחק שתיה טוב, אני מציע לכם לצפות בכל ה-6 שעות ולהוריד צ'ייסר כל פעם שנאמר משהו אנטי-ציוני.

וכולם ביחד - בהתבוננות בהכל קשה שלא להרגיש, יאוש אבל אנחנו חייבים להבין שזה שדה קרב אמיתי ויש מה לעשות. הפלסטינים כבר נמצאים בשדה הקרב הזה. בראש ובראשונה צריכים לזכור שהכותרים המוצגים כאן מפספסים בלא מעט עובדות ובעובדות אלו כל אדם בישראל צריך להיות בקיא וההסברה שלנו צריכה לעמוד עליהם. מקור טוב (אם כי טיפה אגרסיבי) לעובדות בנושא הנכבה, נושא הנחפר לעומק ב-The Promise, הוא הספרון "נכבה חרטא" של "אם תרצו". אני יכול רק לקוות שהחזית הזאת לא תוזנח בעתיד ונוכל להתחיל לחיות בטיפה יותר שקט ושלווה כשאנחנו פותחים טלוויזיה בתחנה זרה.

אגב, את הכל הורדתי באופן בלתי חוקי מהאינטרנט. שיזדיינו.

לסיום

• אני עובר פה שינוי פורמט קל. רציתי בהתחלה לשים פה משפט או שניים על פוליטיקה שלא קשורים לשאר הפוסט, אבל היה לי קשה לדחוק הצידה סרטון חתולים נחמד שנתקלתי בו. זו בעיה שחוזרת הרבה, אז אני מוצא לגמלאות את "כל הכבוד ל..." העייף ועובר לנקודות קצרות ב"לסיום". מקווה שזה יזרום.
• טוב, תירגעו! הינה סרטון החתולים (והמשכו).
• אני לא יודע אם רבים מכם יודעים למה יש הטוענים שכהנא צדק (אני משוכנע שרבים מהטוענים את זה אפילו לא יודעים) אבל יש לו ציטוט מאוד מפורסם שאומר "מדינת יהודים פירושה (...) מעל לכל, (...) ריבונות יהודית ושליטה יהודית על ייעודה; את זה ניתן ליישם רק במסגרת של רוב יהודי קבוע ומיעוט ערבי שלו וזעיר-ממדים; אך הערבים סבורים כי היהודים גזלנים ששדדו מהם את ארצם (...) והערבים מתרבים, בכמות ובאיכות; (...) לגבי ערביי ארץ-ישראל ויהודיה יש רק פתרון אחד: הפרדה." להדיוט זה נשמע כאילו כהנא בעד מדינה פלסטינית, שזה לחלוטין לא נכון, אבל זה מראה, לכאורה, שיש מעט מרחק לגשר עליו. "לכאורה" כי השמאל חי בסרט משלו, כפי שניתן להבין מראיון של מירב מיכאלי עם חנה מרום בעקבות הכרזת העצמאות הפלסטינית שאירגנו כמה מבכירי השמאל בתרבות הישראלית בו היא אמרה "עם כל החוקים הגזעניים שמפלים ומפרידים ערבים ועם הדת האיומה שלנו ועם הכוח של הדתיים, אנחנו לא מצליחים להגיע למה שבעצם יעני כולם רוצים - פשוט לחיות בשקט כל אחד בעניין שלו; (...) הם לא הולכים לקראתנו בשום דבר; אבל אנחנו היותר מתורבתים, יותר חכמים, אנחנו צריכים להושיט להם יד ולעזור להם להגיע למצב שבו יוכלו לחיות אתנו ביחד." לא הייתי יכול להמציא ציטוט כזה יפה גם אם הייתי רוצה...
• אגב דמוניזציה של ישראל. תודה רבה ל-Massive Attack שהוציאו את עצמם מהפלייליסט שלי. למי שלא שמע, הם מחרימים אותנו כיוון שאנחנו אוכלים תינוקות פלסטינים או משהו כזה. לא ממש ירדתי לסוף דעתם.
• מזל טוב לברק אובאמה על נצחונו בבחירות 2012, לא רק בגלל שהביא למותו של בין-לאדן, אלא בגלל שאין מועמד רפובליקני שיכול להתמודד עם הקריזמה שלו כפי שהדגים אותה בארוחת הערב השנתית של עיתונאי הבית הלבן (גם סת' מאיירס היה מצחיק). אני באמת לא יודע איך נאכל עוד 4 שנים של זה...
• הייתם טובים, אז הינה גור כלבים שמפחד מאפרוח ברווז.

להתראות בפוסטים קצרים יותר,
רז.