תנועה מתמדת, הולנד ועשבים שוטים

ערב טוב לכולם.


לאלו מכם שמשחקים את המשחק הביתי (כלומר, מכירים אותי באופן אישי) וודאי שמו לב שאני לא עצמי לאחרונה. או שאני כן עצמי רק שהעצמי הוא לא הצוהל באדם. מבלי להיכנס לסיבות או למצבי כעת, אני חייב להגיד שלהתעסק בכל מיני דברים  בהחלט משכיח את הרצון לתלות את עצמי. אני די בטוח שזה מה שעמד מאחורי ההנאה שלי בלימודים. במבט לאחור, תואר בהנדסה הוא ערימת שכול, אבל באותו הרגע נהנים. חוסר שיעמום עם איזושהי תחושת סיפוק. עם זאת, התנועה המתמדת לא פותרת אף בעיה, אז אני לא יודע כמה אפשר לדבר בשיבחה בלי להיזכר שהכל כרגיל ושום דבר לא השתנה, אבל אני מניח שאני פשוט נשען כאן על הרגל מגונה.



הולנד
יורוטריפ - חלק ב'
אזהרה - חופר. אם לא מעניין אתכם במיוחד איך היה לי בטיול, המשיכו הלאה.

חלק א'

Breda - עברנו את גבול הולנד ונחתנו בתחנה הראשונה שלנו, עיירה נחמדה בשם ברדה. הסיבות בגללן בחרנו ללכת לשם הן שזה קרוב לגבול בלגיה-הולנד והם הציעו את הלינה הכי זולה (51 אירו לחדר של שלושה). הסתבר שזה היה זול כי המלון עצמו ממוקם לא ממש במרכז העיירה אלא 5 דקות ברכב ממרכזה. הגענו די מאוחר ויצאנו לקרוע את העיר בלי לדעת אם יש מה לקרוע בה. השעה הייתה מאוחרת והיינו כבר עייפים. ה-GPS איכזב טיפה בהתחלה. הסתובבנו קצת בברדה היפה והמתה ולפני שויתרנו לחלוטין, ראינו אנשים באופק. החנינו את הרכב ועשינו את דרכנו למרכז העיירה.


מרכז עיירה קלאסי בהולנד, מסתבר, הוא המקום להיות בו. יש בו את הכנסייה המרכזית, בית עירייה והמון פאבים ומסעדות. נכנסנו למקום הראשון שהיה פתוח, שמציאתו הייתה די קשה מפאת השעה המאוחרת. המקום היה מאורגן פחות או יותר כמו סלון של מישהו ( שזה לא כזה מוזר בהתחשב בזה שהוא למעשה היה דירת קרקע שהוסבה). היינו שלושת הלקוחות היחידים והיו לנו 20 דקות לעשות מה שאנחנו רוצים וללכת כי יש חוק עזר בברדה שגורם לזה שרישיון עסק בסיסי לפאב מאפשר לו להיות פתוח רק עד 2 בלילה ותמורת טיפה כסף, אפשר להתארגן על רשיון שטוב עד 4.


הברמן היה מאוד נחמד ועזר לנו לבחור את המשקה הראשון אחרי שאמרנו לו שזה הלילה הראשון שלנו בהולנד ואין לנו מושג מה מזמינים. הוא אמר שבגלל שזה משקה ראשון בהולנד אז זה על חשבון הבית. מקסים, אבל אנחנו עכשיו צריכים להישאר למשקה שני בכדי שהוא ירוויח את לחמו. הזמנו משקאות נוספים. הפעם הוא כיבד אותנו בצ'ייסר של ליקר מדהים. מסתבר שזהו ליקר צמחים מקומי בשם SchrobbelÃĻr (מבטאים את זה שְרוֹבֶלֶר, אבל ההדגשה מוזרה; זו מילה בדיאלקט מקומי, מסתבר) שניתן להשיגו רק באותו מחוז ספציפי (מה שאומר שאנחנו חוזרים יום למחרת לברדה). הוא כ"כ מצוין שכתבו עליו שיר. השעה הייתה כבר מאוחרת והיינו צריכים ללכת. שאלנו אותו כמה אנחנו חייבים לו והוא אמר שכלום. הוא אפילו סירב לקבל טיפ. זה מדהים אותי עד רגע זה ממש כמה הוא היה נחמד.

המשכנו לפאב שהיה לו את הכסף להשקיע ברישיון מיוחד עד 4. זה פאב המבוסס על הסרט Coyote Ugly שמעולם לא ראיתי, אבל אם להתבסס על הפאב ההוא בלבד זה סרט גרוע, רועש ויקר. זה דאנס-בר שבו בנות מעודדות לרקוד הבר אבל כיוון שזה היה אמצע השבוע המקום היה די ריק ומי שרקדו על הבר היו בעיקר הברמניות, שזה היה די מרומם למרוות שלא היה עירום. היה די מאוחר אז התקדמנו לכיוון המלון. הבוקר התחיל לעלות אז הלכנו לישון בשביל לשרוד את יום המחר.

Breda על הבוקר - קמנו בחוסר רצון משווע, ארזנו ושמנו גלגלינו לכיוון העיירה. נסענו ונסענו כאשר ה-GPS מכוון למרכז העיר ואז בלי לשים לב עברנו איזה גשר מעל תעלה (לא אקט נדיר בהולנד) ומצאנו את עצמינו במרכז של מרכז העיר. בערים היותר עתיקות של אירופה, מרכז עיר הוא לא מקום שכדאי לך להיכנס אליו עם רכב (תחשבו על נווה צדק או העיר העתיקה בב"ש רק צפוף פי 700). נדחקנו דרך סמטאות צידיות בניסיון להגיע למקום שלא מפלה מכוניות לרעה עד שפתאום נתקלנו בפרצוף מוכר. זה היה הברמן מאתמול שפינק אותנו באלכוהול חינם. שאלנו אותו מה נשמע וביקשנו שינחה אותנו למקום בו אפשר להעמיד את הרכב ולמקום בו אפשר לרכוש שרובלר. הוא כיוון אותנו למקום חנייה לא רחוק ואמר לנו לחפש חנות בשם "חולנחול" (אחרי ה"מה" השני זה כבר הפך ללא נעים אז פשוט זרמנו; התשובה לחידה בתמונה). הוא אמר "להתראות הערב" אבל לצערינו כבר היו לנו תוכניות. בהחלט בחור זהב. מצאנו את החנות, המשכנו לטיפה שופינג ואז התחלנו לנסוע צפונה לכיוון התחנה הבאה בה נישן, Groningen (עם כמה וכמה עצירות כמובן).

טחנת רוח על הדרך - כמו כל אחד שטס להולנד, גם אנחנו הצבנו לעצמנו יעד להצטלם ליד טחנת רוח עתיקה. בעוד שיש לא מעט שבשבות מודרניות ומשעממות לייצור חשמל על הדרך, צילום עם אחד ממבני הקש הללו זה פחות או יותר חובה. עצרנו ליד טחנה כזו שראינו מהכביש. היא הייתה ממוקמת ליד כפר שכל כולו חופן בתים הממוקמים בצידו האחד של כביש צר. לדעתי זו צורת התיישבות די מתה. זה מקום נחמד ופסטורלי אבל לא נראה לי שאי פעם הייתי רוצה לגור בו. ליטפנו כמה סוסים, כבשים ועיזים, הצטלמנו תמונות דביליות ליד טחנת הרוח והמשכנו הלאה ליעד המתוכנן הראשון של אותו יום.

Slot Loevestein - למרות ש"סלוט לבסטיין" נשמע כמו שם של מועדון חשפנות לפחות, מדובר במצודה מימי הביניים (עוד צורת התיישבות מתה). אין יותר מדי מה לכתוב על הטירה. כולה טירה. זה גדול, יפה ומפחיד עם סד עינויים לרווחת המבקרים מקדימה. סטנדרטי. שתינו קפה והמשכנו הלאה.

Almere - אחרי נסיעה די ארוכה היינו צרכים הפסקה ונכנסנו לעיר הזאת רק בגלל שהיא הייתה בנקודה נוחה במפה. לצערינו זו הייתה עיר מודרנית ואפורה למדי (צורת התיישבות שכנראה הופכת לפופולרית יותר ויותר). לא היה בה שום דבר מרגש למראית עין. מסתבר שזו העיר הצעירה ביותר בהולנד כך שאין בה שום מורשת או אתרים היסטורים (הכבישים היו די נוחים, לעומת זאת). מה שכן, המקום בו עצרנו לקפה ומשהו לאכול הציע לנו קפה חינם כי לקח לאוכל זמן להגיע. ההולנדים האלו נחמדים בצורה קיצונית.


סיימנו את הקפה והתחלנו לנסוע לכיוון חרונינגן. הדרכים היו עקלקלות ולקח לנו הרבה זמן להגיע, הרבה יותר ממה שתכננו. אבל בסוף הגענו לחרונינגן היפיפיה, הורדנו את הדברים במלון ויצאנו לחפש אוכל...

נשבר לי. אני אפצל פה ואמשיך לחלק ג'.





עשבים שוטים


יש משהו שאני לא מבין בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית בפרט ובתעשיות הבידור למיניהן באופן כללי. למה אם עושים משהו טוב חייבים להאריך את חייו עד שיוצא לו המיץ? למה צריכים להעביר כל קונספט סדרה של ניתוחים פלסטיים בשביל שהוא יהיה רענן באופן תמידי? How I Met Your Mother עושים את זה ע"י משיכת קו העלילה הראשי בהזרקת מנות בוטוקס בזו אחר זו עד שהכתיבה הטובה שלה תפסיק לעניין מישהו. Prison Break ניסו לאכול נכון ולעשות הרבה פעילות גופנית ובניסיון לשמור על גיוון במערכת היחסית איתנו הם בסוף חירבנו לעצמם במכנסיים. למה סדרות טובות לא יכולות להגיע לסיום מתי שהסיום הזה נאות אלא חייבות להוציא עונה אחר עונה בניסיון לשכנע אותנו שהסוס לא מת? למה אי אפשר להגיד "כל הכבוד! עשיתם בומבה של עבודה. אתם ערימה של שחקנים מעולים, כותבים מבריקים, במאים מחוננים וכו', בואו תעשו עוד סדרות ונשדר גם אותן"? 

דוגמה מצוינת לסדרה בה זה היה צריך לקרות כבר היא Weeds שחזרה לעונה שישית בזמן האחרון. כבר כתבתי על זה שווידס הייתה צריכה ללכת ממזמן אבל מסתבר שאני היחיד שחושב ככה כי עדיין ממשיכים להפיק את החרא הזה. בעונה השישית של The Sopranos הדמויות עצמן כבר היו עייפות מלהיות בסדרה אז הם סיימו אותה בזמן והיא הייתה מצוינת עד הרגע האחרון. הוכרז כי Entourage, סידרה טובה עם דמויות מוצקות ועגולות, תרד אחרי העונה הבאה עוד בתחילת העונה הזאת. אבל ווידס בשלה.


מבלי להיכנס לכמה מופרכת העלילה נהייתה בשלב הזה (ספויילר: בסוף העונה הקודמת הילד הקטן של הגיבורה, שהוא בין איזה 14 ואיבד את בתוליו עם שתי בנות כיתתו, רצח מאפיונרית, שהיא הבוסית של בעלה של הגיבורה שהתחתן איתה אחרי שנכנסה להריון כדי שלא יהרוג אותה אחרי שהשביתה לא את עסק הברחת הסמים שלו, עם מקל קריקט ובתחילת העונה הזאת הם בורחים מהעיירה בה הם מתגוררים. גיסה של הגיבורה מצטרף לאחר שנפרד מארוסתו הגניקולוגית בזמן שהיא נחטפה ע"י מפגין נגד הפלות מעורער בנפשו. מצטרפת גם המטפלת, למרות שלא ברור לגמרי למה.), אומר שהסדרה הפסיקה להיות הקומדיה השחורה שהייתה והפכה להיות קומדיה שחורה אחרת (ופחות מצחיקה). בנוסף על הכל, הסדרה שהתחילה מעקרת בית הסוחרת במוצרי מריחואנה כבר לא עוסקת  במשהו שאפילו קרוב ללהיות קשור לזה. זה אפילו כבר לא מוזכר בסדרה! שודרו כבר שני פרקים מהעונה ואף אחד אפילו לא דיבר על זה שהוא מכיר מישהו שפעם עישן ג'וינט! אני מסכים ששינויים חייבים להיעשות בשביל להחזיק את הסדרה חייה (אם מתעלמים מטיעוני הזהב שלי לעיל) אבל אפילו השם כבר לא מתאים. ווידס גמורה, מתה ואני לא חושב שמשהו יכול להחיות אותה. מבחינתי אני רואה סדרה שאמורה לעודד תכנון משפחה נכון על דרך השלילה. אני לא אומר שלא כדאי לראות אותה אם עוד לא התחלתם, אבל אין שום פסול בהפסקה אחרי עונה 3 פחות או יותר.


כל הכבוד ל...


מחמוד א-זהאר, שבאומרו בסוגיית הקמת המסגד הענק סמוך לגראונד זירו (זירת הפיגוע הגדול ב-11 בספטמבר) "מוסלמים צריכים לבנות מסגדים בכל מקום אפשרי" וכך הוכיח את הטענה שהתו"ל האיסלמי הקיצוני דוגל בכיבוש בעזרת מסגדים. אנחנו כבר יודעים את זה מאירועים כמו ההשתלטות על קבר יוסף. יהיו שיגידו שהדבר גם קבע את מיקומו של מסגד אל-אקצה. אני לא אומר שלמוסלמים אין זכות לבתי תפילה, אבל טיפת תאקט לא תזיק.


לסיום

אם אהבתם את קליפ בר-המצווה של המפגר הזה ואת התשובה של לוקץ' ששמתי פה לפני כמה זמן, וודאי תאהבו את הסנסציה החדשה הזאת. מסתבר שזו פארודיה מצוינת לכל ז'אנר הזמרה הלא כשרונית לאירועים מיוחדים (מה שהופך את הבחור שיצר את התשובה לקצת מעאפן) אבל זה עדיין אמין מדי. אני, אישית, נפלתי בפח...



אל תעשו שום דבר שאני לא הייתי עושה,
רז.

"העולם על-פי רזי" בן שנה!

ערב טוב לכולם.


הבלוג חוגג יום הולדת שנה!!!

אז מה היה לנו: עברנו לא מעט ביחד. שלל פוסטים על פוליטיקה, טלוויזיה, אירועים, שטויות, פרויקט דבילי של התנזרות מאלכוהול והבטחות לפוסט על מערכת החינוך (כנראה הפוסט הקרוב). יצא לי לשעשע, לסקרן, לעורר מחשבה ולעצבן לא מעט והכל הודות לכם. תודה רבה לכל מי שצפה, תמך, הגיב או הצטרף לקבוצה בפייסבוק. כפרה עליכם.


אז מה לא היה לנו: פוסט על מערכת החינוך, אבל זה יהיה בפוסט הבא. חבל לי על הרבה נושאים שלא נכנסו בגלל שאבד המומנטום להכנסתם עקב הזמן הרב שלוקח לי לכתוב פוסט. פחות חבל לי על נושאים שהלכו בגלל שפשוט לא רציתי להגיד את מה שאני חושב עליהם.


אירוע המרמרה היה אחד מהם בשעות הראשונות שלו אבל דוגמה טובה יותר ואקטואלית יותר היא עדן אברג'ל. עם כל זה שאני נמצא באותה ג'מעה עם ההמון שטוען שהיא מפגרת בעליל בזה שהיא לא הבינה שצילומים כאלו הם לא רק נבזיים אלא גם מצטיירים רע בעולם, אני נאלץ לקפוץ להגנתה. רבים בעולם (ובארץ) מסתכלים על זה כצה"ל שנתפס כפושע מלחמה סדרתי אבל עם כל הנבזיות המוזכרת לעיל, חיילי צה"ל לא כופתים וקושרים עיניים לערבים רק בשביל תמונה למזכרת. הם כנראה עשו משהו או היו מספיק חשודים במשהו בשביל להיעצר. זו דוגמה קלאסית לבוץ שאני לא רוצה להיכנס אליו כי מצד אחד הדעה לי לא מגובשת ואני די מסכים עם הקונצנזוס (שזה נגד מוניטין המרדנות שאני מנסה לשמר) אבל מצד שני יש לי משהו די מעצבן להגיד על זה. לא מספיק בשביל להחזיק טקסט.


אז מה עכשיו: נראה לי שעסקים כרגיל בינתיים. בקרוב יעלה עיצוב חדש. הפוסט האמיתי הבא כנראה יעלה תוך יומיים-שלושה. לא יודע אם אני צופה איזשהו שינוי פורמט. מה שכן, אני אשתדל לפרסם בתדירות גבוהה יותר ולעדכן טיפה את הרשימות בצד. אני גם אשתדל לדחוף טיפה יותר הגות ופחות פרשנות בתקווה לא לשעמם אתכם כל הדרך למוות (אם לא עשיתי את זה עד עכשיו).

מזל טוב,
רז.

חום אימים, בלגיה ועולם מושגים צר ואפל

ערב טוב לכולם.


קשה לי להביע במילים כמה חם לי, אז אני אביע בתמונה:

כל החום הזה מאוד מקשה עלי בכתיבת הפוסט המאוד ארוך שהבטחתי על הטיול שלי אז החלטתי לפצל אותו לחתיכות. אני חושב שזה עדיף לכולם.




בלגיה
יורוטריפ - חלק א'
אזהרה - חופר. אם לא מעניין אתכם במיוחד איך היה לי בטיול, המשיכו הלאה.


איך הכל התחיל - יום שבת אחד אחרי הצהריים מתקשרת אלי ידידה שלי ומציעה לי להצטרף אליה לטיול בבלגיה והולנד ומציעה לי כרטיס חינם לפסטיבל מוסיקה בתחילתו. סידרתי תקציב, חופשה, טיסות ויאללה בלגיה.


טיסה ראשונה - הטיול שלי התחיל בלילה שבין ה-24 ל-25 ביוני בטיסת לילה לנמל התעופה של בריסל. עבר עלי יום קשה באותו יום והייתי די עייף, מה שהסתדר נפלא עם עיכוב של שעה בטיסה הראשונה אחרי העלייה למטוס כי זה איפשר לי לא מעט שינה. הייתה לי עצירה בבוקרשט כי טסתי עם החברה הלאומית של רומניה, Tarom (שזה, אגב, מומלץ ביותר למרות שנמל התעופה של בוקרשט הוא די מחורבן וכל המחירים שם הם ב"ליי"). ביליתי את הזמן בבוקרשט בלנמנם ולהעביר את כאבי הסינוסים שעשתה לי הנחיתה ואז המשכתי לבריסל.


טיסה שניה - נמל התעופה של בריסל היה הרבה יותר נחמד. אני די שמח שדווקא בו יצא לי לחכות לידידה שלי. לכשהיא הגיעה אכלנו המבורגר מאכזב והלכנו להצטייד באחד מהסופרמרקטים שלו (ראו תמונה; הלכנו לזה של הקניות ולא לזה של בני האדם). אחד מהדברים שקנינו היה בקבוק של Chimay כחולה. זה עלה קצת פחות מ-3.5 אירו לבקבוק של 750 מ"ל כי שם זה נחשב תוצרת הארץ, להבדיל מאצלנו שזה עולה באזור ה-70 ש"ח (מי עוזר לי להבריח?). לא מצאנו יותר מדי דברים מוזרים בסופר. קנינו שטויות והמשכנו ל-Graspop.

יום ראשון ב-Graspop - לקח לנו זמן להגיע לגרספופ כי מסתבר שתחבורה ציבורית בבלגיה היא לא מהמצוינות בעולם (עוד על כך בהמשך). הגענו ממש כש-Slayer עלו אז פספסנו את רוב ההופעה כי לקח לנו כמה דקות להתמקם. שמנו פעמינו כמה שיותר מהר לכיוון אתר הקמפינג של הפסטיבל. במזל הצלחנו למצוא מקום באזור A, ממש מול הסופר והמקלחות (מי שאי פעם היה בפסטיבל כלשהו מבין את גודל ההישג) והמשכנו לשטח הפסטיבל. ראינו קצת הופעות, קנינו טי-שירט, פגשנו 2 מתוך 4 הישראלים היחידים שנפגוש בכל הפסטיבל וחזרנו לאכול משהו באוהל.

כשהגענו, פגשנו את השכנים החדשים שלנו. באופן די מוזר הם היו 3 אמריקאים שנהנו לחלוק איתנו כל מה שהיה להם. הם לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי בכדי לחלוב מידידה שלי שאנחנו ישראלים וכששאלו אותי למה התעצבנתי עליה שהיא נידבה את המידע אמרתי שאנחנו לא פופולריים מדי בצד ההוא של העולם. הם ענו לי שהם מבינים את זה כי גם הם לא אוהבים לדבר על זה שהם חיילי צבא ארצות הברית שמוצבים בנאט"ו. לגמרי במקרה שניים מהם גם מנגנים בלהקה בשם Ben Amera והם חילקו לנו EP וסטיקרים. שתינו ויצאנו חזרה לכיוון הפסטיבל.

הסתובבנו קצת, נמנמנו על הדשא מול איזושהי הופעת בלאק מטאל והלכנו לכיוון הבמה המרכזית בשביל לחזות בהופעה של Aerosmith. למי שלא יודע, אירוסמית' נמצאים אחרי סוג של פירוק אבל את סיבוב ההופעות הזה הם עשו בהרכב מלא. הם אמנם זקנים אבל הם נתנו הופעה ארוכה ומצויינת. הרבה מהשירים המוכרים לא היו בהופעה הזאת אבל יהיו אלו שיאשימו את זה בעובדה שהם כנראה כיוונו לרוחו של גרספופ, שהוא בעיקרון פסטיבל מטאל. אחרי ההופעה הלכנו עייפים ומרוצים חזרה לאוהל.

יום שני ב-Graspop - כמו בכל פעם שישנים באוהל בקיץ, קמנו כי היה חם ברמות די מטורפות.אכלנו, צחצחנו שניים ויצאנו לכיוון הפסטיבל. היו כמה הופעות נחמדות באותו יום (Sabaton, Walls of Jericho, Airbourne וכו') אבל אין ספק שהיום ההוא סבל מתסמונת ילד הסנדביץ' בהשוואה לימים האחרים. הדוגמה הכי טובה לזה היא העובדה שההד-ליינרים היו Soulfly הבינוניים ששמעתי מהמאהל (הם, אגב, באים לחמם ב-Ozzfest בת"א בסוף ספטמבר). חלק נכבד מהיום בילינו ב-Metal Market שהוא ערימת דוכני Merchandise, ביגוד, אביזרים ומוזיקה שיכולים לעניין אך ורק מטאליסטים. רוב חוויית המטאלמרקט שלי לוטה בערפל כיוון שאני לא פנאט כזה גדול של קניות (להבדיל מידידה שלי), כך שאני בעיקר זוכר את כאב הרגליים האיום והנורא. בין לבין אכלנו ושתינו. היה נחמד.

בערב, חברנו לשכנים האמריקאים שלנו. נגמרה לנו הבירה אז עשינו גיחה אל מחוץ לשטח הפסטיבל בכדי לקנות כמות די רצינית. נאלצנו להתפשר על בירה בבקבוקי פלסטיק כיוון שלא היה אפשר להכניס זכוכית לפסטיבל. קנינו 2 ליטר לאדם כי לא רצינו להגזים. בדיעבד היינו צריכים לקנות הרבה יותר כי הכל נגמר לנו די מהר. היו לנו שכנים גרמנים שדאגו להביא Beer Bong. למי שלא מבין איך זה עובד, ממלאים את זה בבירה, מצמידים את הפה לצינור (לא הומואי), מרימים את המשפך ונוצר לחץ בצינור שדוחף את הבירה לתוך הגרון תוך שניות. זו דרך מהירה לסיים בירה וזו גם דרך מהירה להשתכר.


בהתחלה הכל היה סבבה. שתינו, צחקנו, הלכנו לראות הופעה, חזרנו לשבת ביחד. אבל אז באקט של שיכרות הצטרפתי לערימת ילדים שבסופה שברתי או נקעתי שתי אצבעות ברגל וידידה שלי שברה באקט של השתטות כיסא של אחד מהם והוא התחיל לקלל אותה. הלכנו לישון פחות מאושרים וטובי לב...

יום שלישי ב-Graspop - החום שוב העיר אותנו. הלכנו להתקלח בתורות (המקלחות היו ממש טובות שם), אכלנו ויצאנו לאזור הפסטיבל. ראינו את Evergrey, ידידה שלי תפסה מקל תיפוף והאצבעות של הרגל שלי תפסו גוון סגול. הזדרזתי לאוהל של הצלב האדום, בו הופתעו שאני ישראלי, שמו לי קרח, בישרו לי שאני באמת פצוע (להבדיל מזה שידידה שלי חשבה שאני סתם נקבה), חבשו לי את  האצבעות ושלחו אותי לדרכי. אכלנו, שתינו, שרפנו כמה שעות במטאלמרקט וראינו כמה הופעות. בין לבין הייתה תחרות משעשעת של Air Guitar בה זכה ילד בן 14 בגיבסון. לא ברור מה הוא אמור לעשות איתה.

לקראת הערב התחלנו להתארגן לקראת ההופעה של KISS. התאפרנו כמיטב המסורת (אני כבסיסט וידידה שלי כסולן), ראינו חלק נכבד מהופעה מצוינת של Amon Amarth (התשובה האולטימטיבית לשאלה כמה אמארות') ואצנו לתפוס מקום טוב. מיותר להגיד שהייתה הופעה מדהימה. הם זקנים, ההופעה מלאה בגימיקים, הם דחפו בכוח את האלבום החדש שלהם לגרון שלנו והמוזיקה שלהם מלכתחילה לא טובה במיוחד אבל זו הייתה חוויה מצויינת. אני חייב להגיד שעד שלא ראיתי הופעה שלהם לא הבנתי את ההתלהבות מהם לאורך כל הדורות אבל כשהם יורקים אש ויורים זיקוקים מולך, זו חוויה אחרת. סביר להניח שבכל סיטואציה אחרת בה גבר בן 58 היה יורק לי בפנים הייתי מתעצבן, אבל כשזה ריקושטים של יריקת מפרטים לקהל ע"י פול סטנלי אני מקבל את זה די טוב.


אז איך היה ב-Graspop? -

• היה ממש טוב! אי אפשר כמובן להשוות עם Wacken בו הייתי לפני שנתיים אבל עדיין היה טוב.
• היה מאוד חם, מה שהוביל את כולם (גברים, נשים וטף) להסתובב בלי חולצה. הבלגיות די כוסיות, אבל באופן כללי אף אחד בבלגיה לא שרירי במיוחד.
• 3 מתוך 4 הבמות בפסטיבל היו בתוך אוהלים מחניקים בלי שום סיבה (או אקוסטיקה) וזו הייתה נפילה די רצינית. אולי אפילו סיבה לוותר על הפסטיבל הזה בעתיד אם הוא לא "מחזיק מים" עם הליין-אפ בבמה המרכזית.
• הבירה הייתה די מחורבנת (הרחבה על בירה בבלגיה בהמשך) ולא היה שום אלכוהול אחר. נאלצנו להסתפק בלף, שזה היה בסדר מבחינת הטעם כי החביות היו טריות, אבל המחיר לא היה מעולה.
• הם השתמשו בשיטה מחורבנת של Sunk Costs בשביל לדפוק מחירים שערורייתיים וגבו אסימונים שיש לרכוש מראש על אוכל ושתייה במקום כסף. לפחות הם נתנו אסימונים חינם תמורת מיחזור פלסטיק...

יום ראשון בבריסל והיום ב-Walibi שלא היה - התעצלנו קצת לקום להסעות הראשונות לעיירה הקרובה ב-6 בבוקר, אבל עדיין קמנו יחסית מוקדם. ארזנו את כל מה שלא היה ארוז והתחלנו ללכת לכיוון האוטובוס של הפסטיבל (בתמונה: קו האוטובוס) כאשר למול עיניינו המטרה להגיע ל-Walibi, פארק שעשועים די מטורף. הגענו לעיירה הקרובה, לקחנו משם רכבת לבריסל דרך אנטוורפן. ירדנו בתחנת הרכבת מרכזית של בריסל קצת לפני 2 בצהריים. לקח לנו זמן להשיג מידע מודיעיני שכיוון אותנו במעורפל לרציף שממנו אולי נוכל לתפוס רכבת בהחלפה אחת למקום שממנו לפארק נצטרך לקחת אוטובוס קצר. אני הצעתי לוותר, עם כל הצער על הכסף שהלך על הכרטיסים מראש. הצלחנו בשיחת טלפון (שהייתה מאוד יקרה, אגב) לדחות את הכרטיס ביום, אבל גם את זה לא ניצלנו בסוף. כוס אמא של התחבורה הציבורית בבלגיה! בשביל לנחם את עצמנו, ישבנו בפאב של תחנת הרכבת (קונספט שיש לייבא לארץ לאלתר).

הפאב של Brussels Centraal ובירות בבלגיה באופן כללי - הבלגים מאוד אוהבים בירה ובצדק. בירה זה טעים ובלגיה מייצרת כמויות ומגוון מדהים של בירות מעולות. הם אחראיים לבירות ה-Lambic ולעשרות מותגים של בירות מנזרים (בהם 6 מתוך 7 מותגי הבירה הטרפיסטית בעולם), אבל משום מה הם לא מוותרים על בירה ממש מחורבנת בשם Jupiler. הייתי אומר שזה כמו הגולדסטאר שלהם, אבל זו פשוט בירה מחורבנת. פיפי מוגז עם נגיעות פרי. זו הייתה הבירה השלטת בגרספופ, בכל פאב בבלגיה היה אותה ולכל סופר ומכולת היה מצבור אינסופי שלה.

גם בפאב של תחנת הרכבת היא הייתה, אבל אנחנו זרמנו לכיוון הבקבוקים של הבירות הטראפיסטיות והגוז. זו הייתה חוויה מדהימה, בעיקר בגלל שהברמן היה הברמן הכי מקצועי שאי פעם יצא לי לראות. הכיר את כל הבירות, ידע לאיזה כוס כל בירה נמזגת, באיזה קצב ותנוחה וכמה צריך להשאיר בבקבוק בשביל שהקו בין הקצף לנוזל יעמוד בדיוק על סימון הנפח על הכוס והקצף יהיה טיפה מעל שפת הכוס. היכולת מן הסתם חזרה אצל ברמנים אחרים, אבל לא בעוצמה הזאת. הוא היה ממש נחמד וזכה לטיפ. סיימנו 6 בקבוקים בינינו, הלכנו לעשות צ'ק-אין במלון (שהתברר שהוא מנוהל ע"י ערבים), הסתובבנו קצת באזור של המלון, הצטלמנו עם הילד המשתין (שבאימש'לי, הוא ממש מעאפן) וחיכינו לבת-דודה שלי שהצטרפה אלינו לקראת הערב עד לסוף הטיול.

בת-דודה שלי - היא ללא ספק קרוב המשפחה האהוב עלי. היא טיפ-טיפה גדולה ממני ויש לנו לא מעט חפיפה בתחומי העניין. אנחנו מבינים אחד את השניה. היא גרה בטולוז (דרום צרפת), יש לה תואר במשפטים עם התמחות במשפט תאגידים ושנה של לימודי עסקים למשפטנים והיא כרגע מחפשת להמשיך לתואר שני או להתחיל לעבוד בעבודה שתוציא אותה מצרפת. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מזה שנתיים. פעם קודמת הייתה בטולוז והיה ממש כיף. אחרי שפגשנו אותה הלכנו לאכול ולשתות בכל מיני מקומות (ביניהם ה-Delirium Cafe, מלכודת תיירים מצויינת) עד שעות הלילה הלא כ"כ קטנות (באירופה הכל נסגר מוקדם) והלכנו לישון.

שעות אחרונות בבריסל - קמנו, אירגנו את הדברים, ידידה שלי יצאה למסע ארוך במטרה לממש את הכרטיס שהצלחתי להזיז לאותו יום ל-Walibi ואני ובת-דודה שלי הלכנו לאכול ארוחת בוקר. עשינו שנינו צ'ק-אאוט והלכנו לאסוף את הרכב שאמור ללוות אותנו בשלושת הימים הקרובים. יש איזשהו כלל שאם אתה מזמין רכב וחברת ההשכרה לא יכולה (או לא רוצה) לספק לך את הדגם שסוכם, אתה מקבל דגם דומה או טוב יותר. אנחנו סגרנו על וולקסוואגן קטנה (לא זוכר דגם) וקיבלנו KIA C'eed עם 5 דלתות.

קצת לפני שנכנסנו לקחת את הרכב ידידה שלי התקשרה אלי ואמרה שהיא ויתרה על Walibi סופית. יצאנו, אספנו אותה, החנינו בחניון והלכנו ל-Cantillon, מבשלת בירה המייצרת בירה בסגנון ייחודי לאזור בריסל. הבירה שם תוססת בזכות חיידק שנפוץ שם באוויר. הסיור כלל סיבוב במפעל הבירה הישן וטעימות. כולנו מאוד נהנינו אבל רק אני אהבתי את הבירה.

אח"כ יצאנו לסיבוב אחרון בעיר. מטרות הסיבוב היו: צידה לדרך, רכש של שוקולד בלגי, רכש של בירות בלגיות, נעליים שבת-דודה שלי ראתה בדרך חזרה למלון יום קודם וארוחת צהריים.הכל הלך די טוב; את ארוחת הצהריים בילינו באינטרנט קפה בו בת-דודה שלי גילת ששתילי קורות החיים שלה נובטים לראיונות, בת-דודה שלי גילתה ש-"Beergoggles" עובדות גם לנעליים, קנינו שוקולד ומצאנו סופר די בקלות. את רוב הבירות קנינו בסופר, החלטה חכמה בדיעבד כיוון ששקלנו לקנות אותן בחנות ייעודית בה המחירים היו פי 3 מהמחיר בסופר. חזרנו לאוטו, נסענו ל-Atomium (דגם מוגדל בגובה 102 מטר של גביש מתכת), הצטלמנו לידו בלבד כי פיספסנו ברבע שעה את שעות הפתיחה שלו והמשכנו צפונה.

Opwijk - השעה הייתה כבר 19:00, אבל היינו נחושים להצטלם לפחות ליד עוד מבשלה אחת (והמנזר שלה, אם יש) ומה שהעלה התחקיר המקדים היה שבכפר קטן בשם אופוויק שוכן המפעל של Affligem. חנינו לידו, הצטלמנו ועשינו את דרכנו למרכז הכפר במטרה למצוא פאב מקומי שמגיש אותה. פיתאום, מצאנו את עצמנו באמצע פסטיבל רחוב! עלינו על מתקן, הסתובבנו בכפר, קנינו ג'נקפוד ושתינו בירה.זה היה טירוף לא יאומן והלוואי והיינו יכולים להישאר. אבל אין ברירה, הייתה לנו הזמנה למלון בהולנד והזמן דחק בנו.

אספנו את עצמנו וחזרנו לדרכים. עצרנו לקפה בדרך וכמה זמן אחרי זה ה-GPS שלי ,שהיה מכוון על מפת בלגיה כבר לא ידע איפה אנחנו. חלפנו על-פני שלט בגודל בול דואר ובו מילה אחת - "Netherlands".


המשך יבוא...

עולם מושגים צר ואפל

נזכרתי לפני כמה ימים בכתבה הזאת עקב שיחה עם חבר שכנראה צריך עזרה להתלבש בבוקר בשביל שחס וחלילה לא יצא מהבית עם המכנסיים על הראש. איכשהו עלה בשיחה שמה של רפובליקת אוגנדה ואז הוא אמר "מעניין אם הם יודעים שכמעט באנו לעשות להם מה שאנחנו עושים לפלסטינים". באותו רגע הטענה שלו נקעה לי את המוח וכל מה שהיה לי להגיד זה שהוא מטומטם והוא לא מבין כלום מהחיים שלו. שזה נכון, אבל לא רהוט מספיק. זה נכון שאם הקונגרס הציוני היה זורם עם תוכנית אוגנדה, היינו מקיימים שם שלטון מאוד דומה לאפרטהייד בדרום אפריקה. זה היה זמן אחר ומקום אחר ויש לנו מזל שלא מצאנו את עצמנו שם. לעומת זאת, מדינת ישראל היא לא מדינת אפרטהייד וכל מי שטוען אחרת הוא אנטישמי, טיפש או שניהם.

עיקר הטענות נשענות על נושא הסגרגציות למיניהן (תעודות זהות כתומות, איסור על כניסה לשטחי ישראל וכו'). אין לבלבל בין אנשים הטוענים שצריך לפעול להקמת מדינה פלסטינית המבוססת על גבולות 67' ואנשים שזועקים אפרטהייד. שניהם נמצאים במקומות מגוונים על סקאלת הנאיביות כפי שמסביר מנחם בן במאמרו המ-צ-ו-י-ן שהופיע במעריב (הערת ביניים: לא ידעתי שהוא כותב כ"כ טוב; כנראה בגלל שאני לא יודע לקרוא). אבל ההבדל הדרמטי מגיע מהפתרון שכל צד מציע. בעוד הצד הראשון מציע שנהפוך את הסגרגציה שהם חובים לאוטוארכיה ע"י זה שנאסוף את הפקעלך שלנו ונלך משם, הצד השני מציע שנאסוף את הפקעלך שלנו, נקשור אותם לעצמינו ונקפוץ לים.


הדבילים האלו טוענים שהארץ הזו, כל כולה, היא של הפלסטינים. כיוון שפעם הייתה להם פה מדינה ואנחנו באנו ולקחנו להם אותה כי אנחנו יהודונים צמאי דם. ערימה של אנארכיסטיות, לדוגמא, טוענת שהיא אספה ערימה של פלסטיניות מהגדה ולקחה אותה ליום כיף בת"א כיוון שהיא לא מכירה בריבונות של הגופים העלומים ממשלת ישראל וכנסת ישראל להחליט מי נכנס לשטחים שיש הסכמה בין-לאומית על כך שהם שייכים לה ומי לא כיוון ש"הארץ הזאת היא גם ארצם" (אני די בטוח שאת ה"גם" הם זרקו מתוך נימוס). לא שאני יכול להשתמש בטיעון הזה בשביל להיכנס למערת המכפלה או משהו קטסטרופלי כזה. אני בד"כ מחבב אנארכיסטים (כי הם נלחמים על הזכות שלי להרוג אותם), אבל האנארכיסטיות האלו, בפספוסם את הנקודה שהחוקים האלו קיימים כי עד לא מזמן היה בגדה רוב בעד להרוג את כולנו, הדגימו את הנקודה שלי בצורה מושלמת. בעיני לוחמי החופש האלו, לא רק שאין לנו זכות להגדרה עצמית בצד הידוע לשימצה של הקו הירוק, גם אין לנו זכות כזאת בצד  שלנו. מבחינתם אנחנו "עם בקושי" בלי שום זכות להגדרה עצמית על שום פיסת אדמה על הפלנטה, מה שמניע אותנו הם חמדנות וצמא דם וכל רצוננו הוא לפגוע בכל שאיפה של חופש לאומי של כל אחד מסביבנו ולמנוע מכל מי שלא חבר בקואליציית הרשע היהודית שלנו אושר ושגשוג.


אתם יודעים, כמו שהנאצים אמרו עלינו.


יהיו שיטענו שהכל נובע מתמיכה ברעיון המדינה הדו-לאומית אבל אין באמת הבדל. ברגע שאתה בעד מדינה דו-לאומית ובעד זכות השיבה (כי הם בדרך כלל הולכים יד ביד) אתה בעצם שולח את היהודים חזרה לאירופה, כיוון שאין להם ממש חופש תנועה במדינה שתיווצר. מדינות בעלות רוב ערבי הוכיחו את עצמן כלא דמוקרטיות עם תחביב של רדיפת מיעוטים לאומיים ודתיים (ע"ע כולן). אדם הנמנה על השמאל הקיצוני ויפה הנפש הבטיח לי שהמדינה שתקום פה תהיה דמוקרטית במלואה ואם נהיה מיעוט אז זה נפלא כי "זה כל היופי בדמוקרטיה; אתה יכול לקום מחר בבוקר ולהיות המיעוט". מה שכנראה לא חדר את גולגלתו העבה זה שבדמוקרטיה דעתי יכולה להפוך למיעוט ברגע; לא מדובר פה על זה שפתאום אני אהפוך למיעוט לא אהוד ע"י השלטונות. זה כמו להגיד שאם אני הולך לישון ומתעורר בבוקר כאשר בחדר יש עוד 47 כבשים אז החדר שלי הפך מחדר לדיר בתהליך דמוקרטי שאני צריך לקבל בזרועות פתוחות. כשתהיתי לגבי הביטחון שלו בקיומה של דמוקרטיה נחשפתי לאמירה "הדמוקרטיה משמרת את עצמה באמצעות זה שאף אחד לא ינסה לחתור תחתיה כי היא עושה את החיים הרבה יותר טובים". זה נכון בתיאוריה בעולם שכל כולו אהבה ופרחים, אבל כמו שהפרשות הביטחוניות האחרונות למדו אותנו, יש אנשים שמשתמשים בדמוקרטיה כדי לפגוע בכלל האוכלוסייה וכל מה שהדמוקרטיה עושה זה לגרום לכך שהפגיעה תתגלה לאחר מעשה (ע"ע פרשת מח'ול).


הרשו לי להבהיר משהו: אני לא גזען! הפלסטינים הם בני אדם אבל זה מתחיל להיות מתיש להזכיר שכל ויתור שאנחנו עושים למענם הוא טובה שלו המצב היה הפוך הם לא היו עושים לנו. אני לא יודע אם זה חלק ממכה מחודשת של שנאה עצמית יהודית, אבל משום מה יותר קל ללא מעט אנשים להאמין לתעמולה ערבית, לאחמד טיבי כשהוא צועק שישראל היא לא דמוקרטית (מעל דוכן הכנסת שהוא נבחר אליה בבחירות, כמובן) ולתקשורת העולמית שטוענת שחיילי צה"ל הם לפחות האס-אס וחיילי השייטת שהיו על המרמרה הם רוצחים צמאי דם של כהי עור עם שאיפות לסחר באיברים. היחידים שמפסיד מזה הם אנחנו, כולל האנשים שמצוותים את עצמם עם הצד השני, כי כשזה יתפוצץ, זה יתפוצץ לכולנו בפרצוף במידה שווה.

כל הכבוד ל...

ישראל היום שהפך באופן רשמי לעיתון של המדינה כאשר עקף את ידיעות אחרונות בסקר של TGI. מפתיע אותי כמה קשה ידיעות לוקחים את זה. הם פתחו בקמפיין שמשמיץ את ישראל היום בסיקור מוטה כיוון שהבעלים שלו מיודד עם רה"מ בנימין נתניהו. זה די מגוחך כי בתור קורא די קבוע אני ראיתי שם טיפה ביקורת מדי פעם. גם אי אפשר להאשים את העיתון בימניות יתר, הרי יש שם מדי פעם טורים של יוסי ביילין וזהבה גלאון. חוץ מזה, גם אם הסיקור מוטה בגלל קשרים אישיים של הבעלים, זה לא פחות טהור מסיקור מוטה מסיבה אידאולוגית, שכן ידיעות מגיע כמעט לרמתו של הארץ בהיעדר הפלורליזם והאובייקטיביות שלו.


רק בתור אנקדוטה, פורסמה לפני כמה ימים בכל העיתונים ידיעה על פעילי ימין שנעצרו כשניסו להיכנס לחברון. ישראל היום בחר לנקוב במספרם המדוייק, "23 פעילים", בעוד ידיעות בחר להסתכל על ערך מקורב, "כ-40 פעילים" (מעריב גם הוא השתמש בקירוב - "כ-30 פעילים"). הידיעה היא אותה ידיעה אבל ידיעות יורי לעצמם ברגל. שיבושם להם.


אבל כל העניין הזה לא באמת משנה. העיתונות המודפסת היא מדיום מת. הסיבה היחידה שאני קורא ישראל היום זה כי הוא בחינם. זו הדרך היחידה שבה אני יכול להיות בעליו של גיליון עיתון יומי. ישראל היום מנצחים וימשיכו לנצח בגלל ששברו את השוק מבלי לרדת ברמה ועכשיו שהם כוכבי על, אני מניח שיהיו להם המשאבים לגדול.

לסיום

רבים מכם ודאי שמעו על חוקים חדשים וטיפה לא הוגנים על מכירת אלכוהול מעבר לשעות מסוימות וצריכת אלכוהול בפומבי. ממליץ לכולכם להצטרף לקבוצה הזאת ולעזור במאבק נגדם.

מדור תיקונים: בפוסט הקודם רשמתי על הסדרה המצוינת Party Down ועל כמה שאני אוהב אותה ומקווה שתימשך שנים רבות. מאז כתיבת הפוסט גיליתי שהיא בוטלה! בלי אזהרה ובלי פינאלה! יום יבוא ואני אכתוב על כל הסדרות הטובות האלו שבוטלו...

אבל עד הפעם הבאה,

רז.