יום חמישי, 31 במאי 2012

ימי כסטודנט


ערב טוב לכולם.

הקיץ בא, ואין דבר שהסטודנטים בישראל אוהבים לעשות יותר מלהיות בחוץ כשחם, או לפחות זה מה שניתן להסיק ממסורת ימי הסטודנט. נראה כי כל מוסד אקדמי מספיק גדול שמכבד את עצמו מקיים אחד כזה וכל המי ומי מופיעים בהם. השנה פקדתי את זה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ואת זה של אוניברסיטת תל-אביב ולא חסרו הבדלים.

השנה, בבואי ליום הסטודנט בבן-גוריון סדר היום שלי היה די סטנדרטי. לקח לי די הרבה זמן להגיע לבאר שבע. כשהגעתי, ישבנו בדירה של חבר ונתנו לבירות קצת להתקרר. משהו כמו שעה וחצי אחרי פתיחת האירוע יצאנו לשתות אותן בדירה של חבר אחר. יצאנו בהסעות מהאוניברסיטה למתחם השוק הבדואי, בו התקיים האירוע, והגענו בול לשלום חנוך. חתכנו כמה שעות מאוחר יותר בהסעות, עייפים וטובי לב. על מסיבת הבריכה יום למחרת ויתרתי.

בתור ראשל״צי שגר ולמד בבאר שבע, אני יכול להעיד שיום הסטודנט של בן-גוריון הוא מאורע מאוד מיוחד בלוח השנה. במצב בו רוב האנשים נוטשים את העיר בסופי השבוע, כשאתה נמצא בתוכה הקו בין ״לימודים״ ל״לא לימודים״ הוא מאוד מטושטש. אתה גר בקירבת האוניברסיטה, אתה יוצא לפאבים בקרבת האוניברסיטה, אתה משתמש באוניברסיטה כקיצור דרך בין מקומות, אם אתה לא גר במעונות אז יש לך חברים שכן, אצל כל חבר אתה רואה לימודים על השולחן והמיטה, וכמובן, אתה לומד באוניברסיטה, לפעמים גם אל תוך הלילה. בסיטואציה הזאת, יום הסטודנט יוצר חור מאוד ברור ומשמח בהוויה. אלו יומיים-שלושה בהם כל אלמנט הלימודים נשלף לחלוטין מאורח החיים ומתחלף בתמהיל של נהנתנות. פוגשים חברים, משתכרים, הולכים לאוניברסיטה (שהתנוונה כולה לתחנת אוטובוס) ומגיעים למתחם של הופעות, מסיבות וסתלבט. אפשר להישאר עד מאוחר (כל העסק נגמר אחרי 5 בבוקר), כי אין לימודים מחר ומסיבת הבריכה מתחילה רק בצהריים.

בת״א המצב קצת אחר. אני, ספציפית, נסעתי לשם באוטו של חבר וחזרתי באוטו של חבר. בין לבין נענו בין הופעות, שתייה ומתחם נרגילות. כל העסק מתקיים בתוך הקמפוס (דבר שיש לו יתרונות בלתי מבוטלים), ביום חמישי, 12 בבוקר עד 12 בלילה וזהו. אני לא יודע איך זה בתל-אביב, אבל בבן-גוריון יש השתדלות כללית ליום לימודים קצר יחסית בחמישי, כך שאם זה המצב גם שם, מדובר בסך הכל בקיצור של שעות בודדות לטובת פעילות פנים קמפוסית בסדר גודל גדול. זה נחמד מאוד, אבל כנראה שהסטודנטים של האוניברסיטה לא מרגישים את כל העסק באופן אינטנסיבי.

רמת ההופעות הייתה פחות או יותר אותה רמה, אם משווים בין בן-גוריון לבמה המרכזית בתל-אביב. מוזיקה ישראלית מיינסטרימית ומוכרת. גולת הכותרת בבן-גוריון הייתה אינפקטד משרום ובתל-אביב (לדעתי) היו אלה הדג נחש, מה שנותן ייתרון קל לבן-גוריון, אבל בשורה התחתונה זה היה די שקול ברמה. לתל- אביב הייתה גם במת אינדי קטנה יותר, נוהג שאאל״ט הפסיק בבן-גוריון לפני כמה שנים טובות, וזה בהחלט נקודה לטובתם. הייתה גם במה של מוזיקה אלקטרונית, אבל לי זה לא שינה יותר מדי.

אבל מה שהיה חסר לבן-גוריון בכמות, הושלם באווירה. זה נופל במובן מסוים גם על הבדל אווירתי בין האוניברסיטאות עצמן. יש תחושה כזאת בבן-גוריון של "כולנו באותה סירה" שמחברת את הסטודנטים ברמה אחרת מאשר באוניברסיטאות ובמוסדות אחרים, ובייחוד בתל-אביב אשר חלק די גדול מהסטודנטים בה גרים עם ההורים (לא שיש משהו לא בסדר עם זה). זה בא לידי ביטוי בהוויית יום הסטודנט בניכור יחסי וחוסר חברותיות בתל-אביב. כתבתי בדיוק את אותו הדבר לפני שנתיים, וגם עכשיו זה נכון. זה טיפה מעכיר את האווירה וחבל.

ומילה קטנה על העלות. סטודנטים בבן-גוריון נדרש לשלם 45₪ כדי להיכנס ליום הסטודנט שלהם וסטודנטים בתל-אביב נכנסים בחינם. זה קצת מוצדק, כי שבבן-גוריון יש טיפה יותר הוצאות, אבל עדיין מעצבן. בתור אורח, כניסה בבן-גוריון עולה 85₪ (אני שילמתי 75 במסגרת כרטיס משולב לסטודנט ואורח ב-110) ובתל-אביב שילמתי 35₪. פועל יוצא הוא שהכרטיס לבן-גוריון הוא גבולית לא משתלם, בעיה שלא תהיה לי החל משנה הבאה בתור חבר סגל זוטר (אה כן; התקבלתי לסגל הזוטר בבן-גוריון). בקשר לאוכל ושתייה, דוכנים זה יקר בכל מקרה (טיפה יותר זול בבן-גוריון), אבל בתל-אביב אפשר, ברמת העיקרון, להכניס דברים מבחוץ די בקלות (״יש לי לילה ארוך במעבדה היום ואני צריך את כל ארגז הבירות הזה״) ובבן-גוריון אתה מגיע ישירות מהבית אז המצב לא נורא. בסוף האירוע אתה תצא בכל מקרה שיכור, רעב ומרוצה.

היה כיף. אין מה לעשות; הדברים האלה כיפיים. אני בטוח אנסה להגיע לשניהם גם שנה הבאה ואני ממליץ גם לכם להגיע לכמה שיותר ימי סטודנט.


לסיום

אם לגעת טיפה בפוליטיקה, הופניתי לבלוג הזה, שעוסק במציאת טעויות ושטויות אחרות בהתבטאויותיו של יאיר לפיד. הבלוג עוד מעט חוגג שנתיים לקיומו, כך שקשה להאשים אותו בהטייה פוליטית. תקראו, זה מצחיק.




שיהיה קיץ קל,
רז.

יום רביעי, 16 במאי 2012

רוח בחירות


ערב טוב לכולם.

וויי וויי וויי, איזה מזל שהתעצלתי לעשות פוסט על הקדמת הבחירות. הייתי יוצא די דביל. כולם דיברו על ריח בחירות וכאלה (מסתבר שלבחירות יש ריח ייחודי), גם אנשים שהיו מרוויחים מהן, גם אנשים שלא וגם אנשים שטענו שירוויחו מהן למרות שדי ברור שלא. אני רציתי בחירות בעיקר כי אני עובר דירה בקרוב ולא רציתי להיגרר לקלפי שלי ביום הבוחר, אבל זה טיעון די אנוכי.

"כוסומו אני הולך"
הראשונים שדיברו על בחירות היו קדימה, אבל זה היה מהיום הראשון של כהונת הממשלה ובגלל שראשיה של המפלגה הם הפרלמנטרים הגרועים ביותר בכנסת, אז זה לא מעניין. מי שהתחיל את דיבורי הבחירות המעניינים היו פרלמנטרים דווקא יותר מוצלחים, ישראל ביתנו. שר החוץ, אביגדור ליברמן, הכריז כי התחייבותה של ישראל ביתנו לקואליציה פגה תוקף בעקבות יחסה של הקואליציה לעניין חוק טל, תפוגת תוקפו, המשכו, החלפתו וכו׳. ש״ס ראתה והחליטה בפרץ של פופוליזם לקפוץ על העגלה, כמעט כל סיעות הכנסת זרמו (חוץ מאלו שלא הבינו למה תהליך של חוסר יציבות שלטונית שעולה למשק 800 מיליון שקל זה דבר טוב שאי אפשר להחליפו בהושטת יד לעבר הצד השני של המתרס). ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסתכל על הסקרים והגיע למסקנה שאם הקואליציה מתפוררת הוא יכול רק להינזק באובדן חלק מ-30 המנדטים הצפויים לליכוד בהערכות הצנועות אם ימשוך את תהליך ההתפוררות זמן רב מדי, אז גם הוא קפץ לעגלה והורה ליושב ראש הקואליציה, זאב אלקין, להגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת.

גם מבחוץ החלו קופצים על העגלה. יאיר לפיד הראה התלהבות, אבל זה לא כזה מעניין; בחירות ירימו אותו מאפס כוח לכוח בלתי מבוטל, אז אין לו באמת משהו מעניין להגיד בנושא. ציפי לבני, לעומת זאת, המשיכה להפגין את הדיסננס הקוגניטיבי שלה במצערת מלאה. במהלך התפוררות הכנסת היא התפטרה תוך שהיא רומזת שהיא הפוליטיקאית הכי ישרה בספרה שלנו (כ״כ אכפת לה מהאנשים שבחרו בה לכנסת עד שהיא לא יכלה לחכות להתפזרות הצפויה). היא טענה שהיא לא מכרה את המדינה לחרדים תמורת כיסא בזמן שבמהלך כל כהונת הכנסת הנוכחית היא סירבה להיכנס לקואליציה ולייתר את החרדים בה אלא אם נתניהו יפנה לה את כיסא ראשות הממשלה. היא טענה שהיא מכבדת את ההחלטה להדיח אותה מכיסא יו״ר קדימה, אבל מי שלא תמך בה הוא חסר עמוד שדרה ו״רוח קדימה״ (בסבתא, זה בקישור).

בקיצור, נשפך הרבה דיו, דיו וירטואלי, דיו ורבאלי ודיו מטאפורי על הבחירות הקרבות שכמעט נקבעו ל-4 בספטמבר, תאריך שהיה לי מאוד נוח. ואז, כרעם ביום בהיר, ביבי ומופז עשו שולם, הגיעו להסכם קואליציוני והבחירות נותרו במועדן המקורי. נושאי הדגל של הקואליציה: שוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל. אני חייב להודות שהייתי מופתע ועלתה בי תחושה דומה לזו שעלתה בי כשהודיעו שהולכים לבחירות; תחושה של ״למה״. ואז, בדיוק כמו בעניין הבחירות, התחלפה התחושה בתחושת ״למה לא״.

"הנה מה טוב ומה נעים"
התקשורת הייתה הראשונה לזעום, וכשזועמת התקשורת זועמים ההמונים. אני דוחה מכל וכל טענות שנעשה פה תרגיל מסריח או שהונו את הציבור. כל מי שרק שאלו התחיל לגבב שטויות על פוליטיקה דילים וכיסאות מכוערת, תוך שהוא שוכח שמו״מ קואליציוני כולל תמיד את כניסתם של חברי כנסת לקואליציה תמורת השפעה בממשלה (ואת ההפך בפרישה ממנה). הבעיה הראשונית של התקשורת הייתה שהם לא ראו את זה בא והם מרגישים כמו החנון של הכיתה שהסכים להגיד ״ינתיפרזי״ 7 פעמים מהר.

התקשורת, אגב, מצניעה שמדובר במהלך שיכול להוליד דווקא פוליטיקה טובה יותר. הכנסת מאז ומתמיד הייתה הביצים שבהם החזיקו חברות הקואליציה את מפלגת השלטון ובמה לאופוזיציה להגיד את דעתה, והיא נותרה כזו גם אחרי צירופה של קדימה ויצירת קואליציה של 94 חברי כנסת. אף אחד לא מעלה תהייה מדוע המפלגות החרדיות נשארות בקואליציה גם אחרי שמטרותיה הן שינוי שיטת הממשל וחלופה לחוק טל שתיצור שוויון בנטל, דברים שפוגעים דווקא בהם. הם רוצים שקולם יישמע, ובעצם אם הממשלה הזאת באמת תוליד פתרונות אלו יהיו של קונצנזוס מאוד רחב. כל הרעיון הזה מזכיר את השיטה האמריקאית בה הנשיא מציע חוק ואנשיו מחזרים אחרי חברי קונגרס שנותנים את ההיקשים שלהם בתמורה לקולם עד שנוצר רוב (אני חורש The West Wing לאחרונה).

הזרם המרכזי של התקשורת כבר לא כועס ומקטרג על ממשלת האחדות בגלל שהוא לא ראה אותה מגיעה. זה היה התירוץ ביום-יומיים הראשונים. הקטגוריה מגיעה מכך שהמפה הפוליטית היא לא לרוחם של אנשי התקשורת. זה לא סוד שידיעות אחרונות, הארץ, ערוץ 2 וערוץ 10 לא אוהבים את ביבי ומנסים לגרום לכם להצטרף אליהם. זהו ניצחון די גדול לנתניהו שעתיד להיות ראש הממשלה הראשון מזה הרבה זמן שסיים קדנציה במועדה, הליכוד לא מעוניין להחליפו בשלב זה ואם ממשלתו תצבור הישגים במהלך התקופה הקרובה הדבר ישמר אותו בתור מועמד מוביל לראשות הממשלה אחרי הבחירות. התקשורת מנסה לצייר את זה כמשהו שאנחנו לא רוצים, כי זה משהו שהיא לא רוצה.

"וופטי-פאקינג-דו"
אותה תקשורת מאוד אוהבת את ציפי לבני, שיצאה די נפסדת מכל הסיפור. היא התפטרה מכנסת שעמדה ללכת הביתה בעקבותיה, ועכשיו, כשיש קואליציה והכל בסדר, היא נראית כמו הילד החנון של הכיתה שענה ״מה״ לשאלה ״אימאשכערו״. היא כמובן יצאה בגינויים והפגנות וכנראה מנסה למשוך בחוטים לכיוון פיצול בקדימה, המפלגה שרוחה זורמת בעורקיה עוד מהיום ההיסטורי בו הוקמה לפני עשרות חודשים. האמת היא שבמובן מסויים היא פרצופה של קדימה יותר מכל אדם אחר (וזה למה התקשורת אוהבת אותה כ״כ): היא שונאת את ביבי, התוכנית המרכזית שלה היא לתפוס את השלטון (תוכנית שלדעתי אין לה שלב ב׳) ואין לה אג׳נדה אמיתית.

שאול מופז הוא החצי השני של ציפי לבני ביצירת פניה של קדימה; אופורטוניזם. היו למופז הרבה סיבות לא להיכנס לאיחוד אבל כנראה שהסיבות בעד גברו. אומנם אחרי כל גידופיו את נתניהו (אחרי הכל, הוא בקדימה) הוא מצטייר כפוליטיקאי די דוחה, מה שעלול לפגוע בו בבחירות לכשיבואו, אבל הסקרים כבר הבטיחו לו התרסקות די מזוויעה אז ייתכן שדווקא מהבחינה הזאת הוא דחה את הקץ. נוסף על כך, רבים לא שמים לב לזה, אבל בהיכנסו לממשלה שפועלת למען הנושאים שצויינו לעיל הוא מקיים הבטחות לבוחרים שציפי לבני העדיפה שלא לקיים בשם תאוותה לכיסא ראש הממשלה ושנאתה העזה לנתניהו. ייתכן והישגי הממשלה (אם יהיו) יעזרו לו להתמנף בעיני הציבור כשהבחירות יגיעו.

עוד במקטרגים אפשר למצוא את יאיר לפיד, שכ״כ אוהב את עניין השוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל עד שהוא כועס שעושים את זה בלעדיו; ניצן הורוביץ, שטוען שממשלת אחדות היא שחיתות איומה ונוראה; ופואד בן-אליעזר, שחושב שלשבת בממשלה עם נתניהו זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות (אני מניח שהוא מבסס את זה על ניסיון אישי, כי הוא עשה את זה במשך זמן בלתי מבוטל בקדנציה הזאת). ההיסטריה שבה הם מדברים גורמת להם להראות כמו הילד החנון של הכיתה שענה ״לא״ לשאלה ״אבאשכערומכו״. בצירוף התקשורת, אלו ורבים כמותם שופכים אור על הדבר הכי הזוי בפוליטיקה שלנו - כאשר הימין בשלטון האופוזיציה מצפה שהקואליציה תוציא לפועל את מצעה של האופוזיציה בשם היענות לרצון העם. ואנשים מבולבלים כאלו רוצים לנהל את המדינה במקום אלו שמנהלים אותה עכשיו...

אני לא יודע אם באמת יצא מהממשלה הזאת מה שמבטיחים. אין לאף אחד דרך לדעת. כל מה שאני יודע זה שיציבות שלטונית זה טוב לכלכלה, לביטחון, לחברה וכו׳, ושאם הממשלה תפעל למען הנושאים שלשמם הוקמה, יהיה לכולנו הרבה יותר טוב. יש להם עוד פחות משנה וחצי. נראה.


לסיום

אני לא רוצה לכתוב על יום הנכבה השנה. כוס ראבק, אותו דבר כל שנה. לפחות השנה לא היה פיגוע. קחו במקום זה את המאמר של בן-דרור ימיני ואת ההרצאה הזאת על חתרנות מפיו של עריק קג״ב משנות השמונים (אני לא מסכים עם כל מה שאומר המרצה, אבל הרוב נכון ומאוד תקף לשמאל בארץ, בייחוד בנושא הנכבה).

אה, ואל תשכחו להגות באלבום החדש של Tenacious D.

לילה טוב,
רז.

יום רביעי, 9 במאי 2012

בין עצים ובין סלעים


ערב טוב לכולם.

התכוונתי לכתוב על הבחירות שהתקרבו בהפתעה ואז התרחקו בהפתעה, אבל רציתי לנצל את המומנטום של הג׳טלאג המוזר שאני חווה מפסטיבל יערות מנשה כדי לדבר עליו. כנראה שאני אעשה שני פוסטים פה ברצף במקום לזגזג לבלוג השני. אני לא יודע למה כמה ימים אחרי עדיין קצת כואב לי הראש ואני קצת עייף, אבל כולי תקווה שזה סימן טוב. מאז שנפלתי לאבטלה כנראה שלגור שתי לילות באוהל, כאשר ההכנסה הקלורית שלי היא אלכוהול ושימורים בלבד, אכן עשוי לגרום לגוף שלי להתבלבל ולחשוב שהוא בזמן ומקום אחר. או זה, או שההשפעה של וודקה עם דיאט רד-בול על המערכת שלי היא הרבה יותר אקסטנסיבית ממה שהיה ניתן לתאר מראש.

Original by Eyal Levkovich
לפני שאני מתחיל עם מטר של ביקורת ראויה, אומר שהיה מאוד כיף. אני חובב פסטיבלים מטבעי ויש לי מתחת לחגורה כבר שני יערות מנשה, שלושה אינדינגבים ושני פסטיבלים באירופה (כן, אני מרשה לעצמי לספור אותם ביחד). האווירה הייתה טובה, הסאונד היה טוב וכולם נהנו. ראיתי חלק נכבד מההופעות לטובתן באתי ואפילו גיליתי כמה תגליות מעניינות. אפילו יצא לי קצת להתחרט שהבאתי אוכל מהבית כי האוכל בפסטיבל היה זול ואפילו היו בו כמה אופציות בריאותיות. אומנם האלכוהול היה שם בעייתי (מסיבות שאפרט בהמשך), אבל תפריט האלכוהול כלל בירות של מבשלת סלארה, אותן אכלול בפוסט הקרוב בבלוג הבירות. אומנם זה לא השפיע עלי, אבל בלט שהפסטיבל מאוד התאים למשפחות עם כל הילדים שהתרוצצו צבועי פנים במתחם. פשוט תענוג.

עם זאת, אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם פסטיבל יערות מנשה היא שהוא לא אינדינגב ואין שום סיבה שהוא לא יהיה. מצד אחד, ליערות מנשה יש את הקסם שלו עם העצים שמסתירים את הבמה הראשית ותופסים מקום במאהל, מתחם הפסטיבל העצום והעשיר והבחירה הנכונה לשמור על תפריט הוגן. מצד שני, הוא, למשל, לא מספק את הסחורה מבחינה מוזיקלית; נתון קריטי לפסטיבל מוזיקה. בפסטיבל היו 3 במות: גדולה, פיצית ופצפונת. בעוד בפסטיבלים אחרים (לא רק אינדינגבים אחרונים אלא גם בפסטיבלים באירופה) יש ניסיון לעשות שימוש בבמות המרובות כדי לאפשר צפיה בכמה שיותר הופעות, ביערות מנשה הבמה הקטנה הייתה בעלת חשיבות שדמתה לאחד הדוכנים (שלא לדבר על הבמה היותר קטנה). חוסר התאמה בין זמני ההופעות גרמה לכך שהבמה הקטנה נותרה הרבה פעמים מיותמת והמטרה לחשוף בה אומנים מהשוליים התפספסה כאשר הם הופיעו מול קהל קטן מזה שהם מופיעים מולו בלבונטין 7.

ארסנל המוזיקה של הפסטיבל היה מעט טעון שיפור. ההדליינרים היו דלוחים להפליא. מצד אחד תומר יוסף בלט בהופעה מוצלחת בעיני למרות שאני לא אוהב את השירים שלו (למרות שגיליתי שיר חביב), מצד שני מרצדס בנד סיפקו חלון מילוט מצויין מהפקקים לכל מי שהשכיל לוותר על ההופעה שלהם שסגרה את הפסטיבל. ה״חימומים״ להדליינרים בדמות הקולקטיב ביום הראשון וכל החתיכים אצלי ביום השני היו, לעומתם, במקום. בבמה הקטנה דווקא גיליתי שתי תגליות: הראשונה הייתה Kriminal Project והשנייה היו יוסי אלבז והבלוז אנג׳לס שהתחלפו עם פלורה (עליה כתבתי פה) שבסופו של דבר פספסתי. אבל כל אלו קרו לגמרי במקרה בשל הפרש המעמדות הכפוי בין הבמות ותקלות לו"ז. בסופו של דבר קניתי 3 דיסקים של מארש דונדורמה שנתנו הופעה מצויינת על הבמה המרכזית בצהרי היום השני.

היו פה ושם כשלים לוגיסטיים מעצבנים. היו בעיות לו״ז בכל חזיתות האירוע, דבר שקורה תמיד ובכל מקום, אבל מעצבן בכל מקרה. גם השירותים ומיכלי המים לא תוחזקו כראוי; השירותים הכימיים לא רוקנו או נוקו עד שכמעט עלו על גדותיהם ומיכלי המים היו ריקים בבוקר היום השני. אסור לי להשוות את זה לפסטיבלים באירופה העשירה במים, אבל אני גם לא צריך. באינדינגב, למשל, השכילו לנקות את השירותים הכימיים באופן קבוע. גם קרוונים של שירותים העובדים על מי קולחין זה פתרון. אספקה של מי שתייה וניקיון היא דבר חשוב מספיק כדי להתקע עם עודפים שלו או אפילו להודות מראש שכדאי לא להסתמך על ההפקה בעניינו.

ואפשר מילה קטנה על כל עניין האלכוהול? למי שלא מכיר את הסיפור, כבר בשנה שעברה הוחלט להגביל את צריכת האלכוהול בשטח הפסטיבל למתחם מצומצם סמוך לבמה הראשית. הטיעון היה הגבלה חוקית שהומטה על צריכת אלכוהול בפומבי, אבל זאת נשמעת לי פרשנות מאוד הזוייה של החוק. נוסף על כך שטרם נתקלתי באירוע המגביל באופן כ״כ דרקוני את צריכת האלכוהול בתחומו, לא נאסר על צריכת אלכוהול במאהל ולא הוגבלה הכנסת בקבוקי פלסטיק לתוך הפסטיבל, כך שכל עניין ״גטו השתיינים״ היה רק מעצבן ואפילו לא כפה על אנשים לקנות את השתייה של הפסטיבל אלא להיפך. הבירה היחידה שקניתי הייתה סלארה וזה היה רק מתוך סקרנות. זה היה דבילי, עקום, דפוק ובסופו של דבר רק פגע בפסטיבל, במשתתפים ובמארגנים.

אם לאסוף את כל בעיות הארגון האלה או האחרות, יוצא שפסטיבל יערות מנשה טיפה גדול על מארגניו, אבל בכל זאת הם הרימו אותו די יפה. אז נכון שזה לא אינדינגב, אבל זה יערות מנשה, פסטיבל מתון יותר אם הנקודות החמות שלו. אני לא חושב שהיה בו אפילו אדם אחד שלא נהנה ובצדק. הייתה מוזיקה טובה, אווירה מצויינת ואנשים שמחים. בשורה התחתונה זו הייתה אחלה דרך להעביר סוף שבוע ואין לי ספק שאני מתכוון להגיע גם שנה הבאה.


לסיום

קצת פוליטיקה משעשעת בכל זאת. לפני רמה זמן הייתה ארוחת הערב השנתית של אגודת עיתונאי הבית הלבן, במהלכה נשיא ארה״ב ברק אובמה והקומיקאי ג׳ימי קימל שעשעו את הקהל. ובלי קשר, הינה הסביר פשטני על מגמות פוליטיות באמצעות פרות.

ל״ג בעומר שמח,
רז.