חופש, הצד הלא נכון של המקל והעוצמה האנכרוניסטית

ערב טוב לכולם.


זה פשוט מצויין כל הזמן הפנוי שנפל עלי בעקבות סוכות. 11 יום של בטלנות ונהנתנות. אני חושב שזה אולי הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בתקופת הגן, בית הספר והאוניברסיטה. חופשות ארוכות. ברוב מדינות אירופה, אגב, מונהג חופש גדול גם למבוגרים אבל משום מה אצלנו לא וזה ממש חבל...




הצד הלא נכון של המקל


דמיינו לעצמכם סיטואציה בה לוקחים אתכם, שמים אתכם בחדר עם עוד 5 אנשים ונותנים לכם לטעום עוגה ולדרג אותה מ-1 עד 10. אתם מדרגים את העוגה בציון 6 (שהוא לא רע אבל הוא הנמוך מבין כל הדירוגים) כי זו הייתה עוגה נחמדה אבל לא יותר מזה. אחרי שאוספים את הדירוגים, יוצא האופה ומציג את תוצאות הדירוג בתור מחקר העוסק באיכותם של אנשים כטועמי עוגות, מצביע עליכם וזועק שאתם טועמי העוגות הגרועים ביותר שיש כיוון שהעוגה היא מושלמת ואתם לא הייתם מסוגלים לקלוט את זה בפיפיות הטעם הנחותות שלכם.

באנגלית, הייתם יכולים לענות לו "You're grabbing the wrong end of the stick" שזה בדיוק מה שיש לי להגיד לקרל ויק שכתב במגאזין הטיימס את המאמר האומלל "Why Israel Doesn't Care About Peace" (שנתתי לכם בתור שיעורי בית בפוסט הקודם). עיקר הנקודה של הכתבה היא שישראלים שקועים בנסיונות לעשות כסף, להשתזף, להנות מהנוף, לעשן נרגילה (כמו בתמונה) ולהיות מאושרים. איזה חלאות אנחנו.


לפני שיקפוץ איזה שמאלני תורן ויגיד שהוא בסך הכל ממלא את תפקידו ככתב המתעד את אשר רואות עיניו, אקדים ואומר שהכתבה ככתבה היא לא משהו. אני לא מבין למה הוא טרח לצטט במדוייק את האנגלית הטיפה קלוקלת ואת הדפיקות "הברבריות" של סוכני הנדל"ן אותם הוא בחר לצטט כמומחים בכתבה (בשביל שיגידו לו שהם מאושרים מזה שהם מכרו 12 דירות באשדוד באותו שבוע). ללעוג למרואיינים שלך לא הופך אותך לעיתונאי אמין, קרל; זה הופך אותך לשמוק. הוא יכול היה לראיין גורמים רבים אבל החליט לראיין איזה משרד קטן שלא ידע למה הוא נכנס ואת ארי שביט מ"הארץ" תוך שהם מסתובבים בטיילת ומצקצקים בלשונם למראה הישראלים הארורים האלו מתנהגים כמו במדינה אמיתית. מי צריך עבודה עיתונאית אמינה ויסודית כשאפשר למרוח כמה השמצות אנטי-ישראליות על דף ולדפוק כרטיס.


מה שהכתבה אומרת בסופו של דבר זה שכל ישראלי באשר הוא צריך להתחיל את הבוקר בקריעת כל פרטי הלבוש שיש עליו, פיזור חול על ראשו וזעקות השמימה "למה, הו, למה אין לנו הסדר קבע עם הפלסטינים?! למה?!?!?!". בלי שום קשר לעובדה שאני בטוח שיש אנשים שעושים את זה, ידידנו קרל לא ממש הצליח לתפוס את הצד הנכון של המקל. הוא אפילו מצטט את הנקודה במספר אופנים במאמר ולא מצליח בדיוק להבין אותה (בעיקר בגלל שלצד הנקודה הוא כותב שישראל יושבת על אדמה כבושה שאנחנו אונסים מדי יום ביומו). המטרה שלנו בחיים היא ליצור לעצמנו חיים נורמליים, בדיוק כמו כל אזרחי העולם החופשי. שלום או לא שלום, אנחנו רוצים להיות מסוגלים לשבת בבית קפה בלי שהוא יתפוצץ. נושא הפלסטינים הוא נושא מרכזי בכל מערכת בחירות ארצית ומופיע בכל העיתונים היומיים מדי יום במינון ואופן כאלו או אחרים. זה שאפשר לצטט סקר שלפיו זה לא עומד בראש מעיינינו זה בגלל שיש לנו גם בעיות אחרות בחיים.


אבל כל מה שאני אומר לא משנה. אין אמירה אמיתית בכתבה וכל מטרתה היא דיבה פטרוניסטית ואנטי-ישראלית (בדיוק כמו זרם התגובות המזעזע לכתבה שאתם יכולים לראות בתחתית העמוד אליו קישרתי). הוא מסיים בתהייה "האם הישראלים לא יודעים ששלום עם הפלסטינים הוא הדרך היחידה שלהבטיח את אושרם ושגשוגם?". אם הייתי קיצוני הייתי גם מציע את אפשרות הטרנספר, אבל אני לא אז אומר רק שהתשובה היא "כן, אנחנו יודעים" אבל זה לא משנה דבר.  ברור לנו שתקציב הביטחון שלנו יצנח קצת ביום שאחרי ההסכם, שהמצב הדמוגרפי ישתנה לטובת פינוי די נכבד של תקציבים אחרים וכולנו נחייה בשלווה הרבה יותר גדולה אבל להבדיל ממה שהעולם וקרל ויק חושבים, אנחנו רחוקים מלהיות החסם היחיד לשלום. ברור שאנחנו יכולים לאסוף את הפקעלך שלנו, להגיד שלום ולחזור לאירופה, אבל למרות שזה פתרון שהרבה אנשים יאהבו זה פשוט לא הולך לקרות ופתרון כלשהו לסכסוך ידרוש גם איזושהי פשרה מצד הפלסטינים שתבטיח את ריבונות העם היהודי במדינתו הקטנטונת. יש לנו מדינה ואנחנו הולכים לעשות את המיטב שביכולתנו כדי לחיות בה חיים נורמליים וזה כולל גם לדאוג לנושאים אחרים חוץ מקונפליקט כזה או אחר, כמו חינוך, פשע, ביטחון ועוני (אגב, הרבה שמאלנים לא עושים את החיבור בין ביטחון לקונפליקט אבל הוא שריר וקיים).


זה לא שלא אכפת לנו משלום. פשוט אכפת לנו מהרבה דברים אחרים גם ואין לנו שום סיבה להתנצל על זה.




העוצמה האנכרוניסטית

רצה הגורל וכמה זמן אחרי שכתבתי בפוסט הקודם על נוסטלגיה הופיעה הכתבה הזאת בפינה "שווה בדיקה" של מנחם הורוביץ (המאוד מומלצת) ב"תוכנית חיסכון" בערוץ 2 (המומלצת גם כן) על עיתוני ילדים. בדקה השניה של הכתבה הוא מדבר עם העורך והבעלים של "אצבעוני" ושואל אותו מיהם האנשים שצורכים את המוצר הזה ונענה "משפחות ישראליות, שורשיות, טובות, שמבינות את החשיבות של המילה הכתובה, של השפה, של העוצמה שמאחורי הנייר". מעבר למה שאני עשוי לחשוב על עיתוני ילדים, מדובר באמירה יומרנית ודי מפגרת. כבר כתבתי שעיתונות מודפסת זה ז'אנר מת כשכתבתי על הריב בין "ידיעות" ל"ישראל היום" ואני רחוק מלהיות הראשון.


בעולם בו האינטרנט הוא די שמיש ונגיש אני לא רואה סיבה להנציח את מעמדו של מדיום תקשורת האמון על יצירת זבל. זה לגמרי מיותר. עיתונים, אגב, הם לא הדברים היחידים שנעלמים. כבר בקושי מחלקים פליירים לכל מיני דברים, רוב התעמולה במערכות בחירות עברה זירה לאינטרנט ועוד הזרוע נטויה. דווקא ישראל היום ראוי לשימור כי הוא מאגד בתוכו עיתונות ופרסומות ומחולק בחינם כך שהוא פחות קטסטרופלי אבל גם סופו להיעלם. אנחנו במאה ה-21, סבאל'ה, די עם כל הנייר המיותר הזה.

כל הכבוד ל...

לבחור שתכנן את זה. אני והחבר'ה הולכים ליצור מתקן שינוע בירה שנקרא Beerbong ובחוקרי את הנושא נתקלתי במתקן היפיפה הזה שמדגדג לי את החוש ההנדסי באופן מאוד מיוחד. כמובן שהמתקן הזה מהונדס יתר והגברת הלחץ באמצעות מדחס, מרכז הבקרה ההידראולי, החיבורים המהירים ומערכת השטיפה המובנית הם די מיותרים אבל זה עדיין די כיף. כנראה שאנחנו נלך על משהו טיפה יותר מינימליסטי...

לסיום

לכבוד חג הסוכות אני מביא לכם בשידור חוזר את השיר שחיברתי שנה שעברה (בעיקר כי הוא עדיין עדכני).

כולם לשיר!

מחמוד בונה פצצה

זוהרת וירוקה

על כן הוא עסוק היום.

ואין זו סתם פצצה

זוהרת וירוקה,

מחמוד בונה פצצת אטום.

הוא לא ישכח לשים

חומרים בקיעים,

אורניום מועשר לרוב.

יקח טיל, ישים עליו,

לממש תוכניותיו

לזרוק אותו ממש רחוק.

וכשמחמוד יאמר:

"הביטו זה נגמר!"

יקרה דבר נפלא פתאום.

ימותו יהודים,

כולם בהמונים

ולאיסלאם יתגשם חלום.

העולם יהיה מופתע

אבל שלא ישכח,

אומרים את זה לא מהיום.

לאירן פצצת פלאים,

מה טוב ומה נעים.

מחמוד בונה פצצת אטום.

חג סוכות שמח,

רז.

התרפקות, הטעייה וזיכרונות אחרונים מאירופה

ערב טוב לכולם.


אני חייב להודות שאני לא לגמרי מבין את הרגש האנושי כלפי נוסטלגיה, אבל משום מה זה לא מונע ממני לקחת חלק בכל ההתרפקות הזאת. ברור לי לחלוטין שזה מה שגורם לי לכתוב קטעים ארוכים על הטיול שלי באירופה (זו הפעם האחרונה לטיול הזה, כנראה) ומה שגרם לידידה שלי מימי התיכון להעלות לפייסבוק תמונות מתקופת האפרו שלי:

זה גם מה שגורם לבחירה השרירותית של "דברי השנה" (אנשים, אירועים, מוצרים, משאיות לניקוז ביוב) עבור הרווח בגודל השנה בין שני ימים שרירותיים על ציר הזמן. הייתי עושה משהו כזה בעצמי, אבל אם להיות כנה לחלוטין לא ערכתי רישום מספק בכדי לבחור את כל הדברים האלו. הייתי בוחר בעצמי בתור איש השנה שלי, אבל זה טיפה משוחד.


שתהיה שנה טובה בכל מקרה.




הטעייה

אני חייב להודות ש-"Inception" הוא סרט נחמד מאוד. יש בו אקשן והוא קצת משחק לצופה במוח, אבל אני חייב להודות שטיפה התאכזבתי. יש לי חברים שדיברו על הסרט הזה כאילו הוא ירד מהשמיים בכרכרות אש ושהוא הסרט הכי טוב שאי פעם נוצר. הם עושים את ההשוואה המיידית ל-"Matrix" וטוענים שהוא לוקח אותו בהליכה. צר לי לבשר לכולם, אבל זה ממש לא המצב.


(מפה ייתכנו ספויילרים)

הסיבה העיקרית בגינה מטריקס הוא יותר טוב היא היומרה של אינספשן. בעוד אינספשן מכר את עצמו כסרט שיפתח לכם את המוח באופן שאתם לא מסוגלים לצפות והכתיר את יוצרו, כריסטופר נולן, כגאון הדור, מטריקס תפס נקודת פתיחה כסרט אקשן ילדותי וגימיקי והתחכום שלו הדהים את כולם (כמו גם היעדר החורים בו והריאליסטיות היחסית), דבר שהפך אותו ללהיט בלתי מעורער שיצר גל של אהדה ודיונים פילוסופיים (בהמשכים, אגב, הוא איבד את התחכום ולכן הם היו נפילה יחסית). ידידה די מוצלחת שלי אמרה לי שבתור אדם אינטיליגנט (כפרה עליה), שאלת אמיתות העולם בו אנו חיים מול עולם החלום היא שאלה שחלפה בראשי בשלב כזה או אחר באופן כזה או אחר ולכן הסרט לא היכה בי. זה נכון וזה אכן גרם להיעדר התלהבות יחסי כי כל הזמן ציפיתי לטוויסט היסטרי שמעולם לא ממש הגיע. גם בסוף המאוד לא משעשע של אינספשן, בו התוצאה הסופית לא באמת נחשפת בפנינו, חוסר התחכום והדמויות המאוד לא עגולות הותירו אותי עם חוסר אכפתיות משווע.


אני ארחיב טיפה על נושא טכניקת הסיפור. אני לא מבין את הגישה המטומטמת הזאת בה היעדר מבנה סיפורי נחשב אומנותי כיוון שזו הליכה נגד מוסכמות. כשנולן עשה את זה ב-"Memento" זה היה בסדר כיוון שזה טרם לתחושה שמרגישה הדמות הראשית לאורך הסרט. היעדר האקספוזיציה באינספשן פשוט גרם לי להרגיש כאילו הסרט נגדי. זה היה חסר מטרה לחלוטין. אפילו אי אפשר להלביש על זה את הקטע שאתה אף פעם לא זוכר איך חלום התחיל ואתה חווה אותו מהאמצע (עניין שנטחן בסרט לאבקה). אני יודע איך זה התחיל! נכנסתי לקולנוע, היו כמה פרסומות ואז התחלתם לחפור!


בקטע הזה הסרט ממש נפל. במקום לתת אקספוזיציה טובה הוא הציג כל מיני פרטים כטוויסטים (אחד מההומז'ים הרבים שהיו ל-Lost, כנראה). כשברוס וויליס היה מת בסוף החוש השישי זה היה טוויסט טוב לא רק בגלל שזה שם את כל הסיפור בקונטקסט אחר פתאום, אלא כי זה היה חלק מקשת הסיפור והתפתחות הדמויות. כשקוב חושף בפנינו שאשתו בעצם התאבדה והפלילה אותו ברצח שלה זה מוצג בתור טוויסט (אגב, הגישה לפיה קוב לא חושב שמומחה מז"פ מסוגל לקבוע מאיזה בניין אדם קופץ למותו והאם זה היה חלק ממאבק זה אמצעי עלילה מופרך לחלוטין). זה לא השפיע אפילו קצת על העלילה וכל מה שזה עשה זה להפריע לצופה לראות את הסרט! זו לא התפתחות של דמות אלא פשוט הצגת דמות לא טובה. כל התגלגלות העלילה המשנית של "הגילוי העצמי" של קוב הוציאה אותו תינוק בכיין שאי אפשר להזדהות איתו בשיט, בדיוק כמו כל שאר הדמויות.


הסרט היה מלא בטעיות (כל נושא הגרביטציה, למשל). הוא גם היה מלא באקדחים שהופיעו במערכה הראשונה ולא ירו מעולם (כמו היכולת לשנות באופן דרסטי את עולם החלום) וחבל. אם היה ניסיון אמיתי לסגור את הסרט מכל הכיוונים היה פה באמת סיכוי לגדולה ובמקום זה קיבלנו סרט שהוא רק חוויה חביבה ולא יותר מזה.


(סיימתי עם הספויילרים)


אה, ואפשר מילה על העברית? תודה. פרט לכתוביות שהיו קלוקלות לעיתים, התרגום של שם הסרט הוא קטסטרופה. זה נכון ש"התחלה" זה תרגום מילולי ישיר של "Inception", אבל זה תרגום מאוד לא מתאים בקונטקסט של הסרט. בכתוביות הם משתמשים במילה "השתלה" שעושה בדיוק את הפעולה ההפוכה, שזה איכשהו טיפה יותר טוב אבל זה עדיין לא משהו. המילה הכי מתאימה היא "היזום", אבל אף אחד לא היה הולך לסרט הזה. מה הייתה הבעיה להשאיר את זה "אינספשן"? "טריינספוטינג" לא הפך ל"לספור רכבות", "אדפטיישן" לא הפך ל"גרסת הסרט", "מטריקס" לא הפך ל"משתית", "הפאואר ריינג'רס" לא הפכו ל"זקיפי ההספק" ו"ג'ייסון X" לא הפך ל"יוסי עשר". כבר עדיף היה לקרוא לסרט "החלום מת מצחוק"...


אם לא ראיתם, אני ממליץ בחום (למרות שזה לא נשמע ככה). זה סרט שנחמד לראות ולדבר עליו ולתת לו הזדמנות לשנות את הפרספקטיבה שלך,אבל אל תבואו עם יותר מדי ציפיות. גם אין יותר מדי ערך מוסף לראייה בקולנוע או לזה שיהיה לילה בחוץ, כמו שאנשים מסוימים עם גולגולת עבה במיוחד עשויים לשכנע אתכם.




זיכרונות אחרונים מאירופה
יורוטריפ - חלק ג'
אזהרה - חופר. אם לא מעניין אתכם במיוחד איך היה לי בטיול, המשיכו הלאה.
חלק ב'

חלק א'

Groningen - מה שהביא אותי לכוון לחרונינגן מלכתחילה הייתה המלצה של חברים כך שלא ממש ידעתי אם זה באמת מקום ששווה להגיע אליו או לא. בשורה התחתונה היא הייתה ממש נחמדה. מדובר בעיר שרוב אוכלוסייתה היא סטודנטים במוסדות האקדמאים השונים בה. הגענו יחסית מאוחר אז כשרצינו למצוא משהו לאכול פקידת הקבלה צחקה לנו בפרצוף כי השעה הייתה 22:00 לפנות בוקר. בסוף מצאנו איזשהו מקום ערבי כזה שדווקא היה ממש נחמד. שבענו ויצאנו לסקור את העיר.


ההולנדים היו נחמדים כרגיל. היה איזה רגע בו הייתה לנו החוצפה לשלוף מפה אז ישר קפצה עלינו מישהי שהציעה לכוון אותנו לכל מקום שנרצה. כולם היו בשוק מזה שאנחנו תיירים כי הם לא הכי רגילים לזה באזור ההוא של הולנד. זה נחמד יחסית. עברנו ערימה של פאבים עד שמצאנו את עצמנו בפאב שנקרא Vera. מדובר בפאב הופעות מקומי שהופיעו בו כל מיני הרכבים איזוטריים לפני שהם פרצו כמו U2 ו-Nirvana. בילינו שם כמות זמן נחבדת ושכבר התחלנו להתעפץ. הלכנו לישון. כשקמנו עשינו טיפה קניות והתחלנו לנסוע כדי להגיע לאמסטרדם בזמן.

Afsluitdijk - ויתרנו על עיירה נחמדה בשם Sneek (שתאלץ לחכות לפעם הבאה) מרוב לחץ אבל משום מה לא הצלחנו לוותר על הדבר הזה. מדובר בסכר גדול שמטרתו להחזיק את ימת אייסל (ימה מלאכותית בצפון הולנד) במקום. עצרנו פעמיים לאורכו - ליד קבוצת מוצבים של חיל הים וליד אנדרטה לבנייתו. זו חוויה מדהימה להיות על רצועות אדמה שמשני צידיה קילומטרים של ים. טיילנו, שתינו קפה והמשכנו הלאה.

Volendam - התחלנו להריח את התיירותיות של אמסטרדם כשהגענו ל"כפר" הנחמד הזה המרוחק ממנה כמה קילומטרים. מדובר במלכודת תיירים מרושעת וחביבה המתיימרת להיות עיירת דייגים מסורתית. חנויות קבקבים בכל מקום ופנקייקים הולנדיים בכל פינה. הזמן שלנו היה קצוב כיוון שרצינו להחזיר את הרכב השכור עוד בשעות הפתיחה של משרד ההשכרה באמסטרדם אז אכלנו פנקייקים, קנינו מזכרות וחתכנו די מהר.

מגיעים לאמסטרדם - אחרי קצת בלאגנים עם הרכב והמלון, פרקנו ציוד והתחלנו עם להסתובב באמסטרדם. אני וידידה שלי הלכנו למוזיאון אנה פרנק ובת-דודה שלי הלכה לפגוש חברה מימי התיכון הבינלאומי וחברתה לחיים (פאק יא). אחרי שעה ומשהו של דיכאון גם אנחנו חברנו אליהן במסעדה מקסיקנית מצויינת. שתינו, אכלנו וחתכנו לפאב לסביות בו שתינו את קוקטייל הבית שנקרא Clit On Fire (שזה וודקהמינצ'יק פטל עם טבסקו ועלות של 4 אירו לצ'ייסר). אני מניח שהיינו תיירים די גרועים בהתנהגותינו כי לא חווינו אווירה קיצונית כמו שצפוי שנרגיש אבל היה ממש כיף. ואין ספק שאמסטרדם יפה ומעניינת. סיימנו ודידינו חזרה למלון תוך שאנו מסתבכים בדרך באופן קטסטרופלי.

Alkmaar - אני וידידה שלי קמנו מוקדם ונסענו לעיירה בשם אלקמאר שמקיימת שוק גבינות מדי יום שישי במהלך הקיץ. בת דודה שלי לא יכלה להצטרף אלינו כי היו לה מחוייבויות הקשורות בשימוש באינטרנט אז היא הייתה צריכה ללכת לאינטרנט-קפה בעיר. הגענו לעיירה המאוד חביבה הזאת ברכבת קצרה והלכנו לכיוון הכיכר המרכזית בה מתקיים שוק הגבינות.

הגענו בדיוק מתי שחברי גילדת נושאי הגבינות הוציאו את החומר הטוב מבית השקילה. מסתבר שההכשרה לכך היא לימודים של 3 שנים (או להיות תיירת יפנית שמבקשת יפה). אי אפשר באמת לקנות את הגלגלים הגדולים אבל יש הרבה דוכנים מסביב של גבינה מסורתית (אפילו די בזול). בגלל שכבר היינו שם הלכנו גם למוזיאון הבירה הלאומי של הולנד (פחות מלהיב מהכותרת שלו), ישבנו בבר שלו, אכלנו סנדוויץ' בבית קפה, עשינו עוד קצת קניות בשוק וחזרנו לאמסטרדם.

שעות אחרונות באמסטרדם - הגענו בדיוק בזמן בשביל להסתובב קצת עם בת דודה שלי ולראות את משחק רבע הגמר ברזיל-הולנד מקצת לפני המחצית. חוויית הצפייה במשחק הייתה ממש נחמדה (בייחוד כי הולנד ניצחה). שיעשע אותי שתוך כדי המחצית התחילו לפרוס ניידות משטרה רק למקרה והפיגור במחצית הראשונה ימשיך, אבל בכל מקרה היה צריך אותם. גם שעות אחרי הניצחון, בזמן שאכלנו במסעדה יפנית ממש טובה (שהיא חלק מרשת בין לאומית) בשם Wagamama, בזמן שהסתובבנו בחלונות האדומים אחרי זה וכל הדרך חזרה למלון כולם דיברו על המשחק, לבשו כתום ועשו רעש שקשור לכדורגל.

הטיסה הבייתה - אני ובת דודה שלי קמנו מוקדם בשביל לתפוס איש את טיסתו (לידידה שלי היה עוד חצי יום לבלות בעיר). נהג המונית דפק לנו מחיר, למזוודה שלי הייתה חריגת משקל, לא נתנו לי לישון בטיסה הראשונה, נשברו לי 3 בקבוקי בירה (למרות שארזתי אותם כמו שצריך) וכל הזמן כאבה לי הרגל. חודש אחרי שחזרתי קיבלתי מכתב ובו דו"ח על נהיגה במהירות מופרזת (59 באזור של 50 רחמנא ליצלן). עם כל זה שהסוף היה מבאס, אני די בטוח שיום יבוא ואני אחזור להולנד ביום מן הימים. בכל זאת, זו הייתה אחת החוויות הטובות בחיי.




כל הכבוד ל...


88FM שהעלו את מרתוני תולדות הרוק ואלבומי הבכורה שעשו בראש השנה לאינטרנט. יש לי חיבה ל-88FM. זה לתת לאנשים שאתה מעריך את הטעם שלהם במוזיקה (אתם ידעתם שמשה מורד עובד על דוקטורט באתנו-מוזיקולוגיה?) לשים לך מוזיקה ופרסומות.




לסיום


יש לי ולכם קצת שיעורי בית לעשות. אני כבר לא יכול לחכות כדי לראות איזה צימעס הולך לצאת לי מהכתבה שהופיעה במגזין TIME שכותרתה "Why Israel Doesn't Care About Peace".

שנה טובה,
רז.