נעמה

לפני שאתחיל את הפוסט באופן רשמי, אני רוצה להתנצל על ההיעדרות המבישה שלי מהבלוגים. חרדת הדף הריק שלי הכתה בי חזק הפעם ולא יצא לי לכתוב עם נחיתתי מחו״ל לפני כחודשיים. יש הרבה תירוצים (החליק לי, נפל לי, אני עובר דירה, מתעסק בפרויקט אקדמי, מתחיל שנת לימודים אקדמית בקרוב כחבר סגל זוטר באוניברסיטה גדולה בדרום הארץ, הכלב אכל לי את הפוסט וכדומה), אך אף אחד לא מכפר על העצלנות והחרדה שבסופו של דבר נתנו את הטון. הפוסטים הקרובים יעסקו בטיול שלי לאירופה עם מעט נגיעות אקטואליה רלוונטיות (במידה ולא יבער דבר אחר) ואז במשהו אחר שלאחרונה בוער לי לדבר עליו, ואז חוזרים לשגרה. אל תדאגו, למדתי מניסיון העבר והפעם הפוסטים לא יתפסו אופי כרנולוגיסטי; זה משעמם לשני הצדדים במידה שווה.

הפוסטים הקרובים מוקדשים לאלו ששאלו אותי בשלושת החודשים האחרונים ״תגיד, מה קורה עם הבלוג שלך?״. כפרות עליכם.

ערב טוב לכולם.

זו הפעם השלישית שאני מטייל לבדי למערב אירופה. כל פעם אני אומר לעצמי שאולי הפעם אני אוציא את הכסף ביתר יעילות ואטוס למקום זול יותר כמו מזרח אסיה, דרום אמריקה, אפריקה או אפילו מזרח אירופה, אבל בסופו של יום אני תמיד מוצא את עצמי מוציא מסות של כסף על גיחה לאותן ארצות. יש לא מעט סיבות לזה, אבל אחת מרכזית מהן היא בת דודה שלי שגרה בעיר טולוז שבצרפת, איפשהו בין ספרד לשוויץ.

אדל מעדיפה שיקראו לה נעמה. לא איפת לה שהצרפתים ישברו על זה את השיניים; מבחינתה שישבר להם כל הפרצוף. ההרגל שלי ושל המשפחה כנראה לעולם לא ימות אבל היא בסדר עם זה. אולי משתמע שהיא לחלוטין פתוחה לגבי ישראליותה, אבל היא לא. זה לא שהיא לא גאה בפני עצמה או חבריה בהיותה ישראלית או באהדתה לישראל. זרים הם הבעיה כאן. זו פעם שלישית שאנו מטיילים יחד באירופה וכבר למדתי שיש מקומות שבהם אנחנו מרומניה או אנגליה או ארה"ב. אי אפשר לדעת מהי השקפת העולם של העומד מולך, וברוב המקרים בהם אפשר, השקפת העולם לא מחבבת מיטיבה עם ישראלים. אנטישמיות זה לא כיף בדיוק כמו שזה נשמע. כבוגרת תואר במשפטים (כרגע היא בין התמחויות) המעבירה את זמנה בתקלוט במסיבות EBM, Dark Electro ואינדסטריאל (זה בסדר שאתם לא מכירים), היא מוקפת בהרבה "פרוגרסיביים", ומיותר להגיד שכשמוקפים באירופאים המגדירים עצמם כפרוגרסיביים, דעה פרו-ישראלית תתייג אותך אוטומטית כעוף מוזר במקרה הטוב או כעוף בלתי רצוי במקרה הרע. היא כבר רגילה; אני קצת פחות.

מימין לשמאל:
ז'אן-סה, אדל וקליפסו.

יש לה שתי דמויות מרכזיות בחייה. האחת שעירה וקטנה העונה לשם קליפסו והשני פחות שעיר וקטן העונה לשם ז'אן-סה (ז'אן-סבאסטיאן, בשבילכם). קליפסו היא כלבת וויפיט בת 13 עם חוש נאמנות מאוד מגובש. היא רגישה מאוד, מתבכיינת ונלחצת בקלות, אבל מלאת אהבה. היא ואדל גרות ביחד בבית הדירות של דוד שלי, שעבר לנהל את מפעל אירבאס בסין. ז'אן-סה ואדל יוצאים כבר שנתיים. הוא עוסק בתמחור בחברה הנדסית. גוי. נו שויין, מה נעשה. בחור נחמד; אני בעדו.

בתחילת הטיול שלי עשינו אני ואדל טיול סובב צרפת ברכבות שארך שבוע; 3 לילות בפריז, 2 לילות בערים שונות בנורמנדי ו2 לילות בבורדו. אחרי שנתיים שלא התראינו, היה נחמד לראות שאנחנו עדיין משדרים על אותו הגל כשאנחנו מטיילים. שנינו אוהבים לספוג ערים, לראות את נקודות החן ואת הפאבים בהן. זה מדהים כמה אנחנו נהנים לשתות ולחפור אחד לשני על כל נושא בעולם וזה בדיוק מה שעמד במרכז כל העסק. הטיול נתן בעיקר שינוי תדיר בתפאורה. לקראת סוף הזמן שלי באירופה, הצטרפו אלינו קליפסו וז'אן-סה לטיול בבריסל עם כמה יעדים נוספים בדרך. את שאר הזמן (חוץ מ-9 ימים בהם הייתי בגרמניה לבד) בילינו בטולוז; חופרים, שותים, מטיילים ובעיקר מרחיבים את הידע הקולינרי שלי. כל יום מאכל אחר ופאב או מועדון אחר, והכל בחברה טובה. עוד על הרפתקאותינו בהזדמנות.


טאטואז'

לילה אחד יצאנו מברופאב מקומי, עסוקים, כרגיל, בשיחה על הא ועל דא. בשלב מסוים זרמה השיחה לקעקועים. אדל טענה שאדם מרובה קעקועים צריך שהקעקועים יחיו ב"שלום עיצובי" אחד עם השני; קעקוע אינדיאני פה, קעקוע קלטי שם וקריקטורה איפשהו פשוט מכאיבים לעין. אני נטתי להסכים איתה, אבל הקשתי ואמרתי תוך שאני מצביע לפרק כף יד השמאלית "אבל רגע, אם אני למשל אעשה כאן קעקוע של מגן-דוד כי אני מתחבר לזה, זה אמור למנוע להתחבר למשהו שונה סגנונית ולשים אותו במקום אחר?", והיא ענתה במפתיע "זה קעקוע שמעניין אותך לעשות? כי אם כן, אני עושה אותו יחד איתך". יאללה, כוסומו; אני בחופשה ואני צריך להתפרע. יום אחרי זה חיפשנו מכון קעקועים שיהיה מוכן לקבל אותנו בהתראה יחסית קצרה ויום למחרת (יום שבת, מכל הימים) עשינו שנינו את הקעקוע הראשון שלנו. ברית עור שלא ניסוג ממנה. לא כאב כמו שחשבתי ולמרבה שמחתי לא נפלנו על מישהו שחשב שיהיה מצחיק לצייר לנו צלב קרס במקום.

התגובות לקעקוע היו מעט מוזרות. אדל בסופו של דבר בהתחלה פחדה להסתובב עם מגן דוד על היד, אבל הוא די נסתר והיא גם מקבלת תגובות די חיוביות. אנשים מסביבה רואים בזה חיבור למי שהיא ומה שהיא. הסמל הלאומי-אתני-מסורתי-איך-שלא-תרצו-לקרוא-לזה פשוט מסמל סוג של שייכות. הם מבינים, מכבדים וכל הכבוד להם.  הלוואי ואצלי המצב היה ככה.

רמת ההשתאות והזלזול שאני מקבל מחברי בארץ קצת הפתיעה אותי. אני מוקף בהרבה "פרוגרסיביים", ומיותר להגיד שכשמוקפים בישראלים המגדירים עצמם כפרוגרסיביים, דעה פרו-ישראלית תתייג אותך אוטומטית כעוף מוזר במקרה הטוב או כעוף בלתי רצוי במקרה הרע. אדל כבר רגילה; אני קצת פחות. אחת אמרה לי (ואני לא צוחק) "למה עשית מגן דוד? אם אני הייתי עושה קעקוע כזה הייתי עושה צלב, אבל זה הגיוני כי אני נוצרייה". אחת אחרת ראתה את זה ופשוט הוציאה עליי כל אגרסיה שהייתה לה על יהדות בגלל שהקעקוע גרם לי להיראות יותר יהודי (הלכה למעשה, ביצעה בי פוגרום בלתי אלים). מעבר לזה, עיקומי אף בלתי מובנים לרוב. דיבורים על זה שזה קונפורמיסטי מדי ושסמלי מדינה זה דבר פאשיסטי. אני שוקל להיעלב על זה שהחיבור לעצמי נראה לאנשים כחיבור למשהו רע. שיילכו להזדיין; אני אוהב את הקעקוע, הסיפור מאחוריו והערך המוסף שלו.

לא תשאלו שאלות, לא תשמעו שקרים...

את כל הטיול סיימנו במסיבת שפמים ועור שארגן ידיד של אדל, מסעדה וסשן הכנת מיקס-טייפ מספריית המוזיקה שלה. מונית לשדה התעופה והביתה עם דמעות בעיניים. אני חושב שהיא קרובת המשפחה החביבה עלי, מבלי להעליב את שאר קרובי המשפחה שלי (אולי עם קצת להעליב; הם יכלו להתאמץ יותר). הדבר המרכזי שלמדתי מהטיול הזה הוא שבמהלך החיים, בדרך כזו או אחרת נקשר גורלך בדרך כזו או אחרת עם דמויות שהחיבור איתן תופס נצחיות כזו או אחרת. אני מקווה לראות אותה שוב בקרוב.


לסיום

רבים מכם וודאי נתקלתם בקמפיין המטומטם הזה בו נשים כתבות שהן טסות ליעד מסוים לכמות זמן בקנה מידה של חודשים. הקמפיין, וקמפיינים שונים הדומים לו בדביליותם, מיועדים לעורר מודעות לסרטן השד. זו מטרה נעלה לכל הדעות (למרות שאני חושב שכולם מודעים למחלה), אבל עצם העובדה שאני כותב על העניין גופן על-גבי בלוג לא עוזר כהוא זה לאף אחד.

מה שכן עוזר, זה להיכנס לאתר של לואי CK ולקנות את הקלטת מופע הסטנדאפ של טיג נוטארו, מופע בו היא מאלתרת קומדיה על זה שכמה ימים קודם היא גילתה שהיא סובלת מסרטן השד. ההורדה עולה 5$, מהם 1$ הולך ללואי וכל השאר לטיג כדי לעזור לה להתמודד עם המחלה ולתרומה לחקר הסרטן. המופע, אגב, מדהים.

להתראות לעיתים תכופות יותר (ראו הוזהרתם; הפוסט הבא פוליטי),
רז.