יום שלישי, 15 במרץ 2011

תזזית, עומק וקתרזיס



ערב טוב לכולם.


קמתי אתמול (יום שני) בבוקר, כבכל בוקר אחר, בחוסר רצון משווע אך עם מעט מדי ברירות פרט לעיסוק ביומיום הקודח. במהלך ארוחת הבוקר קראו לאמא שלי לבית החולים בו סבתא שלי מאושפזת מיום שבת. אחותי הודיעה שהיא בחופש והצטרפה אליה ולדודה שלי ובעלה שבאו לאסוף אותן, תוך שהיא גוערת בי שגם אני צריך להודיע שאני בחופש. תכננתי לקפוץ אחרי שעות העבודה (כי נוכחותי הייתה דרושה לעניין מעצבן כלשהו) ואמרתי שאקח חופש מחר כדי לעזור.


לא עברה חצי שעה וגיליתי שליקום יש תוכניות אחרות. אבא שלי, שהקפיץ אותי באותו יום, קיבל שיחה מספר דקות לפני שהוריד אותי. כשאמא שלי הגיעה המוניטור שחובר לסבתא שלי הראה קו אופקי שטוח ממש כמו בטלוויזיה. סבתא שלי נפטרה בשנתה כחודש וחצי לפני יום הולדתה ה-90. היינו קצת אובדי עצות ברכב בצידי כביש 4 עת היינו מוקפים ארבעה ווינקרים שיעודם להודיע לעולם שמשהו קרה; משהו דפוק.


"טוב, תביא לי את הטלפון וסע לשם" אמרתי.


ניסיתי לדבר עם אמא שלי אבל היא בכתה וניתקה. למען האמת, לא ידעתי גם מה להגיד. כביש 4; כביש 461; כביש 412; כביש 44; אסף הרופא; בניין עליזה בגין; כירורגית ב'. על הדרך הודעתי למי שצריך להודיע שהשבוע אני בבית.


מסתבר שאחותי לקחה את זה קשה והלכה לנשום אוויר. יצאתי לחפש אותה.




עומק


 אחרי שהקפתי את הבניין מהכיוון הלא נכון מצאתי אותה ושמתי יד מנחמת על כתפה.


"הבנתי שלקחת את זה מאוד קשה" אמרתי.


"אז מה? אנחנו משפחתיים עכשיו?" היא התריסה ועניתי לה "כן".


היא עברה לדבר בטלפון ואני בדיוק תפסתי את עומק העניין. לפני עברו זוג עם תינוק חדש מהניילונים והבנתי שביום שבו הוגרלו להם חיים חדשים לי הוגרלה עוד נקודת ציון משויישת בבית קברות גורדון. ולא סתם עוד נקודה, אלא סבתא שהייתה שם מהיום שנולדתי עד שנלקחה באקראי.


אני מניח שלהיות בגילה זה לא הדבר הכי בריא בעולם ואני יודע שלא חסרו לה בעיות רפואיות, אבל זה הפתיע את כולנו. לא סתם אני אומר שזה הוגרל. נותרה בי הרגשה עמוקה של פספוס. כל הפעמים שהלכתי לאסוף את אמא שלי שהלכה לבקר אותה במוצ"ש ולא עליתי למעלה להגיד שלום כי מיהרתי לאנשהו; כל הפעמים שהייתי באזור ואמרתי לעצמי שאולי אקפוץ לביקור ולא עשיתי את זה; משחק הרמיקוב האחרון שלא יצא לנו לשחק. הכל כי חשבתי שתהיה הזדמנות אחרת. אבל לא. נקבע אחרת במהלך אקראי.


כרגע זה בלתי נתפס. אני לא נמצא במציאות בה סבתא שלי לא שם. אבל לא רחוק היום בו זה ייתפס. סבתא תהיה בעבר, נקודת הציון שלה בבית קברות גורדון לא תתבלט בהשוואה לאחרות, את הטעויות שעשיתי איתה אחזור לעשות עם סבא שלי והפוסט הבא יעסוק במוזיקה, פוליטיקה, טלוויזיה ובלהעליב מישהו. תינוקות חדשים מהניילונים ימשיכו לעבור לי מול העיניים וזה לא יטריד אותי.




קתרזיס


דווקא בעניין המוות יש בטקסי היהדות הרבה טעם. אז נכון שבלוויה מהללים את הקדוש ברוך הוא יותר מאת האדם עצמו, אבל מדובר בקובץ פשוט של אמירות פאטאליסטיות מבאסות שאפשר להבין גם אם אתה לא מתחבר יותר מדי. התחלנו באיחור של רבע שעה. נאמרו כמה מילים והתחלנו ללכת. המסע היה די ארוך לגוש כ"א של בית הקברות. בדרך לשם לסבתא היו גלגלים אבל כשהגענו לגוש עזרנו לסחוב אותה לחור באדמה. היא הרגישה כבדה למרות שהיא הייתה אישה קטנה מאוד. הוסר הכיסוי המהודר ומתחתיו הייתה גופה בתכריך שראשה נע כאילו הייתה בובת סמרטוט כאשר הקברן משך אותה אל תוך הקבר (בזמן שאני חושב לצעוק לו "תוריד את הידיים המטונפות שלך מסבתא שלי"). כיסינו את הקבר בעפר. סוף סוף משהו להתעסק בו. ביקשנו סליחה, סלחנו לעצמנו ועשינו את דרכנו החוצה עם עוד כמה תחנות בדרך.


אמא שלי ודודה שלי הלכו לשבת שבעה בבית של סבתא ובמשפחה הקרובה הצטרפנו אליהם לשעות הראשונות. יש משהו מאוד משחרר בהעברת שבוע בישיבה וניקוי הראש. העברנו כמה זמן בהתבוננות באלבומי תמונות (משהו שיש אצל סבתא בכמויות) ובדיבורים על מחלות (נושא השיחה המועדף גם בארוחות משפחתיות). באזור 18:00 תחושה חזקה בבטן הזכירה לי שלא אכלתי ארוחת צהריים. הלכתי הביתה, אכלתי והתחלתי לכתוב את זה. להוציא החוצה. זה הזוי בעיני שאת המילים האלו אני יכול להגיד לכל העולם אבל לא לאף אחד באופן אישי. מצד אחד זה מוזר, אבל מצד שני זה מאוד קתרדי...




כל הכבוד ל...


סבתא. אמרו לי שרק שלושה ימים לפני שנפטרה היא הלכה חצי שעה ברגל לארוחת צהריים עם דודים שלי.  היה לה חוש הומור עד הרגע האחרון. אה, והיא כיסחה אותי ברמיקוב. אני אתגעגע.




לסיום


אני אפרסם לפני שאני אתחרט שכתבתי את זה.


להתראות בשמחות,
רז.

תגובה 1:

  1. אני לא יודע מה יותר עצוב .... לא לראות אותה תקופה לפני או לראות אותה בשבת לפני ולא לדעת מה לעשותכשהיא מתלוננת. אפילו שאין באמת מה לעשות.

    השבמחק