יום רביעי, 25 באפריל 2012

מראה עקומה


ערב טוב לכולם.

הודות לחוק סנל, מסופקות לנו כמות מוגזמת של דקות הנאה בהגיענו לשלל פארקי שעשועים או מוזיאוני מדע. כשאנו מסתכלים על מראה עקומה אנו רואים גרסה מעוותת של עצמנו. רזה הופך שמן, גבוה לנמוך ולעיתים אדם אחד יכול להיראות חצוי לשניים. העניין הוא שמידע (אור) פשוט לא חוזר מהמראה באופן בו אנחנו צופים אותו. במראה רגילה האור מגיע אל העין מהדמות הדימיונית בקו ישר מכל נקודה וכך אנו בעצם רואים את עצמנו עומדים מולנו. במראה עקומה, לעומת זאת, הקו שבור ומעוות וכך אנו עשויים לראות את הנעליים שלנו באיזור הטחול.

אומרים שמטרתה של ביקורת הוא להציב מראה בפני המושא. בין אם בהקשר של ימי הזיכרון, בין אם במטס שנפל עלינו ואפילו באותו שיר של גינתר גראס, העולם מציב בפנינו מראה, רק שזו מראה מעוותת ורוויית שקרים ותפיסות מוטעות. קורה שאנו לא יודעים על רמת העיוות של המראה; זה חבל, אבל זה עדיף מלהתייחס לכל מנת ביקורת כשקרית. הבעיה היא שהמבקרים, פעמים רבות, לא יודעים שהמראה אותה מציבים בפנינו היא מעוותת. ביקורות נפשעות כאלו שמעתי גם (אבל לא רק) בטקס יום השואה האלטרנטיבי, יוזמה מעניינת שחבל שמהווה במה לקיצונים רק מצד אחד (אמרו לי ששנה קודם היה מי שהשווה מעל הבימה את פינוי גוש קטיף לשואה, אבל השנה זו הייתה שנתו של השמאל). הינה כמה מהם ולמה מי שטוען אותן פשוט לא יודע על מה הוא מדבר:

״מוזר שדווקא עם שעבר את השואה מרשה לעצמו להתייחס איך שהוא מתייחס לחלשים כמו לפלסטינים או לפליטים מאפריקה״ - אוקיי, בכוונה התחלתי עם אחד קל. אלו טענות כאלו שבאות הרבה פעמים בצירוף טענות לכך שאנו שלטון אפרטהייד (שהן שטות גמורה), טענות שאנו רומסים זכויות אדם בתור תחביב (שהן גם שטות גמורה) וטענות שאנו מבצעים בפלסטינים טיהור אתני (שהן הגמורות שבשטויות). חלק מהטענות אומנם נטועות בעובדות אמיתיות, כמו העובדה שגדר ההפרדה קיימת או שאנחנו מגבילים בהרבה אופנים פליטים אפריקאים או שקיימת נוכחות ישראלית ביהודה ושומרון או שקיים סגר על עזה, אבל הפרשנות מקוממת, מטעה ומוטעית.

שמעתי טענה כי איסור ההעסקה של פליטים מאפריקה והאיסור לאחסן אותם ולסייע להם מזכירים את חוקי נירנברג, שזה אולי נכון למי שיש לו דמיון מופלג, אבל ההבדלים העצומים בין הסיטואציות שוללים את הטענה הזאת מכל וכל. דבר ראשון, הטענה לגזענות היא קצת הזוייה; אנחנו אומנם עוד לא מצטיינים להפליא בשיוויון לאנשים חומים, אבל אנחנו בהחלט מנסים לקבל את האתיופים, המזרחים, הערבים, הדרוזים והצ׳רקסים אל ליבינו ולשלבם כמה שניתן. הטענה שאותו צבע חום הוא מה שמונע מאיתנו לקבל אותם (שהועתקה מטענות לגבי הפלסטינים) מתעלמת לחלוטין מכך שאין כאן כל שלילה של זכות אלא אי מתן מלכתחילה. בשנות השלושים בגרמניה היהודים נושלו מזכויותיהם והפליטים מאפריקה מגיעים אלינו אחרי מלחמה עזה במולדתם ונדודים קשים למדינה שאומנם לא מקבלת אותם בפרחים, אבל לפחות לא יורה בהם או מתעללת בהם. גם אם הפתרון המבאס הוא להחזיק אותם במתקני קליטה (שמזכירים לאנשים מסויימים מתקני כליאה) בהם הם מקבלים אוכל ומקום לישון, מצבם עדיין יותר טוב בהשוואה למקום ממנו באו ולמקומות בהם עברו בדרך. אותו טיעון קלוקל גם הוליד את מיתוס ה"כבישים ליהודים בלבד", שהוא שיקרי כיוון שהכבישים המדוברים הם לאזרחים בלבד, שרק 80% מהם יהודים.

זה מצער, אבל מדינת ישראל לא יכולה לצייד כל דורש באזרחות, או אפילו בחלק נכבד במותרות המגיעות איתה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת השמירה על צביוננו. אם יש משהו שלמדנו בשואה הוא הצורך שלנו בחוף מבטחים, במדינה לעם שלנו. אחד הדברים שאנו צריכים לעשות, עם כל הצער בדבר, הוא לדאוג שלא תהיה נהירה של פליטים אפריקאים למדינתנו ע״י הפיכת האופציה הזאת לפחות אטרקטיבית. מאותה סיבה אנחנו דורשים את הכרת הפלסטינים במדינת הלאום שלנו ודוחים מכל וכל קליטת פליטים פלסטינים. בגלל שהפלסטינים אינם אזרחים, אנו רואים בהם ישות אחת עימה אנו נמצאים בסכסוך ומרשים לעצמנו להגביל את צעדיהם באופן קולקטיבי כדי לשמור על בטחוננו (גדר ההפרדה חיסלה לחלוטין את תופעת הפיגועים בעורף האוייב למרות שחלק מהקטעים בה נראים מדכאים להחריד). יש אנשים שמחברים את זה עם ״חוק השבות״ ואומרים שגישת ה״ליהודים בלבד״ דומה לגישת ה״לגרמנים בלבד״ או ״ללבנים בלבד״ אבל הקונטקסט שונה לחלוטין ומי שלא רואה את זה, מסתכל על הנושא בעיניים עצומות.

מה שהכי מוזר לי בכל העסק הזה הוא שאנשים שמכירים את הזוועות הנוראיות שעוברות על הסודאנים והדרפוראים, זוועות שהשוואתן לשואה שלנו היא בהחלט ראויה, יכול להגיד שאנחנו מהווים איזשהו איום על שלום העולם או שאנחנו מפרים את זכויות האדם של הפלסטינים כמו הנאצים. אני די בטוח שהפלסטינים לא צריכים לבקש אישור מהמנהל האזרחי כדי ללכת לשירותים, אבל זה כבר עניין אחר.

״ישראל משתמשת בשואה כדי להצדיק מלחמות מיותרות״ - טוב, הינה אחד קשה. הוא קשה בגלל שהוא נכון במובן מסויים, אבל כאן הקונטקסט עושה את כל ההבדל. השואה שינתה את תפיסת העולם היהודית (ובעיקר את זו הציונית) להכרה בצורך במגננה מתמדת. הגבולות הרזים שלנו גם עזרו לתפיסה זו. הטראומה לימדה אותנו שכשאדם אומר שצריך למחות אותנו מעל פני האדמה צריך לקחת אותו ברצינות, בין אם זה מחמוד אחמדיניג׳אד (שאומר זאת תוך שהוא מפתח תוכנית גרעין), חסן נסראללה (שאמר שהעלייה לישראל היא דבר חיובי כיוון שהיא תחסוך לו את הצורך לתור את העולם במאמציו להרוג את כולנו ושהארגון בראשו הוא עומד מפגין באופן קבוע עם סיסמאות בגנות ישראל וכרזות של ענני פטרייה), החמאס (שהמניפסט שלו מזכיר את ״מיין קאמפף״), חאפז אל-אסד, גאמל עאבד אל-נאצר, סדאם חוסיין או כל אחד מהמצוטטים כאן. במדינה קטנה כשלנו, היעדר עירנות עשוי לגזור את מותנו בידיהם.

איראן היא דוגמה נחמדה. גינתר גראס סבור שאנחנו רוצים להשמיד את איראן והוא לא היחיד, אבל בפועל, הפעולה היחידה מצידינו שאיראן צריכה לחשוש ממנה היא שנפציץ להם את מתקני הגרעין. זה מה שעל השולחן. אחמדיניג׳אד, לעומת זאת, מדבר על הסרת הנגע הציוני מהמזרח התיכון. זה הבדל עצום, כיוון שכל חלקנו במאבק עתידי כזה או בכל מאבק בעברנו (שמאלנים אוהבים לדבר על ״עופרת יצוקה״, אז אדגיש ששם במיוחד) הוא הגנה עצמית, ולעומתנו, אחמדיניג׳אד ודומיו מדברים על הרג בלתי מתפשר, יהיה הצידוק אשר שיהיה.

״האופן בו ישראל זוכרת את השואה מתעלם משואות אחרות שהתרחשו בעולם ויוצר תחושת ׳מגיע לי׳ שאינה מוצדקת״ - טוב, גלל השור הזה נחלק לשניים. לשואה שלנו יש תפקיד בהווייתנו; קצת הזוי בעיני שיש צורך להסביר את זה, אבל זו טרגדיה המאחדת את כולנו וראוי לה היחס המיוחד שהיא מקבלת. ישנה הרבה ביקורת מוצדקת שאפשר להעביר על כך שעד גיל שנות העשרה המאוחרות לא נחשפים הישראלים לכך ששת המיליונים שלנו היו חלק מעשרות המיליונים שמתו באותה מלחמה בכלל ובמחנות בפרט. גם ניתן לבקר את העובדה שיש מעט מאוד איזכורים לכך שאולי שואתנו הייתה ייחודית בנימוקיה, בנסיבותיה הבינלאומיות, במועדה ובשיטתה, אבל לא ביסודה ואפילו לא במיקומה, שכן רצח עם הוא לא דבר שהנאצים המציאו. עם זאת, השואה שלנו קרתה לנו, ובין אם נרצה ובין אם לאו, אסור לנו לשכוח את זה.

ההצעה שעלתה בטקס האלטרנטיבי לייחד יום לשואות במקום יום שואה קצת מתעלמת מכל זה. היא מקבילה במגמתה (אך לא בחריפותה) לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שמקיים הארגון ״לוחמים לשלום״ מדי שנה. הרמיזה כאילו אנחנו אוהבים מוות אלא אם הוא קורה לנו היא מוגזמת להחריד במקרה הטוב, אבל זה לא העניין. מטרת יום הזיכרון היא להתייחד עם המשפחות שבעל כורחן הקריבו את הקורבן הגדול ביותר למען כולנו והאמירה ״אבל גם בצד השני מתים אנשים״ (בייחוד כאשר פירוש המילה שאהיד יוצר תחום אפור בו נכנסים יחד מחבלים ואזרחים חפים מפשע) באה לגמד את זה במכוון וזה לא נכון. את דקת הדומיה ביום הזיכרון הלאומי שלנו ראוי שנעמוד למען עצמנו כדי שנעריך את הקורבנות להיותנו חופשיים וחיים במדינתנו.

לדעתי המשפט ״כל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא הוא״ נאמר יותר טוב על השואה, כיוון שבימינו אלו הוא עדיין רלוונטי. לצורך העניין, השואה שלנו קורת שוב ושוב מדי פעם לרגעים חטופים. בטולוז לפני מספר שבועות השואה חזרה לתחייה כאשר רובאי עטוי שחורים ירה ללא אבחנה בילדים ומבוגרים רק בשל היותם יהודים; רק בשל אותו מכנה משותף נמוך בינם לבינינו. לפני קצת יותר משנה באיתמר פרצו שניים לבית של יהודים ושיספו את גרונות יושביו, מההורים עד לביתם בת שלושת החודשים. העובדה שהיו ערבים לא הופכת אותם לפחות נאצים ואל לנו לשכוח שנגע האנטישמיות עוד לא עבר מן העולם.

ובאשר לחציו השני של גלל השור, מדינת ישראל לא הוקמה בשל סימפטייה עולמית שנבעה מרחמים בעקבות השואה. המפעל הציוני היה קיים עוד לפני שהיטלר נולד, והתהוותה של המדינה וקבלת עצמאותה הייתה דרישה שהובעה הרבה קודם. אחת הטענות הייתה שאם זה לא ייקרה, הפוגרומים יימשכו וייתעצמו, וזו הייתה כתובת על הקיר שקדמה לשואה. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר לא הייתה פרס תנחומים אלא הודאה בטעות, ואסור לנו לגמד את זה. לכן, טענות לפיהן אנחנו מרגישים שהשואה מכשירה שלל שרצים של רכושנות בזירה בינלאומית הם הזויים.

״ישראל מתנהגת כגרמניה הנאצית בסירובה להיענות ללחצים בינלאומיים למניעת מלחמות״ - טוב, זה פשוט הזוי, אבל זה נאמר כל הזמן. המטס בא להגיד את זה בדיוק. משחיטי האנדרטאות אומרים את זה. כל הטוענים שהחלטות הגינוי באו״ם אמורות להזיז לנו אומרים את זה. על החמלה שמולידה חלק מהמגמה העולמית נגדנו ובתורה מולידה את הטענות הללו כתבתי כאן, אבל זו לא כל הבעיה. חשוב להבין שבעולם בכלל ובאו״ם בפרט עדיין יש גושים. זה שיש הרבה מדינות איסלאמיות, מדינות עם אינטרסים במדינות האלו ומדינות קומוניסטיות שמצביעות ביחד כדי להביך את ארצות הברית לא הופך כל גיבוב שנאה שהן עומדות מאחוריו לאמת לפיה אנו אמורים לנהל את חיינו. אנחנו צריכים לפעול לפי צדק ולא על-פי דעה פופולרית בלתי מבוססת של אנשים שרווחתנו לא משפיעה עליהם כהוא זה.

״ביבי הוא רודן כי יש קפיטליזם״ - טוב, זה לא נאמר ככה בטקס האלטרנטיבי אלא רק נרמז בבוטות. בקטע תיאטרלי בו הקריאו מעיין מדריך לרודן הצעיר עליו חתומים היטלר, סטאלין, מוסוליני, פרנקו וחבריהם, הזכירו כל מיני דברים המתרחשים בארצנו (חלקם, כמו תרבות הצריכה, אפילו לא ממש רלוונטיים לתפקיד השלטון בחיינו) ורמזו שהם חלק מתוכניתם של השליטים להפוך אותנו לנתיניה של רודנות. זה, כמובן גיבוב שטויות רדיקלי. בכיף אפשר לשלוח את כל המלינים לארצות בהם באמת יש רודנות כדי שיראו למה.

השוואה שדווקא דיברו בגנותה בטקס היא ההשוואה של איראן לגרמניה הנאצית. איראן היא מדינה טוטליטארית המדברת על הרג והשמדת מדינות מתוך רצון להגשים את חזונם של מנהיגיה, תוך שהם דורסת זכויות אדם על ימין ועל שמאל ומושכת זמן ע״י דיפלומטיה חסרת תקווה. אם זו לא גרמניה הנאצית של ימינו, אני לא יודע מה כן.

* * *

כמו שאמרתי בהתחלה, זה לא שאין מקום לביקורת. יש, אבל היא צריכה להיות מושכלת. זה, אגב נכון לכל ביקורת שהיא, אבל ביקורות אחרות, אשאיר לזמן אחר.


לסיום

הנאום שנאם יוסי מנדלביץ׳ בטקס לזכר נפגעי הטרור ופעולות האיבה הוא חשוב ונכון (כן, אני יודע שיש שם מעט ביקורת על ביבי, אבל עדיין). לדעתי, כל דבר ביצועי שהוא אומר צריך להתממש.

אבל אם להיות קצת ברוח יום העצמאות, הינה מאמר נחמד של בן-דרור ימיני.


חג עצמאות שמח,
רז.

תגובה 1:

  1. כל פעם שאני נכנס לכאן אני אומר לעצמי שאני לא נכנס לכאן מספיק. מסכים לחלוטין.

    השבמחק