הבלתי נמנע, דילוג בין שלוליות ועוד זן

ערב טוב לכולם.

אוח! נגמר חופש פסח. אני שונא את זה שחופש נגמר בלי שום תחושת מיצוי. בקושי הספקתי חצי מרשימת השאיפות המצומצמת שהצבתי לעצמי. החופש הבא עוד רחוק. לכו תדעו מתי הוא יהיה (ביום העצמאות) אבל פעם הבאה אני אדע איך להתמודד. פשוט לא אציב לעצמי כ"כ הרבה מטרות.


דילוג בין שלוליות

הייתי בטיול בצפון עם חברים במהלך הסופ"ש. היה כיף!(למצולמים אין קשר למציאות)

יש לנו בחבר'ה מסורת של נסיעה פעמיים בשנה ליומיים באיזור הכנרת עם מסלול ביום הראשון והשתקעות בחוף בכנרת מהערב עד יום למחרת עם הרבה בשר ואלכוהול. זו מסורת שהחזיקה לא מעט זמן וזה משהו שנחמד לצפות אליו. השנה, הכנרת הייתה יותר מיוחדת בשבילי כיוון שהיה לי חלק די גדול באירגון שלה.

כמו כל פעם, התחלנו בשישי בבוקר בקניות שארכו יותר מדי זמן ועלו מלא כסף. אח"כ שמנו פעמינו לכיוון נחל הזאכי. לפני כמה שנים עשינו חלק מהזאכי הלוך-חזור והיה ממש נחמד אז החלטנו שהפעם נעשה את כל הזאכי והיה פשוט זוועה. ברור שהיה צחוקים והיה נחמד שכל המסלול הוא במים אבל הוא היה ארוך ומתסכל. אולי היינו צריכי להודות בפני עצמינו שאנחנו צריכים מסלול מותאם לילדים.

אח"כ נסענו להתמקם בכינרת בתוך ים של ערסים לטובת רוטינת אוכל-אלכוהול-שינה-אוכל-אלכוהול-מים-אוכל-אלכוהול-הבייתה. כצפוי, לא יכולנו לישון בגלל המזרחית והערסים שדיברו על הזמן שהם היו בכלא/במג"ב/בגמילה תוך כדי שהם מדרבקים על האוהלים שלנו, אבל חוץ מזה היה נחמד. לא היו תקלות קטסטרופליות.

ואז זה נגמר.

כולנו חזרנו לקיום המשעמם שלנו בתור מתכנתים, מהנדסים, סטודנטים, עובדי עבודות חסרות אופק. בלי על האש, בלי אלכוהול, בלי להכנס למים, בלי לגור באוהל, בלי לטייל בטבע. פשוט סתם. קצת קשה לי עם זה. אבל יהיו עוד סופי שבוע ועוד טיולים. יהיה עוד אור בקצה המנהרה. רק חבל שאחרי קצת אור יש עוד מנהרה.


עוד זן

נתקלתי בקבוצה בפייסבוק שקוראת לעצמה "השמאל הלאומי". בהתחלה התייחסתי בסקפטיות לטענות שלהם באשר לזה שהם לא ערימה שונאי ישראל והתאפקתי חזק שלא לעשות את הבדיחה המתבקשת ולכנות קבוצה של סוציאליסטים עם אג'נדה לאומית "נאציונאל-סוציאליסטים". לאחר קריאה לא מעמיקה הבנתי את הבעיה של השמאל החדש הזה, שהיא אותה בעייה של השמאל הישן - עיוורון מהול בחיבה עזה למילים יפות.

הפספוס של הנקודה בכ"כ הרבה מקרים הוא תכונה שמאלנית מובהקת והם לא בוחלים בה. בנושא הנסיגה לגבולות 67', למשל, הם מזמרים את מנטרת השמאל המתון המאוסה "ניתן להם מה שהם רוצים ואם הם יעשו משהו לא בסדר, ניכנס בהם". עיקר ההבדל בין האג'נדה השמאלנית לימנית היא שאנחנו לא בוטחים בהם. אנחנו יודעים שהם יעשו משהו לא בסדר כיוון שכל תנועת השחרור שלהם מבוססת על הרצון שלהם להדוף אותנו מכאן. וגם אם זה באמת יקרה, למה השמאל חושב שהעולם יהיה מאחורינו בסיטואציה שכזאת? למה הם בטוחים שמעשי צדקה מובילים לחיים טובים יותר? אני בטוח שזה לא כי זה כתוב בתנ"ך...

בתנועה הזאת יש כמה אנשים אם שאיפות טובות, אבל הם עדיין מדמיינים יותר מדי חזק. הם בסך הכל מחפשים צידוק רציונאלי לגישה בעייתית בשלל תחומים. אני אשמח אם כל החברים הפרו-פלסטינאים שלי יעברו לתמוך בזה, אבלאני מתבנקר במערה שלי.


כל הכבוד ל...

מייק פאטון, סולן Faith No More שהתאחדו לפני טיפה פחות משנה, על האלבום החדש שלו, Mondo Cane, שיצא בחודש הבא. להבדיל מימים כתיקונם בהם הוא צורח ג'יבריש לתוך מיקרופונים, באלבום הזה הוא עושה קאוורים אורקסטרים לשירי פופ איטלקיים. לפי הופעה חיה באמסטרדם של ההרכב שצפה באינטרנט לא מעט זמן, כל העסק יצא לו לא רע בכלל. לכבוד האירוע הזה הוא אפילו העניק ראיון, שבשביל מייק פאטון זה "כל הכבוד" בפני עצמו, כיוון שחלק מטבעו המיסטי כרוך בלהימנע מדברים כאלה.

לסיום

דרך מצויינת להעביר שעות של זמן פנוי בצורה שלא שורפת את המוח היא לחרוש על eHow.com . אתר שמלמד אותך איך לעשות הכל החל מלעשן נקניקיות וכלה בלרקוד ריקוד עמוד.

חזל"ש קל,
רז.

אקספוזיציה, מיזנתרופיה וצנזורה

שלום רב לכולם.

הבלוג הזה הוא משהו שמתבשל בי כבר המון זמן והחלטתי סוף כל סוף לפתוח אותו. לא מכבר גיליתי שלדבר עם אנשים על נושאים ברומו של עולם, עם כל הכבוד, זה מאוד קשה ולא רק בגלל שזה מייבש את הגרון. הבעיות העיקריות נובעות בעיקר מזה שכשאדם נכנס לשיחה הוא הרבה פעמים בא להגיד את מה שיש לו לומר וזהו. לא שאני נקי מזה (למען האמת זה הסבר מצויין ללמה פתחתי את הבלוג הזה) אבל אנשים לא מקשיבים עד הסוף והם גם לא משתכנעים כל כך בקלות. איך אני אמור להשליט שלטון רודני בתנאים האלו?!

אז פתחתי בלוג. אני מקווה שתהנו לקרוא אותו כמו שאני מתכנן להנות מלכתוב אותו. שתקחו את ההומור ברצינות והרצינות בהומור ושתשאירו לי המון תגובות כיוון שאין משהו שמחמם לי את הלב יותר ממישהו אנונימי שיכתוב לי "שמוק" כאשר בעצם הוא רוצה להגיד "אני אוהב אותך". אני אישית כבר נהנה כמו ילדה קטנה מכל ה"לעצב" הזה כך שכל מה שנשאר זה אתם.

לא ידעתי איך להתחיל כיוון שלא רציתי לכתוב משהו יותר מדי אנטיליברלי בשביל שלא תחשבו שאני פאשיסט וגם לא רציתי לכתוב משהו יותר מידי ליברלי בשביל שלא תחשבו שאני הומו (גם לא רציתי לכתוב משהו הומופובי כדי שלא תחשבו שאני הומו במסווה). החלטתי לכתוב במקום זה שטויות.


מיזנטרופיה

שוחחתי היום עם ידידה שלי שיחה שכבר שוחחתי פעמים רבות במקומות אחרים עם אנשים אחרים על דברים אחרים. הפעם זה היה באוטו שלה בדרך חזרה מלאכול חומוס בחומוסייה ראשל"צית לא רעה בכלל. היא אמרה לי שהיא מתכננת לעקוב אחרי העונה הקרובה של הישרדות בערוץ 10. נלחמתי בדחף העז לקפוץ מהרכב הנוסע ותהיתי למה לעזאזל היא הולכת לעשות את זה. היא זרקה שלל תירוצים (חלקם אף תקפים אם כי נסיבתיים בלבד) והשתכנעתי שלא לשסף את גרונה.

היה לה מזל שהשתכנעתי כי היא הייתה מאוד קרובה לזה כיוון שהיא טענה שהסדרה מעניינת. היא לא מעניינת! היא על ערימה של אנשים לא מעניינים שעושים דברים לא מעניינים במקום לא מעניין בשביל כסף ופרסום ובנוסף להכל, זה הכל הצגה. זה לא כמו סדרות ריאליטי כגון "האקדמיה לצחוק" שהייתה משעשעת או "Bullrun","Top Chef" ודומותיהן שדרשו מהמשתתפים כישרון רציני במה שהם עשו בתוכנית. זה פשוט לא מעניין.

ואז עלה הטיעון האהוב עלי: "דבר פופולרי הוא פופולרי כי הוא טוב". זה נכון לפעמים. כל דבר פופולרי פונה למכנה הנמוך ביותר. דברים טובים שהם פופולריים פונים בין השאר למכנה הנמוך ביותר, אך גם לדברים אחרים. ידידה שלי הייתה מופתעת כשאמרתי שלפעמים זה שדבר הוא פופולרי דווקא הופך אותו לפחות טוב כמעט באופן אוטומטי כי פנייה למכנה הנמוך ביותר גורמת לאנשים שנמצאים טיפה למעלה בשרשרת המזון האינטלקטואלית להרגיש בחוץ.

כנראה שאני מיזנטרופ כיוון שאני מאמין באמירה של המיזנטרופ הזה שאמר פעם: "People are shit. Whenever I'm in a crowd I think to my self 'who left this shit all over the place?'. I'm shit, your shit, the world is shit. And if you're sitting at home thinking 'yes, it's true! everyone is shit except me!' then you're a double bacon shit with large fries, Mr. shit-face. Sorry, it reflects badly on me, doesn't it? I should have said 'Mr. or Mrs. shit-face". וזה נכון. כולנו יכולים למצוא אושר בדברים דביליים ולשם זה מכוון.

צר לי, אבל אני פשוט לא יכול לקבל את המיינסטרים כ"כ בקלות. יש דברים שכולם אוהבים וזה בסדר. אני לא מסוג האנשים שלא יאכלו שוקולד רק כי זה טעים גם לאנשים שהם לא הוא, אבל יצטרכו למצוא טיעון מאוד משכנע בשביל לגרום לי לקפוץ מהגג יחד עם כולם.


צנזורה

רבים מכם ודאי שמעתם על פרשיית "האישיות הצבאית הבכירה" שהציפה את התקשורת בזמן האחרון. אני בתוך תוכי מאמין שהפרשה האיזוטרית הזו הייתה כ"כ הרבה זמן בכותרות כיוון שהתקשורת רצתה לעשות דווקא למשטרה ולגרום לציבור לנחש לבד שמדובר בלא אחר מהרמטכ"ל. למשטרה יש הרגל מגונה לרוץ לבית משפט וליפול על איזה שופט (למיטב הבנתי מקריאה בעיתונים, שופט שלום טירון) בשביל צו איסור פרסום. הבחור שבוודאות עשה את המעשה כבר נתפס, הפשע נפתר והכל שב על מקומו בשלום. חוץ מידיעת הציבור שהוחזקה בהמתנה כשבוע וחצי של דיבורים על עלילות האישיות הצבאית, מאבטח המתקנים וכרטיס האשראי האבוד.

זה מגוחך. כל מה שהדברים האלו עושים זה לזרוע פחד בציבור. אני נזכר בימים ההזויים שלפני חשיפת פרשת הרצח של רוז פיזם. בחדשות ביקשו את עזרת הציבור במציאת ילדה בת 4 בשם רוז (אז, עוד בלי שם משפחה). על שאר פרטי הפרשה הוטל צו איסור פרסום וניתן לנו טיזר שזו פרשה מהמזעזעות שפקדו את המדינה. מרחיקי הלכת היו חושבים על זה שהיא כנראה נחטפה ע"י חייזרים, אבל זה לא כזה מופרך שרשת פדופילים מקומית חטפה אותה ושכל הורה ששומע את הידיעה יתחיל לנעול את הילד שלו בבית. יכלו בקלות לחשוף את הפרשה ולהגיד שהיא כנראה נרצחה ע"י הסבא-אבא חורג והאמא-סבתא חורגת הפסיכיים שלה שכבר היו במעצר באותו הזמן. אי ודאות גורמת לחשיבה אקסטרפולטורית. בהינתן יותר ידע, אנשים הם פחות מבוהלים.

לא נראה לי שאני מצליח להעביר את המסר כאן אבל ישנן שתי דוגמאות (באופן מוזר, שתיהן מרחוב סומסום) שממחישות איפה צנזורה שאינה במקומה יכולה לנפח משהו באופן בלתי סביר:

The Count


לסיום

אני רוצה להמליץ לכם על תופעת רשת מצויינת שנקראת "The Guild". זו סדרה קורעת על אנשים שהרסו לעצמם את החיים באמצעות World of Warcraft. פשוט ענק.


לא לשכוח לשתות הרבה,
רז.