עייף, עצלן ומודל לחיקוי

ערב טוב לכולם.

לפעמים זה נראה כאילו לא משנה כמה זמן פנוי יש לי לכאורה, תמיד יהיה לי חוסר בזמן פנוי בתכל'ס. אני לא חולה על כל עניין ההפרש בין תאוריה למעשה, בייחוד כשמדובר בחופש שלי לשבת ולגרב"ץ (כן כן, לגרב"ץ זה ראשי תיבות). תקופת סוף השנה מביאה איתה ניצול ימי חופשה עודפים כך שבטוח שיהיה בסדר בסופו של דבר. אולי אני אשן קצת ואז אהיה פחות עייף...


עצלן

אני חושב שזה תוצר לוואי של האבולוציה שלנו למשמעותית יותר אינטילגנטיים מהרבה זנים של חיות שגורם לנו לכך שרובינו לא ממש נמצאים עם שתי עיניים על המטרה. אם הסלמון לא ישחה במעלה הזרם, לא ייצאו לו דגיגונים וכל קיומו היה לשווא. יהיו שיגידו שזה כל עניין החיים המודרניים אבל מרבית האנשות כמעט ולא מכוונת ללהצליח יותר מדי, לפחות במעשיה. כולנו עצלנים. וכשאני "כולנו" אני מתכוון "אני". וכשאני אומר "לא מכוונת" אני מתכוון "אני מכוון, אבל מה לקום עכשיו, כוסומו? עוח, כואב לי הגב! מחר גם יום..."

אני לא יודע אם זה קשור, אבל יצא לי לאחרונה לדון בכל נושא הפרעות הקשב שאני זוכר שהוצג פעם באיזשהו תחקיר בשני חלקים בערוץ 2 ע"י ההיא שנכנסת להריון כל יומיים. בתחקיר הזה היא עלתה על זה שלרבע מהאוכלוסיה יש הפרעות קשב, כלומר לרבע מהאוכלוסיה יותר קשה להתרכז מאשר לשלושת רבעיה האחרים. כנראה שצריך לשנות טיפה את הסדרטים של המבחן אם כ"כ הרבה אנשים מצליחים להצטיין בו אבל אני חושב שאנחנו מפספסים את הנקודה, ולא בגלל בעיות קשב.

אם נסתכל כמה מאות שנים אחורה, לבני האדם לא היו יותר מדי ציפיות מעצמם. אנאלפבתיות הייתה נפוצה בכל העולם מהסיבה הפשוטה שהשכלה כה רמה פשוט לא הייתה נחלת הכלל. בני אדם לא הופצצו בכמות המידע שאנו מקבלים מהתקשורת ומהסביבה. אם הייתה מסתובבת שמועה בכפר זה היה חודש רווי מבחינתם. החיים בעבר היו בעיקר משעממים. כיום, אתה לא יכול לפתוח פייסבוק בלי להיות מופצץ בכמות מידע לא מועילה. רק מלחשוב כמה מידע מועיל אנחנו כן מוציאים מהיום-יום עושה לי כאב ראש.

כנראה שאני לא מיחידי הסגולה האלו שסובלים ברגע שהם נכנסים לחוסר תזוזה. כנראה שהקשב שלי מספיק מופרע בכדי שאני לא יוכל לעשות משהו פרודוקטיבי מאה אחוז מהזמן. אם לא הייתי מפנה זמן בלו"ז לישיבה בחוסר מעש אולי הייתי מגלה עד עכשיו תרופה לסרטן אבל אני מניח שזה לא הגורל שלי. כזה אני. עצלן.


מודל לחיקוי

לפני כמה זמן שמתי כאן ובעוד שלל מקומות (כולל עמוק בגרונותיהם של אנשים) את הסרטון הזה שלי עושה וואבה בספונטניות במהלך מפגש חברתי לכבוד יום הולדת של אחד מהחבר'ה. קיוויתי שעד עכשיו הסרטון הזה כבר יהיה Meme אבל כנראה שיעבור זמן לפני שהחולצה שצירפתי תהיה רלוונטית...

עד אז, אני יכול רק לבקש שתפרסמו את הסרטון בקרב אנשים. ביחד ננצח.


לסיום

החטא ועונשו.

אל תעשו שטויות,
רז.

קרטריוני כשל, מר שגיאה ואדוני הקלקול

צהריים טובים לכולם.

אם הייתי צריך לתת לעצמי ציון על החופשה הזאת הייתי נותן לעצמי איזושהי צורה של עובר בקושי. משהו באיזור ה-60. אולי פחות. נחתי המון אבל לא יותר מזה. שום דבר גרנדיוזי. התעסקתי במטלות (רובן אני אפילו לא רציתי לעשות בנינוחות שמספק החופש שבחופשה), יצאתי פה ושם אבל בעיקר ישבתי בבית וחיסלתי חלק נכבד ברשימת הדברים שאני צריך לראות במחשב. אפילו לפוסט לא מצאתי את העוצמות הנפשיות עד עכשיו.

מה שהכי זוועתי בכל העסק הזה הוא שלא יהיו לי יותר מדי הזדמנויות בקרוב לתקן את החוסר הזה. לא צפוי חופש מיוחד כזה עד פסח ואלוהים גדול עד אז. יש לי עוד סוף שבוע אחד שצריך להיות מוצלח במיוחד ואז אולי אני לא אוכל להגיד שכשלתי בכל החופשה הזו.


מר שגיאה

מי שעוקב, שם לב כנראה שאני מעריץ לא קטן של מייק פאטון. אני חושב שהאופן שבו הוא מצליח לעשות מוזיקה כ"כ מקורית וטובה ראוי להערכה. לאחרונה יצא לי להתמכר לאלבום Mr. Bungle, שהוא אלבום הבכורה של הלהקה הראשונה שלו, Mr. Bungle.

הלהקה התחילה להוציא EP's מאמצע שנות השמונים בתור להקת מטאל עם מוזרויות רציניות. ההופעות הסוחפות שלהם והתנועה המתמדת בין סגנונות בין ובתוך השירים יצרה להם מעמד קאלט, למרות שכיאה לכל דבר שהוא קאלט הרבה הצלחה לא הייתה להם. היכולות של פאטון במסגרת אותן הופעות בשנות ה-80 הם אלו שזיכו אותו במשרת הסולן של Faith No More שנתנה לו את הדחיפה קדימה.

האלבום הראשון שלהם הופק ע"י היהודי הטוב ג'ון זורן והיה הכלאה של חתיכות משני ה-EP's האחרונים וכמה שירים חדשים:

1. "Quote Unquote" – שאגב, יצא לו קליפ שנאסר לשידור בתקופה שהופק, הוא שיר על ג'ון טרבולטה.
   
2. "Slowly Growing Deaf" – שיר על חוסר ההערכה שזוכים לו מוזיקאים מאנשים שסתם באים להופעות בשביל להשתולל.
3. Squeeze Me Macaroni" – שיר על אכילת צואה כאקט מיני.
   
4. "Carousel" – שיר על אחיזת עיניים של פוליטיקאים.
   
5. "Egg" – שיר על לחפש את הנוחות בחיים.
   
6. "Stubb (a Dub)" – שיר על כלב זקן שנדרס ע"י אמו של בעליו.
   
7. "My Ass Is on Fire" – שיר בעל נושא לא ברור אבל יש הטוענים שזה שיר על פעם בה מייק פאטון איבד את הארנק שלו והתחרפן.
   
8. "The Girls of Porn" – שיר על אוננות.
   
9. "Love Is a Fist" – שיר על תקשורת דרך מכות.
   
10. "Dead Goon" – שיר על ילד לא פופולרי שמת כתוצאה מאוטואספיקציאציה אירוטית.

המוזיקה, כאמור, היא פסיכית לחלוטין אבל היא מלאת אנרגיה. האלבום השני, Disco Volante, לוקח תפנית חדה מדי לכיוון המוזר והשלישי, California, הוא אלבום מצויין והוא מלוטש בהרבה ביחס לראשון וכנראה זו הסיבה למה הצליח יותר ממנו אבל תמיד יהיה לו מקום חם בלב בגלל הפראות שלו. הוא רקיד ושמיע ודופק את המוח. בקיצור, אחלה.

Mr. Bungle התפרקה בשנת 2000 והם כנראה לא יחזרו לנגן אף פעם וחבל. אין יותר מדי להקות שעושות את מה שהם עשו באלבום הראשון שלהם.


אדוני הקלקול

אני ניסיתי בכוח שלא לגעת בעונת הטלוויזיה המתחדשת היום אבל אני פשוט לא יכול. אחרי שנתיים של הפסקה חזרה אלינו בהפתעה הסדרה "Curb Your Enthusiasm" הגאונית של לארי דיוויד ב-HBO. אני אומר שזאת הייתה הפתעה כיוון שלמרות שהסדרה כבר זגזגה בין עונות הסתיו והאביב, הפסקה כה ארוכה שבאה אחרי הסוף ההזוי של העונה האחרונה לא השאירו יותר מדי מקום לעונה הזאת אבל הינה, עונה חדשה שמעל לכל תביא אלינו את האיחוד של ההפקה המיתולוגית של דיוויד "סיינפלד"! היסטוריה נעשית בתקופתי!
היו הרבה דיבורים על איחוד אפשר של סיינפלד, שהיא הסיטקום הטוב ביותר בהיסטוריה האנושית, אבל הם רצו לעשות לעשות את זה מכובד ונראה לי שהם הצליחו. סיינפלד ו-Curb תמיד הצליחו שלא להיות בקופסא וגם כאן הם פשוט פורצים החוצה. אני צוהל כמו ילדה קטנה. באמת. אני מחכה בכליון עיניים לפרקים בהם שזורות סצינות מהפרק הפיקטיבי של סיינפלד אותו מנסים להפיק במסגרת העלילה של Curb תוך כדי ששמים את האנשים הנפלאים האלו בסצינות האימפרוביזציה המאלפות ש-Curb כ"כ ידועה בהם. שלא יגמר לעולם!


לסיום

סרטון שלי אומר "וואבה!".


מועדים בשמחה,
רז.