אתם מכירים את ההרגשה הזו שיש לכם כאשר קורה משהו רע באופן מפתיע? ההרגשה שבגינה אתם מסתכלים על העולם וצועקים "קיבינימט"? כמו שמישהו מחליק על בננה, אחד מהחבר'ה מתברר כמישהו שלא סובל אותך, מישהי שהתחלת איתה ולא זרמה מתבררת כמגה-שרלילה, סלבריטאי אהוד מת ושלל טוויסטים בלתי צפויים שמותירים אותך עם פה פעור לרווחה. הרבה פעמים אלו דברים אירוניים, לפעמים זה אפילו מצחיק אבל תמיד זה מפיל איזושהי פצצה על הסטטוס קוו הפרטי שלך. אם קמת בבוקר בתחושה ששום דבר לא ישתבש היום, אירועים כאלה נותנים לך סטירת התעוררות אמיתית.
אני אישית די בטוח שהייתי מסתדר בלי כל זה. נראה לי שהייתי מעדיף חיים כמעט נטולי הפתעות. כמובן שאפשר לפספס כך לא מעט הפתעות טובות אל יש מצב שזה Trade-off לא רע.
"למה רפורט, למה?"
אחד הדברים שלא הפתיעו אף אחד במדינתינו הקטנטונת הוא דו"ח גולסטון שקרא לכל הישראלים ואחותם פושעי מלחמה. למי שבכל זאת לא מעורה: האו"ם (גוף המושתת על אהבת ישראל) מינה ועדה בראשות יהודי דרום-אפריקאי בשם ריצ'רד גולדסטון, שמשימתה (ע"פ הגדרה) היא לחקור טענות לפשעי מלחמה ישראלים במהלך עופרת יצוקה (כאילו החמאס לא ירה טילים על אוכלוסיה אזרחית מתוך גני ילדים). קשה מאוד להגיד שהוועדה היא אנטישמית כי, למרות שבכנסת קודמת היה ח"כ מ"שינוי" שטען אחרת, יהודי לא יכול להיות אנטישמי, לפחות לא באופן מלא. לעומת זאת, לא חסרים יהודים (אפילו בקירבינו) שחושבים שאנחנו מדינת אפרטהייד, אבל גם בזה קשה לי להאשים את גולדסטון כיוון שהוא מגיע ממדינה שהמציאה את האפרטהייד.
מתוך כל בליל המידע הזה הועדה אומרת דבר אחד. ישראל השתמשה בכוח מוגזם בעזה. ייתכן שזה אפילו נכון ע"פ הגדרות קונבנציונאליות אבל הוועדה מדברת על עינויים, הרג חפים מפשע "בשביל הכיף" וגרימת סבל והרס מוגזם. אני לא אתייחס לכל טענה וטענה (למרות שאת ההרס אפשר לתרץ בקלות בכך שהבנייה הייתה בנייה ערבית) אבל אומר שגם אם יש איזשהו זיק של אמת בדו"ח, אז התירוץ הקביל שלנו הוא שהם התחילו.
הכי קל בגישה זו להתייחס לטענות שחיילי צה"ל ירו על אזרחים שנשאו דגל לבן. גם אם זה קרה זה מוצדק במידה מסויימת. לאכלוסיה האזרחית בעזה, למי שזוכר, חולקו פליירים בקשר לאיך להתנהג אם הם רוצים להישאר בחיים. הבעיה אם הטכניקה שבה הם בחרו על אף האזהרות היא שבחור שרץ עם דגל לבן הוא באותה מידה יכול להיות בחור שממש בקטע של בתולות בגן עדן. רכב עם דגל לבן יכול להיות רכב אספקה, רכב תופת או רכב ניוד גייסות של החמאס. אם דגל לבן אמור להפוך כל מי שנושא אותו לפרה קדושה אני אומר, בואו נדביק אחד כזה לכל חייל צה"ל וזה יוריד לנו את כמות ההרוגים באופן משמעותי. אז מה אם המוסכמה הבינ"ל אומרת שהדגל מסמל שנושאו אינו חמוש? דברים כאלה לא מפריעים לצבא השלום של החמאס.
לקהילה הבינלאומית קשה לעכל שכל המאבק עם הקיצון המוסלמי בכלל והריב שלנו עם החמאס בפרט הוא משחק שונה לחלוטין. במלחמות העולם, שהיוו בסיס לאמנת ז'נבה, אף אחד מהצדדים לא אוכלס ע"י אנשים שרצו להיות מחבלים מתאבדים. הלחימה הייתה מדחף לאומי אז לא היה שימוש כזה נפוץ בשימוש בילדים מהעם שלך כמגנים אנושיים בשם אללה. אני חס וחלילה לא אומר שזה לא טרגי שנהרגו ילדים ואזרחים בעזה, אבל המלחמה שלנו בעזה הייתה מוצדקת ומי שהוליך אותם לטבח היה רק החמאס.
הליום להמונים
ממש היום יש בקומפורט 13 בת"א הופעה של להקה מצויינת בשם שממל. את שממל גיליתי לפני כמעט שנה אחרי שנגררתי להופעה אחרי חברים שכבר הכירו אותם. באותה הופעה התארח דודו זר והיה צחוקים אז אפילו קניתי את ה-EP שלהם "הליום להמונים - הגירסא הממוזערת". זו להקה שהחברים בה הם (ע"פ עמוד הפייסבוק שלהם):
דרור ויידמן - שירה
יניב רווה - גיטרה ושירה
שם חממי - גיטרות ושירה
אייל רווה - גיטרה באס
רן גנז - תופים
מיכאל שוורץ - קלידים, אקורדיון ושירה
ליעד כהן - חצוצרה ושירה
גל דהן - סקסופון אלט ופעמוני פרות
אורי טבצ'ניק - סקסופון בריטון, כלי הקשה ושירה
יונתן רובין - סקסופון טנור ושירה
מעיין מילוא - טרומבון ולפעמים קצת שירה
נעם דורמבוס - דורמבוס
בלה ברטוק - ברווזת יד
חזירסקי חזירוביץ' - חזיר יד
תרצה שחורציאניטיס - תרנגולת גומי
בליווי מקהלת גילדת סוחרי הקקטוס הבלתי הוגנת, בז'יז'ניץ, מקסיקו: חוזה גסטופולוס, מנהטן סמינצקי, היביסקיס צביפך, סר ג'רלוק מ. ווילינגלי. בניצוחו של הפרופסור אלכסנדר רחמנינוביץ' פוגצ'וב.
ע. חתולה: ציפה
ההרכב הוא פסיכי לחלוטין עם מוזיקה ייחודית וכיפית ואני ממליץ לכולם. הם קופצים בין כ"כ הרבה סגנונות כך שקשה להגדיר אותם במילים. שממל היא שממל באופן אקסיומטי. אני לא יכול ללכת להופעה היום, אבל אין שום סיבה שאתם לא תעשו את זה.
לסיום
נאצים הם כאלה הומואים...
שנה טובה,
רז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה